היכן הייתי בהתנתקות ולמה זה חשוב עכשיו?
בשיח החרשים בין מתנגדי ה"רפורמה המשפטית" לבין תומכיה מוטח לעיתים קרובות במתנגדים: "איפה היית בהתנתקות?". החלטתי להתייחס לשאלה באופן אישי ובמלוא הרצינות. אני מקווה שהדברים יעוררו מחשבה אצל תומכי המהלך.
ראשית אציין, שברור לי שברמה הרגשית ההתנתקות הייתה ועודנה טראומה קשה לרבים. בראש ובראשונה לשמונת אלפים המפונים, שמבחינתם גורשו מבתים ומפעל חיים שטיפחו באהבה משך שנים, אבל גם לאנשי ימין רבים אחרים, שהרגישו חוסר אונים מול מהלך שנגד באופן קיצוני את השקפת עולמם ואשר נכפה עליהם בכוחו של הרוב בכנסת. במובן הזה, אני מבין מדוע מוטחת ההתנתקות בפניהם של מתנגדי ה"רפורמה". הדבר דווקא משקף הבנה של עוצמת הכאב והשבר של הצד האחר – של מי שמרגישים היום שרוב צר למדי בכנסת מתכוון להשמיד את בבת עינם ומקור גאוותם – הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אומרים התומכים למתנגדים: "אתם מרגישים זעם ותסכול, אתם מרגישים שהמדינה בוגדת בכם, במה שהקרבתם למענה ובערכיה שלה עצמה? כך הרגשנו בהתנתקות ונאלצנו לספוג את זה ולהמשיך הלאה. עכשיו תורכם לסבול".
אז היכן הייתי בהתנתקות? הייתי התובע הצבאי הראשי וממונה על גיבוש ויישום מדיניות לטיפול בסירוב לבצע פקודות בצבא בזמן הפינוי. ביקרתי גם ברצועת עזה בזמן הפינוי. למי ששכח או הדחיק, היו גם היו קריאות של רבנים ואנשי ציבור לסרב פקודה והיו שנענו לקריאות האלה – למיטב זכרוני, כשמונים חיילים סירבו פקודה בקשר להתנתקות. מדיניות האכיפה התבססה על תגובה מיידית – מתן הזדמנות לחיילים לחזור בהם ומיתון התגובה המשפטית במקרה שעשו זאת. במקרים חמורים בודדים, בעיקר של קצינים ומפקדים שסירבו באופן שעלול היה לסחוף פקודים, הועמדו הסרבנים בפני בתי דין צבאיים. האחרים הועמדו לדין משמעתי. מעבר לכך, היו שמועות כי מפקדי יחידות מסוימות, שחששו שרבים מחייליהם יסרבו להשתתף בפינוי, פעלו על מנת לקבל משימות שלא יעמידו את הדבר במבחן. בנוסף לסרבנות בצבא, היו אזרחים שנקטו פעולות מסכנות חיים של שיבוש התנועה בדרכים והיו פגיעות פיזיות בחיילי צה"ל שביצעו את הפינוי. כמובן, שהיו גם אחרים, רבים יותר, אזרחים שהתנגדו באופן בלתי אלים וחיילים שביצעו את המוטל עליהם. מה שבלט לעיניי ברצועת עזה הייתה ההתנהגות המתונה ומעוררת הכבוד של רוב המתיישבים המפונים. מי שפרקו כל עול, השתוללו, קיללו וירקו על חיילים ומפקדים (גם בגיל הוריהם) היו בעיקר בני נוער שהגיעו מבחוץ. הם לא הביאו כבוד למגזר המתגאה במערכת החינוך שלו.
אבל חשוב לי לספר לא רק היכן הייתי בהתנתקות, כי שירותי הצבאי לא התחיל אז. חמש עשרה שנים קודם לכן, התפקיד הראשון שלי כקצין היה עוזר היועץ המשפטי ברצועת עזה. בתפקיד זה הייתי מעורב באיתור אדמות המדינה עליהם הוקם היישוב דוגית ובפעולות אחרות הקשורות לקידום ההתיישבות הישראלית ברצועה. במהלך תפקידיי המאוחרים יותר, עד שהתקדמתי לדרגת סא"ל, הייתי מדי שנה נשלח למשך שבוע לאבטח יישובים ישראלים ביהודה ושומרון (בעיקר בגוש עציון). באופן אישי, תמיד חשבתי שההתיישבות הישראלית בשטחים מזיקה לעתידה של מדינת ישראל, אבל ביצעתי את תפקידי והשתדלתי לעשות זאת באופן ממלכתי.
לכן, אני משווה את מה שהרגישו אנשי ימין בהתנתקות (לא המתיישבים המפונים) לא למה שאני מרגיש עכשיו, אלא למה שהרגשתי משך שנים רבות של שירות צבאי, שהיה כרוך בקידום ובהגנה על יישובים ישראליים בשטחים, בניגוד להשקפת עולמי, אבל לפי החלטות הממשלה הנבחרת.
מעולם לא היה קונצנזוס בחברה הישראלית בנוגע לעתיד השטחים וההתיישבות ישראלית בהם. הממשלות שהקימו יישובים בשטחים אפילו לא הביאו את ההחלטות הללו לאישור בכנסת, וודאי שלא נסמכו על הסכמה רחבה בחברה הישראלית. אם לגיטימי היה להקים כך את היישובים, היה בה במידה לגיטימי להחליט לפנותם כהחלטת מדיניות של הממשלה. למרות זאת, הובא העניין לחקיקה בכנסת, שאושרה ברוב של חמישים ותשעה חברי כנסת כנגד ארבעים מתנגדים בלבד.
"כללי המשחק" החוקתיים הם עניין אחר ועצמאותה של הרשות השופטת היא חלק מובהק מיסודות המשטר החוקתי. ההיסטוריה של מדינת ישראל מצביעה על צורך בהסכמה רחבה כאשר מבקשים לשנות את כללי המשחק החוקתיים – לפירוט אתם מוזמנים לעיין בקישור למאמרי:
https://www.ynet.co.il/news/article/hju84r0ps
הוכח אמפירית כי פעולות הנתפסות כענישה קולקטיבית – כמו הריסת בתים בשל צורך צבאי (לא בתי מחבלים) או הטלת סגר, מגבירות את מעשי הטרור.
lironsblawg 