עולם ומשפט – מבט אישי

ארכיון חודשי: נובמבר 2012

PLO chairperson, Mr. Abbas, seems to be determined to achieve a UN General Assembly resolution changing the status of the Palestinian mission from an "observer" entity to an "observer non-member state". If accomplished, this change will not have meaningful implications on the rights and privileges the Palestinian mission already has in the UN. It will not equal the acceptance of "Palestine" as a full UN member state, which the Palestinians tried, and failed, to achieve at the UN Security council last year. However, UN recognition will reinforce the Palestinian's arguments in support of the claim that a Palestinian state already exists.

According to some news reports, the Palestinians are trying to convince some European and other Western States to vote for their bid, indicating the internal competition within the Palestinian society, between Hamas, controlling the Gaza strip, and the PLO-lead Palestinian Authority, controlling the West Bank. As the argument goes, since Hamas's recent armed clash with Israel resulted in what the Palestinians perceive as achievements, it is important to demonstrate to the Palestinian people that the diplomatic and political route can be as effective in promoting their national aspirations as the route of violence and terrorism practiced by Hamas.

The problem with this argument is that Mr. Abbas does not juxtapose force and coercion against communication and conciliation. His UN bid is no less a unilateral attempt to coerce Israel than Hamas's attacks. Of course, diplomatic coercion attempts are morally better than attempts to coerce Israel by targeting its civilian population with rockets. However, when it comes to achieving a just and lasting peace between Israel and the Palestinian people, unilateral steps of all kinds are the wrong way.

Indeed, negotiation can be long and frustrating, but it is the only way to achieve a peace agreement acceptable to both parties. The Israeli-Palestinian conflict is a multi-faceted and complex conflict. Even the right wing Israeli PM Netanyahu has accepted the two-state solution as the goal of negotiations, so the Palestinians do not need international support to coerce Israel to acknowledge the Palestinians right to self-determination within their own nation state. Nor is the conflict a simple dispute over borders. Both sides have agreed in the Oslo Accords that the permanent status talks will engage difficult issues such as Palestinian refugees, Israeli settlements in the West Bank, security arrangements and the status of Jerusalem. While it is clear that regarding territory the Palestinians will be the receiving side, in other critical issues they will have to make painful compromises, too. Having all pending issues negotiated together allows more leverage for both sides to reach a fair and balanced deal. Entering the negotiation with two significant issues, statehood and borders, believed to be already resolved in their favor, may lead Palestinians to stick to rigid positions on other issues, compromising the ability to reach an agreement.

Furthermore, it is likely that such a unilateral step by the Palestinians, especially so close to the general elections in Israel, will be matched by unilateral steps from the Israeli side, such as the partial annexation of Israeli settlements in the West Bank. This may drive peace even further away.

No less detrimental might be the effects of the Palestinian bid on the Israeli public's willingness to trust any future agreement with the Palestinians. Indeed, if the Palestinians feel free to break their commitments under the Oslo Accords, why should Israel risk trading tangible assets for promises not worth the paper they are written on?

Perhaps, with Hamas bragging about their "victory" over Israel, Mr. Abbas, like a hero in a Greek tragedy, is pushed straight into an inevitable bad end. Maybe, with the automatic majority the Palestinians enjoy in the General Assembly the bid will be approved anyway. However, true friends of the Palestinian people, as well as those genuinely interested in peace should do their best to convince the Palestinians to leave this ill-advised endeavor and choose constructive negotiations for the historic settlement of the Israeli-Palestinian conflict.


אין הרבה מימרות שמרגיזות אותי כמו המימרה הישנה לפיה "טרוריסט בעיניו של פלוני הוא לוחם חופש בעיניו של פלמוני".[1] אין למימרה זו כל שחר, שכן המושגים המושווים בו נמצאים במישורים שונים לגמרי. הגדרתו של אדם כלוחם חופש, עניינה במטרות הפוליטיות שעבורן הוא נלחם. לעומת זאת, טרור עניינו באמצעים פסולים מסוימים שננקטים להשגת מטרה פוליטית. לפיכך, יכול אדם להיות לוחם חופש וטרוריסט גם יחד, אם הוא מקדם את מטרתו המוצדקת באמצעים של טרור. מאידך גיסא, יכול אדם להילחם בעבור מטרה מפוקפקת במסגרת ארגון מחתרתי או בלתי סדיר, מבלי שיפעל באופן המצדיק הגדרתו כטרוריסט.

