עולם ומשפט – מבט אישי

ארכיון חודשי: ספטמבר 2014

כבר כתבתי בבלוג הזה בעבר על האמנה לסחר בנשק (Arms Trade Treaty), בעקבות החלטת העצרת הכללית של האו"ם לאמץ נוסח סופי של האמנה  (ראו כאן).

הערכתי שהתהליך עד כניסתה לתוקף של האמנה עשוי לארוך שנים. ובכן – התבדיתי. האמנה מגדירה כי תיכנס לתוקף שלושה חודשים אחרי שחמישים מדינות יאשררו אותה. מסתבר, שביום 25 ספטמבר האחרון הגיעה האמנה ליעד הזה, לאחר שאישררו אותה 53 מדינות. היא תיכנס לתוקף ערב חג המולד הקרוב, ביום 24 דצמבר 2014.

בין המצטרפות לאמנה גם מדינות שהן יצרניות ויצואניות נשק משמעותיות, לרבות לישראל. כך, למשל, גרמניה (צוללות), צרפת ,  בריטניה, איטליה (מטוסי אימון).

68 מדינות נוספות חתמו על האמנה, אך טרם אישררו אותה ובהן יצואנית הנשק מספר אחת לישראל – ארה"ב. חתימה אינה מחייבת מדינה לעמוד בהתחייבויות של האמנה, אך היא טומנת בחובה חובה שלא לפעול לסיכול מטרות האמנה.

ישראל, כמו  גם רוסיה וסין, למשל, לא חתמו (עדיין?) על האמנה (רשימת המדינות שחתמו ואישררו זמינה כאן).

יחד עם זאת, כפי שציינתי כבר, כניסתה לתוקף של האמנה עשויה להשפיע גם על מדינות שאינן צד לה, שכן התחייבויותיהן של המדינות החברות בכל הנוגע ליצוא, יבוא ומעבר של נשק, חלות ללא תלות בשאלה אם המדינה האחרת שהיא צד לעיסקה חברה באמנה, אם לאו.

יהיה מעניין…

גמר חתימה טובה!

 


בדרך כלל אני קורא בעניין את פינתו של אלון עידן "המלה" במוסף הארץ. במידה מסוימת, העניין נובע מחוסר היכולת שלי לחזות את תגובתי לכתוב: לפעמים אני חושב שהפינה מאירה באופן מבריק ביטוי שגור ולעיתים אחרות אני חושב שמדובר במלל נפוח ומתחכם. לא נורא, מי שלא עושה – לא טועה ולכתוב כל שבוע משהו מקורי ומעניין זה לא קל.

הפינה השבוע הצליחה לשלב אצלי את שתי התגובות גם יחד. עידן כתב על המלה "פרטיות", אגב פרשת צילומי העירום של המורה, שנחשפו על ידי תלמידיה והופצו ברשת.

בחלק הראשון, שואל את עצמו הכותב למה בעצם אנשים מצלמים את עצמם בעירום ומשיב על כך תשובה מבריקה לטעמי – הם רוצים לראות את עצמם בעיניו של האחר.

בהמשך, יש חלק על הטכנולוגיה – הטלפונים החכמים, המצלמות, הרשתות החברתיות, בלה –בלה-בלה.

ואז אומר עידן ושואל:

"כמובן שהתלמיד חדר לפרטיותה כשפתח את הטאבלט וצילם את תמונות העירום שלה. אבל השאלה הגדולה יותר היא זאת: האם הפרטיות שלה לא הופרה כבר ברגע שצילמה את עצמה בעירום? האם הצורך להיות הקהל של עצמך, הצורך לפצל את עצמך, הצורך לזהות את עצמך עם האחר גם כשאתה לבד – האם אלו אינן ההפרות האמיתיות של המושג פרטיות? האם המבט החיצוני על עצמך הוא לא התצורה העמוקה ביותר של הפרת פרטיות?"

ובכן – לעניות דעתי – לא.

