עולם ומשפט – מבט אישי

ארכיון רשומות מאת: lironsblawg

המציאות המורכבת שלנו, בה מטשטשים הגבולות בין מלחמה ושלום, מעוררת גם קשיים בסיווג הכללים המשפטיים החלים על תרחישים שונים – מאמר קצר שכתבתי בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון בנוגע לאירועי "יום הנכבה" בגבול ישראל-לבנון בשנת 2011:

https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/use-of-force/16451

 

יחידת המסתערבים של משמר הגבול – משטרה או צבא? אכיפת חוק או לחימה? (צילום: דובר משטרת ישראל)


הגרסה הקצרה ביותר של ההצעה שלי:

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4256696

להלן הטקסט של המאמר:

הדיון הסוער והכאוב בנושא פדיון שבויים ושחרור אסירים משקף את המתח בין רגישותה של החברה בישראל לחיי כל אזרח וחייל לבין החשש מה"מחיר": שחרור של מאות מחבלים, שעלולים לשוב לטרור ולגרום למותם של אזרחים נוספים וכן עידוד חטיפות בעתיד.

לכן, מוצע לגבש עקרונות לחילופי שבויים ועצירים שכוחם דווקא בהיותם גלויים, מוצהרים מראש ומעוגנים באופן שיקשה לסטות מהם. כך אפשר להשפיע על התנהגות הצד שכנגד מראש, הן בשקילת התועלת הטמונה בעצם החטיפה והן בשינוי דרך הלחימה שלו בכלל.

לשם כך יש ליצור קשר בין ציות לדיני הלחימה לבין האפשרות של פעיל ארגון עוין להשתחרר במסגרת עסקת חילופין: מדינת ישראל לא תשחרר פעילי ארגונים עוינים אם ביצעו מעשים המנוגדים לדיני הלחימה. לא יהיו מועמדים לשחרור מי שפגעו במכוון באזרחים. כך, מחבלים שפוצצו אוטובוסים אזרחיים או פעילי טרור ששילחו מחבלים מתאבדים לבצע פיגוע במרכזי קניות יישארו בכלא בכל מצב. כך גם מי שניסו לפגוע בחיילים או במטרות צבאיות בדרכים האסורות לפי דיני הלחימה. למשל, מי שפתח באש לעבר חיילים מחופש לחייל צה״ל או מתוך אמבולנס. גם מי שהרג חייל שנחטף או התעלל בו, ביצע פשע מלחמה ולכן לא ישוחרר. לעומת זאת, מי שנתפסו תוך כדי לחימה, אף אם פגעו בחיילים ישראלים או ברכוש צבאי, יהיו מועמדים לשחרור, אם לא הפרו את דיני הלחימה של המשפט הבינלאומי. למשל, מי שהניחו מטען המיועד לפגוע בסיור צבאי, תקפו מוצב צבאי או נלחמו נגד חיילי צה"ל כשהם נושאים נשק בגלוי.

ההצעה תואמת את המשפט הבינלאומי, שכן אפילו שבוי מלחמה מותר שלא לכלול בחילופי שבויים, אם ביצע פשע מלחמה. ההתייחסות המקילה לחלק ממי שפגעו בחיילי צה"ל היא "הגלולה המרה" שבהצעה הנוכחית לציבור הישראלי. עם זאת, ההצעה איננה פוטרת אותם מעונש, שכן, מלכתחילה, יועמדו לדין פלילי, משום שישראל אינה מכירה בפעילי ארגונים עוינים כבשבויי מלחמה. ההקלה תיעשה רק אם וכאשר יעמוד הסכם חילופין על הפרק.

לרעיון המוצע יתרונות רבים.

ראשית, משום שמבחינה מוסרית, פגיעה באזרחים היא מעשה מגונה יותר מפגיעה בחיילים, למרות הכאב הכרוך בפגיעה בכל ישראלי והיחס המיוחד לחיילי צה"ל. להבחנה המוצעת בסיס ערכי מוצק יותר מאשר לקריטריון של "דם על הידיים", שנוטה להחמיר עם "דרג השטח" הזוטר, לעומת הדרג המשלח הבכיר, ומתייחס לתוצאה תוך התעלמות מן הכוונה.