שנים רבות התקשתה הקהילה הבין-לאומית, בעיקר מטעמים פוליטיים, הקשורים במחלוקת על פעולותיהן של תנועות לשחרור לאומי, להסכים על הגדרה ברורה לטרור. אפילו אמנות בין-לאומיות שנועדו להילחם בגילויים מסוימים של טרור, כגון האמנה הבין לאומית כנגד לקיחת בני ערובה,[2] עקפו קושי זה על ידי הימנעות מהגדרת "טרור".[3] יחד עם זאת, מגמה זו משתנה בשנים האחרונות וקיימת הסכמה רחבה לכל הפחות על הליבה של ההגדרה: אלימות הננקטת כלפי אזרחים ורכוש אזרחי לשם השגת מטרות פוליטיות באמצעות הטלת פחד היא טרור.[4]

לאחרונה צוטט שר החוץ, מר אביגדור ליברמן, בהקשר של הפנייה הפלסטינית לקבל מעמד של מדינה משקיפה באו"ם, כי "הפנייה של אבו-מאזן לאו"ם היא טרור מדיני נטו".[5] לגיטימי בהחלט להתנגד לפנייה הפלסטינית לאו"ם. ניתן לטעון כי מדובר בצעד חד-צדדי הנוגד את ההסכמים בין הצדדים ועלול להרחיק את השלום. גם לדעתי, הדרך היחידה לפתרון הסכסוך היא במשא ומתן ישיר וללא תנאים מוקדמים. יחד עם זאת, אין זה מן התבונה לכנות מהלך זה "טרור מדיני". יש בכך משום זילות של הגדרת הטרור, שדווקא אנחנו כישראלים, שסבלו ועדיין סובלים רבות מהטרור, צריכים להימנע ממנה. יש חשיבות בשימור הקונצנזוס הבין-לאומי המסתמן לפיו טרור הוא פגיעה מכוונת באזרחים או חבלה מכוונת ברכוש אזרחי לשם השגת מטרות פוליטיות ובאמצעות הטלת פחד, תהא המטרה מוצדקת ככל שתהא. צעדים מדיניים חד-צדדים, פסולים ככל שיהיו, גם אם נועדו לכפות תוצאה פוליטית הרצויה ליוזמיהם, אינם טרור.

ביקורת עצמית אף היא נדרשת כאן: אני השתמשתי בעבר בביטוי "טרור משפטי" לתיאור ניסיונותיהם של גורמים עוינים להביא למעצרם או להעמדתם לדין של מפקדי צה"ל וחייליו בחו"ל בגין "פשעי מלחמה" כביכול.[6] ביקשתי להדגיש כי היוזמים של הליכים אלה, אינם מעוניינים בתום-לב בעשיית צדק וברור להם לחלוטין כי ההליכים שיזמו חסרי בסיס ולא יגיעו לכלל משפט והרשעה. מטרתם אינה אלא להשתמש לרעה בפרסום בדבר עצם פתיחת ההליכים לשם פגיעה במורל והטלת פחד על מפקדי צה"ל וחייליו, כך שיחששו לנקוט בפעולות הנדרשות והחוקיות להגנת מדינת ישראל ותושביה. לגופו של עניין, אני עומד מאחורי דברים אלה גם היום. עוד אוכל לומר להגנתי, כי השימוש שלי במלה "טרור" לכל הפחות קרוב למקור הלשוני של המלה, שהוא "פחד" או "אימה". יחד עם זאת, גם השימוש שלי בביטוי "טרור משפטי" היה שגוי. ראוי לשמור את המושג "טרור" לפעולות אלימות בלבד, בנסיבות שהוגדרו לעיל.


