משהו כאוב ומעורר חמלה מתת המודע הקולקטיבי שלנו צץ במאמר המחושב והמנומק הזה.
שאלת הסבל האנושי בעזה והנטייה שלנו להתעלם ממנו או להקטין אותו היא שאלה לגיטימית וחשובה לדיון. המאמר אף אינו חד-צדדי ומבקר גם את הדמוניזציה של ישראל.
אבל אז באה הפסקה הכמעט אחרונה במאמר (סימנתי בצילום בצהוב):
"כדי להיות ראויים לחמלה ולהזדהות שציפינו לה ב-7 באוקטובר, אנחנו חייבים לעשות הכול למען הפסקת הזוועה בעזה. אם נכריז שאיננו כפופים לחוקי המלחמה, לאף אחד לא תהיה סיבה לרחם עלינו בפעם הבאה שנותקף".
האם כותב המאמר טוען ברצינות שבני אדם סובלים אינם ראויים לחמלה אם מדינתם לא פעלה להפסקת סבל אנושי שיכולה הייתה לצמצם? אם זה טיעון נכון, מדוע פלסטינים סובלים ראויים לחמלה, שלנו או של מישהו בעולם, אם בשמם ומטעמם בוצעו באופן אקטיבי ומכוון מעשי זוועות בישראלים? יתרה מכך, במקרה של טבח השבעה באוקטובר אדישות אצל הפלסטינים הייתה המקרה הטוב, רבים מהם צהלו וחגגו. הטיעון הזה, לפיו בני עם מסוים נדרשים להיות "ראויים לחמלה" בגין הסבל שלהם, אם יתקבל כטיעון עקרוני ואוניברסלי, ממוטט את הבסיס למאמר.
אני חושב שסבל אנושי ראוי לחמלה, גם אם הסובלים אינם צדיקים והם שטופים בשנאה ובדעות קדומות. הסובלים ראויים לחמלה גם אם ממשלתם או המשטר השולט בהם מבצעים מעשים ראויים לגינוי.
אם כך, למה אנחנו, רק אנחנו, צריכים להרוויח את הזכות להיות "ראויים לחמלה ולהזדהות"? מה שצף כאן, לדעתי, הוא הפנמה של יחס שונה ומיוחד אלינו, כיהודים. רק אנחנו נדרשים לעמוד בסטנדרטים על-אנושיים כדי שיואילו בעולם שלא להתייחס אלינו כאל תת-אדם.
אני חושב על הנזיפה הצדקנית השגורה בישראלים מסוג "אחרי כל הסבל שהעם היהודי לדורותיו עבר, היינו מצפים שתנהגו אחרת". זה טיעון שמוציא אותי מהכלים, כשהוא בא ממי שאינם יהודים. אתם התעללתם בנו משך דורות ולכן אנחנו צריכים להיות טובים ממכם? אולי להפך? אולי העובדה שעברנו התעללות קולקטיבית משך דורות צריכה להוביל לחמלה מול מידה של הפנמה של האכזריות הזו? יש לומר, הפנמה חלקית מאוד, למזלם של הפלסטינים.
להיות טובים יותר זו דרישה מוסרית שמותר לנו לדרוש מעצמנו, אבל אסור לאף אחד מבחוץ לדרוש מאיתנו. מותר לדרוש מאיתנו לנהוג לפי הסטנדרטים הבינלאומיים המינימליים שמחייבים את כולם (זה כולל, כמובן, את דיני המלחמה), לא פחות ולא יותר.
כמו שפרופ' דברה ליפשטדט כתבה בספרה "אנטישמיות כאן ועכשיו": "אמת מעציבה היא שאחת התוצאות המזיקות ביותר של דעה קדומה היא כאשר חברים בקבוצה הנרדפת מאמצים את הסטריאוטיפים המכוערים שהשתמשו בהם כדי לאפיין אותם. כפי שסבר אנתוני ג'וליוס 'בוז כלפי יהודים, כשהוא נפוץ דיו, יכול לפתח בוז עצמי בקרב יהודים'".
דוגמה כזו להפנמה של יחס מפלה ייחודי היא הטענה המופרכת במאמר זה, לפיה מי שחושב שלגיטימי שמאה אלף פלסטינים ייספו כדי להשיג ניצחון על חמאס "מחזיק בפועל בתפיסה שתומכת ברצח עם". באתר של מכון מחקר אמריקני מצאתי נתון לפיו יותר מארבע מאות ושלושים אלף אזרחים נהרגו באופן ישיר במהלך המלחמות של ארה"ב לאחר פיגועי 11 בספטמבר בעיראק, אפגניסטן, תימן סוריה ופקיסטן. עוד בין 3.6 ל-3.8 מיליון נספו באופן עקיף כתוצאה ממלחמות אלה ויותר מ-7.6 מיליון ילדים באזורי המלחמה הללו סובלים מתת-תזונה אקוטית. ארה"ב איננה כנראה הגרועה ביותר, לפחות יש בה מי שעושה את חשבון המחיר האנושי של מדיניותה, להבדיל מאשר ברוסיה או סין. ביקורת על מלחמותיה של ארה"ב בעקבות 11 בספטמבר -יש ויש, אבל, למיטב ידיעתי, אף אחד לא טען שבעיראק או באפגניסטן היא ביצעה "רצח עם".