פרטיות היא מרחב שבו יש לפרט שליטה על המידע הנוגע לו ובו הוא יכול להתנסות, ליצור ולפתח את אישיותו ללא הפרעות חיצוניות. פרטיות איננה קיימת, אלא כהגדרת גבול בין העצמי לאחר. אין לפרטיות משמעות ללא התייחסות לסביבה החיצונית והגבלתה. פרטיות מעולם לא הייתה מלה נרדפת לאוטונומיה מוחלטת. כמו שכתב המשורר האנגלי ג'ון דאן, שום האדם אינו אי (no man is an island). אנשים נבדלים זה מזה במידת העצמאות המחשבתית והאחרת שלהם, אבל איש אינו פטור לחלוטין מן המחשבה "מה יגידו".

הפרת הפרטיות היא החדירה החיצונית, ללא הסכמה, למרחב האישי הזה והיא שונה לגמרי מן העיסוק של האדם עצמו במחשבה מה יחשבו עליו. אולי תאמרו שאני משפטן צר-מוחין (הנה, גם אני לא פטור מהניסיון לראות את עצמי מבחוץ…), אבל בעיני יש חשיבות, לא רק משפטית, אלא גם מוסרית, לשמור על האבחנה הברורה בין הדברים ולא לטשטשה.

והערה אחרונה – עם כל הכבוד לטכנולוגיה, המשחק הפרטי בניסיון לראות את עצמך מבחוץ איננו חדש כלל וכלל. באופן מהותי, הצילום העצמי (בעירום או לא) איננו שונה מן היומן האישי, שאיננו תופעה חדשה. בשיטוט קצר ברשת מצאתי ערך מעניין על סֶמיוּאֶל פִּיפְּס, אנגלי בן המאה ה-17, שיומנו האישי מהווה מקור חשוב להכרת תקופתו. האיש לא היסס לכתוב גם על דברים אישיים מאוד – הקושי של אשתו להיכנס להריון והרומנים שלו מחוץ לנישואין (כולל תיאורים גרפיים). הוא לא פרסם את היומן בחייו, אבל כתב טיוטה אותה העתיק "על נקי", שמר אותו בספרייתו ואף כרך אותו. האם ויתר על פרטיותו בעצם כתיבתו? לדעתי לא. האם היה מסכים ואולי אף רוצה שיעיינו בו אחרי מותו? אינני יודע. הדבר מעורר שאלה נוספת, מעניינת, בדבר קיומו של "מועד תפוגה" להגנת הפרטיות כאשר לדברים יש חשיבות היסטורית והאיש עצמו (ואולי גם הקרובים לו עליהם כתב) כבר אינם בין החיים.


מספר הערות על המכתב האמור ועל הטענות שנשמעו בעקבותיו.

ראשית, ציות אינו ערך מוחלט ואינו ערך עליון. זו אינה רק תפיסתי האישית או תפיסה מוסרית, אלא גם הציווי של החוק עצמו: חוק השיפוט הצבאי פוטר חייל מחובת הציות לפקודה אם ברור וגלוי שהפקודה שניתנה לו היא לא חוקית.[1] יותר מכך – חייל שיבצע עבירה מתוך ציות לצו שהוא בעליל שלא כדין, יישא באחריות לעבירה ולא יוכל להתגונן בטענה שרק ציית לפקודה.[2]

יחד עם זאת, ציות לחוק באופן כללי וציות לפקודות בצבא, בפרט, הם הכלל, המחייב בכל המקרים, למעט אותם מקרים קיצוניים ש"דגל שחור" מתנוסס מעליהם. כך מתחייב מעקרונות יסוד של המשטר הדמוקרטי – קבלת הכרעת הרוב וכפיפות הצבא לממשלה.[3]

מכך עולה מסקנה חשובה: סרבנות חייבת להיות מוצא אחרון. מתחייב כי השוקל לסרב ימצה את האפשרות לשכנע בדרכים חוקיות בדבר פסלות הפעולה שהוא נדרש לעשות, טרם נקיטת צעד חריג זה.[4] כמו כן, מכך שסרבנות פוגעת בעקרונות יסוד דמוקרטיים מתחייב גם שמידת הפסול בפעולה שהמסרב מתבקש לעשות תהיה גדולה דיה על מנת להצדיק פגיעה בערכים אלה.