[1] או בנוסח השגור באנגלית: "One man's terrorist is another man's freedom fighter".  מי שמבקש תשובות באשר למקור הביטוי יכול לעיין כאן: http://wiki.answers.com/Q/Who_said_one_man's_terrorist_is_another_man's_revolutionary

אינני יכול לערוב לנכונות הדברים, מכל מקום, מעניין כי נטען שהביטוי אינו ישן כל כך.

[2] ראה: 1979 International Convention against the Taking of Hostages, הזמינה בקישור הבא: http://treaties.un.org/doc/Treaties/1979/12/19791218%2003-20%20PM/Ch_XVIII_5p.pdf .

[3] ראה גיל לימון, "טרור במשפט הבין-לאומי", עמ' 597-626 בספרו של פרופ' רובי סיבל משפט בין-לאומי (מהדורה שניה), עמ' 598-600.

[4] ראה גיל לימון, לעיל הערה 3, בעמ' 625-626.

[5] איתמר פליישמן "נמאס לשמוע הבכי לגבי העניין החברתי", אתר Ynet, 14.11.2012, זמין כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4305185,00.html .

[6] תומר זרחין "צה"ל: נגד ישראל מופעל טרור משפטי בינלאומי",  הארץ, 19.2.2009, זמין כאן: http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1246566.


למרות התחושה הרווחת כי "העולם כולו נגדנו" מסתבר כי קיימת בעולם, לכל הפחות במערב, הכרה בזכותה של מדינת ישראל להפעיל כוח על מנת להגן על עצמה מפני התקפות הרקטות החוזרות ונשנות מעזה. כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה מתקיפות צה"ל אינו נתפס כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם  אופן הפעלת הכוח ע"י צה"ל זוכה ללגיטימציה ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה.

ואולם, יש לזכור כי גם בלחימה מוצדקת לשם הגנה עצמית, לא הכול מותר. ישנה מחלוקת בין מומחי המשפט הבין-לאומי בדבר היעדים הלגיטימיים להפעלת כוח לשם הגנה עצמית, משנוצר הצורך בכך. יש המצמצמים וסוברים כי רק פעולה שנועדה להדוף תקיפה או למנוע תקיפה מידית מותרת ואילו אחרים סבורים כי גם יעדים של הרתעה או של מניעת היכולת של התוקפן לבצע תקיפות נוספות הם לגיטימיים.

בנסיבות עמן ישראל מתמודדת ברצועת עזה, הצבת מטרה של חיזוק ההרתעה של חמאס וארגוני הטרור האחרים מפני תקיפה של ישראל היא מטרה סבירה. אי אפשר לצפות ממדינת ישראל שתסתפק בסיכול שיגורן של רקטות בעת ההכנות לשיגור, שכן למרות ההצלחות המרשימות בתחום זה, הן בתקיפת משגרים תוך זמן קצר מאיתורם והן של מערכת "כיפת ברזל", אי אפשר להסיר כך את האיום מהעורף הישראלי ולתת לו ביטחון סביר. מטרה של חיזוק ההרתעה דורשת פחות כוח מאשר מטרה של מניעה מוחלטת של היכולת לתקוף, שכן אין היא מחייבת נטרול מלא של היכולת, אלא רק פגיעה מספקת במערכים הצבאיים של האויב על מנת שיגיע למסקנה כי מוטב לו לשמור על השקט.

ואולם, גם אם מטרה של שיקום ההרתעה היא לגיטימית, אין היא מצדיקה את כל האמצעים. לשם השגתה ניתן לתקוף רק מטרות צבאיות ולוחמים.

בימים האחרונים נשמעו אמירות של אישי ציבור, שאינן עולות בקנה אחד גם עם פרשנות מרחיבה של הדין הבין-לאומי.

שר הפנים אלי ישי צוטט כאומר שמטרת המבצע להחזיר את עזה לימי הביניים על ידי הרס תשתיות המים, החשמל, הכבישים, המדרכות, התחבורה והתקשורת.