אם אינך יודע מהו "רצח עם", הימנע משימוש במושג קיצוני זה. השימוש בו כלפי מדינת היהודים אינו מקרי, אינו תמים ונובע משנאה. יש די סיבות טובות לדרוש מממשלת ישראל לעשות כל שניתן להפחית את הסבל האנושי בעזה, מבלי להזדקק לעלילת דם מודרנית. עלינו להשתדל להפחית את הסבל בעזה, שלא על מנת להיות ראויים לחמלה על סבלנו שלנו. לכך אנו ראויים מעצם היותנו בני אדם.
אין טעם לדון ב"למה קרה" כי כדי להבין למה, צריך קודם להבין "מה קרה", לפרטי הפרטים של ההתרחשויות. התמונה עדיין חלקית מאוד. בוודאי למי שניזון מהתקשורת בלבד. במצב כזה, כל אחד נוטה להשליך על הניתוח את השקפת עולמו. מי שכועס על שלושה גדודים של צה"ל שאבטחו כניסת מתפללים לקבר יוסף בשכם, מתפתה לומר שהכוחות האלה חסרו בעוטף עזה ותושבי העוטף הופקרו. האם זה נכון? אני לא יודע. זה נכון לכל הניסיונות האחרים למצוא אשמים קונקרטיים, ב"רפורמה המשפטית" או במחאה נגדה. חשוב מאוד לברר ביסודיות למה קרה ולהסיק מסקנות – אישיות ומערכתיות, אבל זה לא ריאלי עכשיו.
גם אני נמנה עם אלה הסבורים שבנימין נתניהו היה צריך ללכת הביתה מזמן, מסיבות שלא קשורות לכישלון אתמול. מפתה לומר שעכשיו עליו להתפטר. אמנם, זה היה צעד ראוי של נטילת אחריות ציבורית – אם אתה ורק אתה אחראי לכך שמדינה שמייצאת רק תפוזים הפכה לאומת ההיי-טק, קח גם אחריות על הכשלון המחפיר אתמול.
אבל האמת היא, שעכשיו נתניהו לא צריך להתפטר, וגם לא הרמטכ"ל, ראש השב"כ ואחרים. לא מחליפים את הקודקודים בזמן לחימה, זה לא אחראי. להחליף קודקודים מחייב זמן למידה וחפיפה ואין לנו את הזמן הזה עכשיו. הזמן לדין וחשבון ציבורי יבוא אחר כך ואם עם חפץ חיים אנחנו – לא נוותר על דין וחשבון נוקב ומבוסס עובדות.
כן היה מועיל אם לקבינט היו נכנסים אנשים רציניים ומנוסים מהאופוזיציה והיו יוצאים ממנו אנשים חסרי ניסיון ובלתי אחראים, שלא היו צריכים להיות בו מלכתחילה. זה היה מועיל עניינית לאיכות קבלת ההחלטות וגם מועיל לאמון הציבור.
ראיתי לנכון לכתוב את הפוסט הזה, להבדיל מהרבה השערות ומחשבות על מה שקרה שהחלטתי לשמור לעצמי, בגלל תחושה שאסור שאשתוק לנוכח מה שעלול לקרות.
גם דמי רותח לנוכח תמונות הזוועה, אבל מדינה חזקה ורצינית פועלת באופן מושכל, גם במצבים קשים. "מושכל" אין משמעו הססני או חלש, משמעו חכם ובראייה לטווח רחוק. תוצאת המלחמה לא תימדד במהירות התגובה. לא מדובר בדו-קרב אקדוחנים במערבון. רוצים לקח ממלחמת יום הכיפורים? היזכרו בהתקפת הנגד הכושלת בסיני ביום השלישי של המלחמה. צה"ל גייס מילואים ועכשיו הוא צריך זמן להכין את המכונה האימתנית הזו על מנת שתדרוס לאבק את האויב השפל. ברור שהתגובה צריכה להדהד, לא רק בעזה, בכל המזרח התיכון ומעבר לו. ברור שאויבנו צריכים להבין שעם ילדים, נערות וסבתות יהודיות כבר לא מתעסקים.
enough is enough
אבל בחוכמה ובאופן מושכל.
עוד "חוכמה" מקובלת עכשיו היא שצריך להשליך את המשפט הבינלאומי מהחלון. אומרים את זה אנשים שאינם מבינים על מה הם מדברים.