פעולת החותמים על המכתב במקרה הזה מעוררת ספקות בדבר עמידתה בשתי הדרישות הללו:

ראשית, בתגובתו של דובר צה"ל לטענות שפורטו בתקשורת (ראו בסוף הכתבה ב-ynet),  נאמר כי הן אינן מוכרות וכי החתומים על המכתב פנו לתקשורת, טרם שפנו למפקדיהם או לגורמים הרלוונטיים בצה"ל. ואבהיר – מעבר לפנייה למפקדיו, חייל זכאי לפנות לפרקליטות הצבאית, אם הוא סבור שדבר מה נעשה שלא כדין, הדבר אינו נחשב "עקיפת סמכות" אסורה. ככל שראיתי, החותמים על המכתב לא הכחישו בתקשורת את הטענה שלא ניהלו כלל שיח בנושא בתוך הצבא לפני הצהרת הסרבנות.

שנית, באשר לחומרת הטענות. איסוף מודיעין הוא עניין העשוי בהחלט לעורר דילמות מוסריות. טבועה בו פגיעה בפרטיות ואף גרוע מכך: ניצול חולשות אנוש. יחד עם זאת, כאשר הדברים נעשים  על מנת להציל חיי אדם – האם ניתן לומר קטגורית שהם פסולים? אני סבור שלא. אדגים: נאמר שאחיו של טרוריסט הוא מהמר כפייתי ושירות מודיעין מסוים מפתה אותו להמר. האיש מהמר וצובר חובות לגורמים מפוקפקים וכך מתאפשר לאותו שירות מודיעין לשכנעו למסור מידע על אחיו תמורת הסדרת חובותיו. המידע שנמסר מונע פיגוע ומציל חייהם של עשרות אנשים. ניצול חולשתו של האח, כשלעצמו, אינו יכול להיחשב מעשה ראוי ומוסרי, אבל האם לא ניתן להצדיקו כרע הכרחי להצלת חייהם של רבים? מאידך גיסא, ברור שלא הכול צריך להיות מותר. גם מטרה מוצדקת איננה מצדיקה כל אמצעי. מציאת דרך הגונה בין הרעות השונות היא בהחלט סוגיה הראויה לליבון בתוך שירותי המודיעין ובינם לבין מערכת הפיקוח האזרחית המופקדת עליהם. אבל, האם עצם קיום הדילמה מצדיק סירוב קטגורי? כאשר פציפיסט מסרב להחזיק בנשק, מתוך תפיסה שנטילת חיים לעולם אינה מוצדקת, לכל הפחות הערך עליו הוא מגן חזק דיו וברור דיו על מנת להצדיק סירוב.

שתי הבחנות, שנעשה בהן שימוש על ידי בית המשפט העליון בדיון בסוגיית הסרבנים ראויות לעיון בהקשר שלפנינו: ההבחנה בין סרבנות מצפון לבין מרי אזרחי וההבחנה בין סרבנות "מלאה" לסרבנות סלקטיבית.[5]

סרבן המצפון, מרגיש שאינו מסוגל לעשות את המעשה לו הוא נדרש, מבלי להתכחש לערכים יסודיים עליהן מושתתת אישיותו ולערער את זהותו. הוא אינו מבקש לשנות את העולם, אלא להציל את נפשו. בקשתו לפטור היא אישית ונעשית לרוב בצנעה. מרי אזרחי, לעומת זאת, הוא מעשה של הפרת חוק שעיקרו ההפגנה המכוונת להשפיע על הרבים ולשנות את סדרי החברה. בית המשפט העליון עמד על כך, שבעוד שההכרה בחופש המצפון כערך בחברה דמוקרטית – ליברלית מחייבת לעיתים התחשבות בסרבן המצפון, הסכנה לערעור הדמוקרטיה הטמונה במרי אזרחי, העשוי להתרחב, מחייבת יד קשה יותר כלפי מפרי חוק שזו מטרתם.