בלחימה, תשתיות עלולות להיפגע באופן בלתי מכוון כתוצאה מתקיפת מטרות צבאיות. בנוסף לכך, ניתן לתקוף מתקן תשתית שנוסף על תפקידו האזרחי משרת גם פעילות צבאית ולנטרולו יהיה יתרון צבאי, למשל, גשר שהריסתו תימנע מהאויב להעביר תגבורות באותו ציר. אבל פגיעה מכוונת וגורפת בתשתית אזרחית אסורה בהחלט, גם אם לדעתו של מאן-דהוא הדבר עשוי לסייע להרתעה.

שר התחבורה ישראל כץ צוטט באתר האינטרנט שלו כאומר: "כאשר אני אראה אזרחים פלסטינים נסים לתוך סיני כמו שאזרחים לבנונים מדרום לבנון נסים לעבר ביירות כאשר יש מטח ירי לעבר ישראל אני אדע שההרתעה הושגה".

ניתן ואף נדרש, כאשר הדבר אפשרי, להזהיר אוכלוסייה אזרחית העלולה להיפגע כתוצאה מתקיפת מטרות צבאיות בקרבתה, אולם ניסיון להפחיד את האוכלוסייה האזרחית או לגרום לה לנוס בתקווה שהדבר ייצר לחץ על הנהגתה אסור בהחלט.

אולי ניתן להסביר אמירות אלה על רקע קירבתן של הפריימריז והבחירות הכלליות, אולם כאשר מדובר בשרי הממשלה, אחד מהם אף סגן ראש הממשלה וחבר ה"תשיעיה", מדובר בחוסר אחריות בלתי נסלח. אמירות מסוג זה "כיכבו" במערכת הדה-לגיטימציה של ישראל לאחר מבצע "עופרת יצוקה" כ"הוכחה" לכוונות הזדון שמאחורי המבצע. כמי שמכיר את תהליכי קבלת ההחלטות בנושאים רגישים אלה בצה"ל, אני סמוך ובטוח שרעיונות אלה לא יתורגמו לפעולות צבאיות. בכך אין די. אם מבצע "עמוד ענן" עתיד להמשיך ולהתרחב, על ראש הממשלה או שר הביטחון למצוא את הדרך להסתייג בפומבי ובאופן חד-משמעי מאמירות אלה, לבל תדבקנה בממשלת ישראל ותכתמנה את מדינת ישראל כולה. אם אנחנו צפויים בקרוב להפסקת אש, חשוב שיופקו הלקחים על ידי הממשלה ותימצא הדרך למנוע אמירות חמומות מוח מסוג זה על ידי שרי הממשלה בעתיד.

גרסה מקוצרת פורסמה ב"הארץ" ביום 22.11.2012 , קישור לאתר:

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1870635


An interview about legal advice to operations with a reference to the present situation in Gaza: http://www.jpost.com/DiplomacyAndPolitics/Article.aspx?id=292494


Today, the Jerusalem Post published a follow-up article to an article I wrote ("Worrying signs from Cairo", the Jerusalem Post, October 2, 2012, you can read the full article here: http://www.jpost.com/Opinion/Op-EdContributors/Article.aspx?id=286262.) Despite raising serious concerns as to the direction the new Egyptian government is heading, I chose to end my previous article with an optimist vision of the constructive role Egypt's new regime can play in the Israeli-Palestinian conflict:

"Egypt is the biggest Arab state. If Mr. Morsi uses his position and the esteem he has in the eyes of Muslims to bring the Palestinians to the negotiation table, while gaining the trust of the Israeli public, he may make his mark in history."

here is the article published today:

Unfortunately, Egypt’s actions over the past few days, as the armed conflict between Israel and Hamas and other Palestinian factions in Gaza escalates, do not seem to support an optimistic view of Egypt’s role.

It is understandable that Egypt does not see eye to eye with Israel on the current situation.

A fair observer has to acknowledge the consistent increase in the number of Palestinian attacks from Gaza against Israel in the past year. This escalation manifests mainly through the increase in rocket fire towards Israeli towns, both in scale and in range, but also in unprecedented attacks, at least in recent years, on Israeli military forces operating on the Israeli side of the border. Just lately, a tunnel was dug under the fence, and explosives detonated on the Israeli side. Then there was the antitank missile fired at an Israeli military vehicle.