לדיני הלחימה של המשפט הבינלאומי ארבעה עקרונות יסוד, הראשון שבהם הוא עקרון הצורך הצבאי. המשפט הבינלאומי מכיר בצורך הצבאי. הוא אוסר רק על ברוטליות שהיא מעבר לנדרש על מנת לתת מענה לצורך הצבאי. ככל שהצורך הצבאי חזק יותר, ניתן להפעיל יותר כוח ולצמצם את שולי הזהירות שנועדו למנוע פגיעה בחפים מפשע.
לנוכח פשעי החמאס אתמול, אם הדרג המדיני יחליט שצריך להשמיד את כוחו הצבאי של חמאס ולכבוש את עזה, זו מטרה לגיטימית ולשם השגתה ניתן יהיה להשתמש בכוח צבאי רב מאוד, אבל התקפות ברבריות על אזרחים לשם סיפוק תחושת הנקמה לא יועילו להשגת התכלית הצבאית ותרגומה להישג מדיני, להפך – הם יכרסמו באפשרות להשיג אותה. גם אם ההיבט המוסרי לא מטריד אתכם, יש כאן עניין פונקציונלי. ברוטליות היא בזבוז תחמושת בלתי אפקטיבי.
אתן דוגמה – אני תומך בהפסקת הספקת החשמל והדלק לעזה. אני גם חושב שלגיטימי להתנות חידוש הספקה מטעמים הומניטריים בצעדים הומניטריים נגדיים, כלומר, החזרה מיידית של כל האזרחים החטופים ומתן גישה לצלב האדום לכל החיילים בשבי, על מנת לוודא שהם מוחזקים בתנאים נאותים ומקבלים טיפול רפואי הולם. מצד שני, כאשר אני שומע אדם שקול בדרך כלל כמו האלוף (מיל') גיורא איילנד מדבר ברדיו על הפצצת בארות מים בעזה אני נחרד. השמדת תשתיות מי שתייה החיוניות לשרידות אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה, חד וחלק. לחשוב שיש אנשים קיצוניים הרבה יותר שיושבים במוקדי קבלת ההחלטות מדיר שינה מעיני.
לא כך ננצח, ואנחנו ננצח, כי כמו שכתב אלתרמן: "כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת, אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו".
במהלך סבב הלחימה האחרון כנגד הג'יהאד האסלאמי בעזה, ובעיקר בעקבות "מכת הפתיחה" בה נהרגו שלושה מפקדים בכירים אבל גם עשרה אזרחים, בהם נשים וילדים, התראיינתי על השאלה האם סיכול ממוקד חוקי מבחינת המשפט הבינלאומי ובאילו תנאים:
ל-i24 news (באנגלית):
https://twitter.com/i24news_en/status/1656629876806279168?s=12&t=1XSFHOez4unmPiJn4zDXFA
לערוץ 13:
ולגלובס:
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001446978
במוצאי שבת (27.7) שודרה התכנית "הידברות" של קובי ברקאי בהשתתפותי.
ראיון ארוך ונינוח מהרגיל – על ייעוץ משפטי ללחימה, סמכות הממשלה להחליט על יציאה למלחמה, ענישה קולקטיבית, בית הדין הפלילי הבינלאומי וגם על דברים שהדירו שינה מעיני ועל חלומות….
קישור: https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=104564
התראיינתי בפרשה מעניינת זו לתכנית העולם הערב, ראו כאן (24/6/19, מ-09:20, כשש דקות):
https://www.kan.org.il/program/?catid=1204&page=2
היבט עקרוני מטריד עולה מפרשת ההתעללות בעצורים של חיילים מגדוד "נצח יהודה":
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5475646,00.html
עבר כבר יותר משבוע, אבל נדמה לי שהדברים עוד רלוונטיים:
ראיון טלוויזיה שלי בנושא לדב גילהר בתכנית "ערב ערב" ב-28/2 (החל מדקה 35:45, פחות מחמש דקות): https://www.kan.org.il/program/?catid=1166
וראיון רדיו ל"בוקר הזה" עם יעקב אחימאיר, באותו נושא, ב-1/3, החל מדקה 41:40: https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=73077
פעולה ישירה נגד מפריחי העפיפונים מעוררת קשיים רבים, על כן מדיניות של הרתעת החמאס על ידי פגיעה בנכסים אחרים היקרים ללבו – יש בה הגיון אף כי היא יוצרת גם סיכון של הסלמה. מאמר שלי שהתפרסם ב"מקור ראשון" בסוף השבוע. קישור: כאן
מהם אתגרי המשפט הבינלאומי העומדים בפני מדינת ישראל בתחום המאבק בטרור והלחימה בכלל? מהם ההזדמנויות והסיכונים? לאילו נקודות תורפה כדאי שנהיה מודעים ואילו נקודות חוזק ניתן לגייס להתמודדות עם האתגרים?
על כך במאמר חדש שלי, שמתפרסם בכתב עת חדש: הזירה
My take on the clashes near Gaza: lethal force may be used as a last resort in an extreme situation, even in the absence of an immediate danger to lives from armed individuals. However, an investigation is needed in each and every incidence to find if such justification actually existed
lironsblawg 