האבחנה השנייה שנעשתה בבית המשפט העליון, היא בין סרבנות "מלאה" לסרבנות סלקטיבית. הסרבנות ה"מלאה" הטיפוסית היא סרבנותו של הפציפיסט, המסרב לשאת נשק מתוך תפיסה ששום שימוש בכוח צבאי אינו מוצדק.  הסרבן הסלקטיבי אינו מסרב לשרת בכל צבא ובכל זמן, התנגדותו היא לשירות בזמן מסוים, בתפקיד מסוים או לביצוע פעולה מסוימת הנוגדת את השקפת עולמו. הסרבן הסלקטיבי עשוי לסרב לשרת בשטחים, בשל מה שהוא תופס כעוולות הכיבוש, או לסרב להשתתף בפינוי יישובים ישראלים בשטחים, בשל העוול שלדעתו כרוך בכך. בית המשפט קיבל את האבחנה שעשה צה"ל, הקיימת גם במדינות רבות אחרות, לפיה ניתנת הכרה לסרבנות "מלאה", אם היא כנה אולם לא לסרבנות סלקטיבית. אמנם, גם הסרבנות הסלקטיבית עשויה להיות כנה ומצפונית, אולם היא שקועה במחלוקות הפוליטיות באופן המקשה על אבחנה בינה לבין מרי אזרחי וקיים חשש שהכרה בה תביא להתרחבות התופעה ולפגיעה ביכולת התפקוד של הצבא וב"חישוקיה" של החברה.

סרבנותם של חותמי המכתב נראית כמקרה ברור של סרבנות סלקטיבית ומרי אזרחי. הם אינם מסרבים לשרת בצבא בכלל ואף לא ביחידה 8200, אלא רק מצהירים על סירוב "לקחת חלק בפעולות נגד פלסטינים". מדובר בהתארגנות קבוצתית, והמכתב פורסם בתקשורת סמוך למועד חתימתו, ללא כל אינדיקציה לכך שהדבר נעשה שלא מרצונם של החותמים, שבמקביל אף התראיינו לתקשורת והסבירו את הרקע לפעולתם. לפיכך, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, נראה שאין מדובר בפעולה הראויה להכרה במסגרת כיבוד חופש המצפון.

הערה נוספת: נסיבות מסוימות מעלות תמיהה בדבר מניעיהם האמתיים של החותמים על המכתב ותוקף טענותיהם – לפי טענת הצבא רק שליש מהם[6] "משרתים במילואים בתחום הקשור באיסוף מידע שעליו נסבה הביקורת" ורק אחד (!) מהם עשה מילואים בשנים האחרונות (ראו ידיעה בהארץ). מתעורר, אם כן, חשש כבד בדבר ביסוסן ועדכניותן של הטענות. ייתכן, שההקשר של השירות הצבאי הוא רק תירוץ למשוך תשומת לב ציבורית לגילוי דעת פוליטי שהקשר שלו לעבודת המודיעין בצה"ל קלוש.

ולבסוף נשאלת השאלה המעניינת, האם חותמי המכתב עברו עבירה? אינני רוצה למצות את הדיון בעניין כאן ולתת תשובה חד-משמעית. אציין רק שהשאלה מורכבת יותר מכפי שמצטייר במבט ראשון. ראשית, יש לשים לב לכך שהחותמים לא סירבו בפועל להתגייס או למלא פקודה אחרת שהוטלה עליהן – הם שלחו ביוזמתם מכתב בו הצהירו כיצד בכוונתם להתנהג בעתיד. שנית, חותמי המכתב אינם קוראים במפורש לאחרים לסרב ולשרת בצה"ל או אפילו ביחידה 8200, או לסרב לציית לפקודות, פעולות העשויות להוות עבירה על החוק,[7] אלא רק קוראים לאחרים "להשמיע קולם נגד העוולות האלה ולפעול על מנת להביא להן קץ". החותמים לא היו כנראה בשירות מילואים פעיל בצה"ל בזמן משלוח המכתב, כך שלא חל עליהם שיפוט צבאי "רגיל", במסגרתו ניתן להעמידם לדין משמעתי על "עבירות סל" כמו פגיעה במשמעת.[8] ישנן עבירות שבגינן יש שיפוט צבאי גם על אנשי מילואים שאינם בשירות,[9] ייתכן שאחת מהן רלוונטית.[10]