However, one can acknowledge the real problem Israel is facing and still think that the targeted killing by Israel of the head of Hamas’s military wing, Ahmad Ja’abari, was not necessary to restore Israeli deterrence, but rather an ill-advised action contributing to the deterioration of the situation.

The Gaza strip borders on Egypt’s Sinai Peninsula, where Egypt itself faces a terrorist threat from local and foreign jihadist groups. The concern about a potential spillover is reasonable and Egypt can rightfully see itself as a stakeholder in this complicated affair.

However, the real question is how two neighboring states should handle their differences, after having peaceful relations for more than three decades? One would hope by open and constructive communications at the highest political level. This does not seem to be happening.

On the contrary: President Mohamed Morsi has called back his new ambassador in Israel, asked for the UN Security Council to convene, spoken with the US president and European leaders about the situation, sent his prime minister to Gaza and addressed his own people in a Friday sermon. Everything but speaking directly to the Israeli leadership. Morsi’s practice of not referring to Israel by its self-determined and internationally recognized name continues, and now vague threats are added.

Again, concern about the plight of the civilian population in Gaza is understandable. The problem is not an Egyptian desire to send humanitarian aid to Gaza.  However, other Arab and international actors (with the exception, lately, of the emir of Qatar) were always careful not to allow their visits to confer legitimacy on the Hamas. The Egyptian prime minister bluntly did the opposite, standing publicly next to Ismail Haniyeh, Hamas leader in Gaza, allowing an interpretation of the visit as a “historic” manifestation of the “new Egypt” backing the Hamas.

This can hardly be consistent with the letter or spirit of the peace treaty between Egypt and Israel. Hamas is an organization publicly committed to the destruction of the State of Israel and actively pursuing this goal by deliberate attacks on Israeli civilians, amounting to war crimes, as unequivocally admitted even by the anti- Israeli Goldstone Report.

 How can backing this regime align with the peace treaty obligation Egypt undertook “ …to refrain from organizing, instigating, inciting, assisting or participating in acts or threats of belligerency, hostility, subversion or violence against the other Party, anywhere…” (article III of the treaty)?

Striving to force Hamas to implement a cease-fire is one thing. Encouraging this regime by standing by its side is a very different thing. Furthermore, by doing this Egypt is undermining the position of Mahmoud Abbas, chairman of the Palestinian Authority and the PLO and the only legitimate Palestinian representative, committed to the two-state solution.

Lastly, the Egyptian leadership does not try to speak to the Israeli public. Why can’t this leadership clearly denounce attacks on Israeli civilians and show even token empathy for their plight? One does not have to agree with the Israeli government to do so. How can trust between people, so important to a future of peace and stability, exist in this hostile atmosphere of alienation? Indeed, it is hard to be an optimist in this region these days, even without living in southern Israel.

(Here is a link to the article published: http://www.jpost.com/Opinion/Op-EdContributors/Article.aspx?id=292472).

Well, in the short period between the writing of this article and its publication, Mr. Morsi has finally said the six letter word (Israel). To be more accurate, he said “the Israeli side” while describing the attempts to reach a cease-fire. I hope this was not a slip of the tongue.

Besides illustrating the “dangers” of writing on unfolding events this is encouraging for an incurable optimist as I am.

Egypt’s attempts to achieve a cease-fire are certainly a constructive contribution. Yet, while Hamas leaders are received openly by president Morsi with accompanying photo-ops, an Israeli representative, according to the Egyptian media, was received informally and half-secretly in the airport by intelligence officials. It looks as if the Egyptians have confused the side which is a legitimate UN member state with the side which is a terrorist organization. Therefore, the concerns raised still exist.


ביום 22 אוקטובר השתתפתי בכנס בנושא זה לכבוד יציאתו לאור של ספר חדש בנושא שנכתב ע"י פרופ' פיטר ברקוביץ מאוניברסיטת סטנפורד.

מצורף קישור לוידאו של הפאנל בו השתתפתי, שנושאו צה"ל והמשפט הבין-לאומי. ההרצאה שלי מתחילה בדקה 44 לערך.

http://www.youtube.com/watch?v=CEaIa6WUzyg&list=UUy0iTe4GdNbyq2S7_Chligg&index=32&feature=plpp_video