ההבחנה המוצעת גם מבוססת על המשפט הבינלאומי, על כן תקל על ההסברה בעולם: מי שישראל אינה מוכנה לשחרר אינם "לוחמי חופש" שהתנגדו ל"צבא כובש", אלא פושעי מלחמה, שכל מי שמכבד את הנורמות הבינלאומיות צריך להוקיע ולהעניש.

והחשוב ביותר, ההצעה יוצרת מניע משמעותי לציית לדיני הלחימה ולהימנע מפגיעה באזרחים, הן ברמת הארגון והן ברמה האישית של הפעיל, שאינו מעוניין שתישלל האפשרות לשחררו אם ייתפס.

לשם כך, נדרש להבטיח, כי מסר אמין ורציני בדבר המדיניות הישראלית החדשה יועבר לכל הדרגים בארגוני הטרור. עיגון מראש של המדיניות בחקיקה בכנסת עשוי לתרום לכך. לעתים, כבילת ידיה של הממשלה דווקא מהווה יתרון במשא ומתן ומבהירה לצד שכנגד כי "חוקי המשחק" וגבולות האפשרי השתנו.

מובן, שאין ביטחון כי שינוי התנהגות יושג בגלל המדיניות המוצעת. אולי פעילי טרור אינם "שחקנים רציונליים" ואולי יש להם מניעים חזקים יותר להמשיך לפגוע באזרחים. בכל מקרה, המדיניות המוצעת מאזנת באופן צודק יותר בין חובתנו לפדות ישראלי שנשבה לבין חובתנו להרתיע מפני מעשי טרור ולצמצם את הסיכון הכרוך בשחרור מחבלים.

הכותב הוא עמית מחקר בתוכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה ע"ש אמנון ליפקין שחק במכון הישראלי לדמוקרטיה, ולשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל

 

סמל ברגדאל מצבא ארה"ב: שוחרר משבי הטליבאן תמורת חמישה אפגנים שהוחזקו בגוואנטנאמו


כתבתי על זה מאמר וכתבתי על זה פוסט קצר יותר.

כאן אני מדבר על זה: https://www.idi.org.il/podcasts/16298


ושוב נשמעים גינויים על הארגון ה"אנטישמי" אונסק"ו ששוב מתעלם מן הקשר בין העם היהודי לארצו (למשל, דיווח ב"הארץ": כאן). ההקשר הפעם הוא החלטת הארגון לצרף את העיר העתיקה של חברון לרשימת אתרי מורשת עולמית ובמקביל, לרשימת אתרי מורשת עולמית בסכנה.

מי שעוד מוצא עניין בעובדות, עשוי למצוא עניין בארבע ההבהרות הבאות:

לא אתר מורשת פלסטיני – אתר מורשת עולמי:

פלסטין היא מדינה חברה באונסק"ו. זכותה של ישראל לא להכיר בה כמדינה ולהתנגד לקבלתה כמדינה לאונסק"ו, כפי שגם עשתה ואולם, מרגע שהארגון הכיר בה כמדינה חברה, היא יכולה להגיש לאישור כאתרי מורשת עולמית אתרים המצויים בשטחה. יחד עם זאת, התפיסה היא שאתרי מורשת עולמית שייכים לאנושות כולה, ללא קשר למדינה שבשטחה הם נמצאים, כך מודגש באותיות קידוש לבנה בהסבר על המושג "world heritage"  באתר אונסק"ו:

"World Heritage sites belong to all the peoples of the world, irrespective of the territory on which they are located"

משמעות הדברים שעצם קבלת הבקשה הפלסטינית אין בה הכרה בבלעדיות של הקשר הפלסטיני לאתר. אין דבר כזה "אתר מורשת פלסטיני" מדובר ב"אתר מורשת עולמי".