Israel_refusniks

[1] ס' 125 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו – 1955 (להלן- חש"ץ).
[2] ס' 34יג(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, החל גם על הנתונים לשיפוט צבאי מכוח ס' 17 לחש"ץ.
[3] ס' 2 לחוק יסוד: הצבא.
[4] וראוי שאדם יסגל לעצמו גם את הפתיחות להקשיב ואולי להשתכנע שאיננו צודק וכי לא ראה את התמונה הכוללת, המצדיקה את מה שנראה לו במבט ראשון פסול.
[5] בג"ץ 2383/04 מילוא נ' שר הביטחון, פ"ד נט(1) 166, 178 – 182 (2004).
[6] במקום אחר מצוין שרק 10 מבין ה-43, כלומר – פחות מרבע, "שייכים באמת למעגל העשייה". ראו כאן. אולי הפער נובע מכך שחלקם של החותמים עסקו באיסוף מודיעין, אך לא בזירה הפלסטינית.
[7] ס' 109 – 110 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קובעים עבירות של הסתה להשתמטות והסתה לאי ציות.
[8] ס' 132 לחש"ץ.
[9] ס' 11 לחש"ץ.
[10]  האיסור על גילוי ידיעות, לפי ס' 57 לחש"ץ, חל גם על אנשי מילואים שאינם בשירות פעיל. האם במכתב או בראיונות שניתנו בעקבותיו גילו החותמים סודות צבאיים? מסופקני. אולי רלוונטית יותר הוראת תקנה 9 לתקנות שירות המילואים (חובות חיילי המילואים), תשט"ז-1956, הקובעת: "לא יפנה חייל מילואים לאדם שאינו ממלא תפקיד בצבא בעניינים הנוגעים לצבא, במישרין או בעקיפין, אלא באמצעות מפקדו או באמצעות חייל או מוסד צבאי אחר שנקבע לשם כך בפקודה". המכתב עצמו ממוען לבעלי תפקידים בצבא (הרמטכ"ל, ר' אמ"ן מפקד יח' 8200), אך גם לראש הממשלה, שספק אם חיילים רשאים לפנות אליו ישירות. מכל מקום ,הראיונות שנתנו לכאורה חותמי המכתב לתקשורת מהווים באופן ברור יותר הפרה של תקנה זו,  הגוררת עונש של עד ששה חודשי מאסר וקנס.


לונדון את קירשנבאום ספטמבר 14 4 לונדון את קירשנבאום ספטמבר 14 5 לונדון את קירשנבאום ספטמבר 14 10

להלן הקישור לדיון אתמול בתכנית "לונדון את קירשנבאום" בהחלטת ארגון "בצלם" לא לסייע לפרקליטות הצבאית בבדיקת טענות על הפרת דיני הלחימה במהלך מבצע "צוק איתן" (הדיון מתנהל בין דקות 14 – 24):

http://10tv.nana10.co.il/Category/?CategoryID=600262

אני חייב לומר, שבאמת ובתמים ההחלטה אינה מובנית לי. מה שבאמת הדהים אותי הייתה טענתו של עו"ד מיכאל ספרד כי ועדת טירקל קיבלה את כל הטענות של ארגוני זכויות האדם שהופיעו בפניה וכי היא קיבלה המלצות "שאנחנו חותמים עליהן בשתי ידיים".

ובכן, נציגי הארגונים "יש דין" ו"בצלם" אכן הופיעו בפני ועדת טירקל וכל הטענות שנשמעות עתה שוב באשר ל"כשלים" במערכת החקירה והמשפט הצבאית אינן חדשות וכבר הועלו בפני הוועדה. מה הייתה מסקנת הוועדה?