קבלת הבקשה איננה מחזקת תביעה פלסטינית לריבונות בעיר העתיקה של חברון:

המסגרת המשפטית לכל המוסד של אתרי מורשת עולמית היא אמנה בינלאומית משנת 1972 (Convention concerning the Protection of the World Cultural and Natural Heritage). ישראל ופלסטין חברות באמנה. מנסחי האמנה לא התעלמו מן האפשרות שאתרי מורשת עולמית עלולים להימצא במקום שלגביו יש מחלוקת טריטוריאלית. על כן, סעיף 11(3) לאמנה מציין במפורש כי הכללה ברשימה של אתר המצוי באזור שלגביו יותר ממדינה אחת טוענת לריבונות או לסמכות שיפוט  איננה גורעת בשום דרך מזכויות הצדדים לסכסוך.

תיאור האתר אינו מתעלם מן הקשר שלו לעם היהודי:

בתיאור מערת המכפלה כמוקד עניין בתוך העיר העתיקה של חברון המקום מכונה במקביל "מסגד אברהים" ו"קברי האבות" (the tomb of the Patriarchs). בהמשך, שמו של אבינו מצוין בשתי צורות (Abraham / Ibrahim). לבסוף, נכתב במפורש כי האתר הוא מוקד עלייה לרגל לשלוש הדתות המונותיאיסטיות: יהדות, נצרות ואסלאם (היהדות מוזכרת ראשונה, אם תהיתם).

אתר מורשת עולמית בסכנה – לאו דווקא בגללנו:

הקריטריונים להכללה ברשימת אתרי מורשת עולמית בסכנה מנויים בסעיף 11(4) לאמנה. הם כוללים אתרים שלגביהם נדרשות פעולות שימור רחבות היקף לאור סכנות חמורות וספציפיות מסוגים שונים, חלקן מעשי ידי אדם (כגון, פיתוח תיירותי או עירוני מואץ, סכסוך מזויין) וחלקן טבעיות (עליית מפלס המים, רעידות אדמה וכיוב'). אין בידי מידע על הטעמים בגללם ביקשו הפלסטינים שהאתר יוכנס לרשימת אתרים בסכנה, אולם חשוב לציין כי עצם ההכנסה לרשימה אין בה בהכרח האשמה של ישראל בהתנכלות לאתר. יחד עם זאת, אפשר לתהות האמנם יש הצדקה לכך שמתוך רשימה של  55 אתרי מורשת עולמית בסכנה בעולם כולו, ארבעה מצויים בשטחים ובירושלים (העיר העתיקה של ירושלים, לפי בקשת ירדן, כנסיית המולד ודרך עולי הרגל בבית לחם, אזור עצי הזית והגפנים בבתיר, מדרום לירושלים וכעת – העיר העתיקה של חברון, כולן לבקשת פלסטין).

תמונה: ד"ר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי

 


מי שמצא עניין במאמרי הקודם בסוגייה (https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/electricity-in-gaza/15977) ייתכן שימצא עניין בדיון שהתפתח בעקבותיו. אפשר לעיין בתגובות למאמרי הקודם בבלוג "סיווג ביטחוני", במאמרה של עו"ד מיכל לופט מארגון "גישה", בו נטען שישראל חייבת לספק חשמל לעזה (https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/electricity-in-gaza/15995) ובתשובתי האחרונה (לפי שעה לפחות…) למאמר זה (https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/electricity-in-gaza/16174 ).

 


במסגרת מיני-סימפוזיון בנושא, פורסם בבלוג "סיווג ביטחוני" של המכון הישראלי לדמוקרטיה מאמרי בנושא שבנדון (המבוסס על גרסה מפורטת יותר שפורסמה לפני ארבע שנים בכתב העת "כיוונים חדשים", להלן הקישור: https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/pows-and-missions/16125

אני ממליץ בחום גם על יתר המאמרים במיני-סימפוזיון זה, כל אחד מהם מאיר את הנושא הכאוב מזווית אחרת ומעניינת:

https://www.idi.org.il/blogs/security-clearance/pows-and-missions/