להלן ציטוט ממכתבו של לורד דיויד טרימבל, אחד המשקיפים הבין-לאומיים, ששותפו באופן מלא בעבודת הוועדה, המובא בפתח הדו"ח:

 taken as a whole, Israeli law and practice will stand comparison with the best in the world, but there is always room for improvement

אגב, מיד לאחר אמירה זו, מתייחס הלורד טרימבל לתחום אחד, שבו אכן, נמצאו ספקות חמורים בדבר האפקטיביות של הפרוצדורה לבדיקת תלונות. מדובר בבדיקת תלונות כנגד חוקרי שב"כ, תחום שאינו נוגע לצה"ל ושהוא שולי למדי בהקשר של הפרות דיני הלחימה. יתר על כן – תחום שבו המלצת ועדת טירקל, להעביר את האחריות לבדיקת התלונות למשרד המשפטים, מומשה כבר. מן היוצא מן הכלל, ניתן ללמוד על הכלל.

ואולם, למעשה, אין צורך להסיק את הדברים באופן עקיף, הוועדה קובעת במפורש כי מנגנוני החקירה בצה"ל עומדים בסטנדרטים הבין-לאומיים הנדרשים. להלן ציטוט מעיקרי מסקנות הוועדה והמלצותיה  (עמ' 46 לדו"ח:

"יש מקום לקבוע, כי מנגנוני הבדיקה והחקירה של תלונות וטענות בדבר הפרות של דיני הלחימה הקיימים בישראל ודרכי פעולתם מתיישבים, בדרך כלל, עם חובותיה של מדינת ישראל לפי כללי המשפט הבינלאומי. עם זאת, סברה הוועדה כי בתחומים אחדים שנחקרו יש מקום לתיקונים במנגנוני הבדיקה והחקירה וכי באחדים מן התחומים יש מקום לשינויים במדיניות המקובלת. עוד סברה הוועדה כי פרקטיקות מסוימות – הראויות כשלעצמן – טוב להן שיעוגנו בהנחיות כתובות מפורשות שינתן להם פומבי. יודגש, כי כאשר מצאה הוועדה שיש צורך בתיקונים או בשינויים אין בכך, בהכרח, כדי להצביע על פגמים מהותיים אלא התויית דרכים להשגת יעדים אידיאליים למנגנונים ולדרכי פעולתם."

 

אכן, וועדת טירקל המליצה 18 המלצות לשיפור אופן בדיקת תלונות על הפרת דיני הלחימה. חלק מהן כבר יושמו, לרבות המלצות מרכזיות ומשמעותיות, חלק עדיין לא. אכן, תמיד ניתן לבקר את קצב יישום ההמלצות, אבל מכאן ועד להצהרת מנכ"לית "יש דין", כפי שהיא מצוטטת ב"הארץ" כי "המערכת בעיננו שבורה, לא עובדת",  או הצהרת מנכ"ל "בצלם", בהודעה לעיתונות, המכנה את מערכת החקירה והמשפט הצבאית באופן בוטה "מנגנוני הטיוח הקיימים" הדרך ארוכה, בלשון המעטה.

כמובן, אנשי "בצלם ו"יש דין" זכאים להחזיק בדעתם, אולם בקשירת עמדתם במסקנות וועדת טירקל יש משום העדר יושרה.

אני נותרתי עם התמיהה, מה באמת הניע את "בצלם" לנקוט צעד קיצוני שכזה. אני מקווה שלא מדובר בלחצים חיצוניים.

כך או כך,  חשוב לי להדגיש כי חובתה של מדינת ישראל לברר באופן רציני ונוקב טענות להפרת דיני הלחימה, גם בלי שיתוף הפעולה של ארגוני זכויות האדם. יתר על כן, לפי תפיסתי, אין די בבירור של תלונות שהוגשו באופן פורמלי, אלא נדרש מאמץ אקטיבי לאסוף, ממקורות שונים, פרטים על אירועים המחייבים בדיקה. מהיכרותי עם המערכת, יש לי יסוד להניח שהדברים כבר נעשים.

 


In the Context of frequent "threats" by PA President Abbas to join the ICC if Israel will not heed to his demands, some of you may find interest in the angle examined in my post at opinio juris, on the risks of such a step, not just for Hamas

http://opiniojuris.org/2014/09/05/guest-post-possible-responsibility-palestinian-authoritys-leadership-al-aqsah-martyrs-brigade-actions-gaza-conflict/#comment-65206