משהו כאוב ומעורר חמלה מתת המודע הקולקטיבי שלנו צץ במאמר המחושב והמנומק הזה.
שאלת הסבל האנושי בעזה והנטייה שלנו להתעלם ממנו או להקטין אותו היא שאלה לגיטימית וחשובה לדיון. המאמר אף אינו חד-צדדי ומבקר גם את הדמוניזציה של ישראל.
אבל אז באה הפסקה הכמעט אחרונה במאמר (סימנתי בצילום בצהוב):
"כדי להיות ראויים לחמלה ולהזדהות שציפינו לה ב-7 באוקטובר, אנחנו חייבים לעשות הכול למען הפסקת הזוועה בעזה. אם נכריז שאיננו כפופים לחוקי המלחמה, לאף אחד לא תהיה סיבה לרחם עלינו בפעם הבאה שנותקף".
האם כותב המאמר טוען ברצינות שבני אדם סובלים אינם ראויים לחמלה אם מדינתם לא פעלה להפסקת סבל אנושי שיכולה הייתה לצמצם? אם זה טיעון נכון, מדוע פלסטינים סובלים ראויים לחמלה, שלנו או של מישהו בעולם, אם בשמם ומטעמם בוצעו באופן אקטיבי ומכוון מעשי זוועות בישראלים? יתרה מכך, במקרה של טבח השבעה באוקטובר אדישות אצל הפלסטינים הייתה המקרה הטוב, רבים מהם צהלו וחגגו. הטיעון הזה, לפיו בני עם מסוים נדרשים להיות "ראויים לחמלה" בגין הסבל שלהם, אם יתקבל כטיעון עקרוני ואוניברסלי, ממוטט את הבסיס למאמר.
אני חושב שסבל אנושי ראוי לחמלה, גם אם הסובלים אינם צדיקים והם שטופים בשנאה ובדעות קדומות. הסובלים ראויים לחמלה גם אם ממשלתם או המשטר השולט בהם מבצעים מעשים ראויים לגינוי.
אם כך, למה אנחנו, רק אנחנו, צריכים להרוויח את הזכות להיות "ראויים לחמלה ולהזדהות"? מה שצף כאן, לדעתי, הוא הפנמה של יחס שונה ומיוחד אלינו, כיהודים. רק אנחנו נדרשים לעמוד בסטנדרטים על-אנושיים כדי שיואילו בעולם שלא להתייחס אלינו כאל תת-אדם.
אני חושב על הנזיפה הצדקנית השגורה בישראלים מסוג "אחרי כל הסבל שהעם היהודי לדורותיו עבר, היינו מצפים שתנהגו אחרת". זה טיעון שמוציא אותי מהכלים, כשהוא בא ממי שאינם יהודים. אתם התעללתם בנו משך דורות ולכן אנחנו צריכים להיות טובים ממכם? אולי להפך? אולי העובדה שעברנו התעללות קולקטיבית משך דורות צריכה להוביל לחמלה מול מידה של הפנמה של האכזריות הזו? יש לומר, הפנמה חלקית מאוד, למזלם של הפלסטינים.
להיות טובים יותר זו דרישה מוסרית שמותר לנו לדרוש מעצמנו, אבל אסור לאף אחד מבחוץ לדרוש מאיתנו. מותר לדרוש מאיתנו לנהוג לפי הסטנדרטים הבינלאומיים המינימליים שמחייבים את כולם (זה כולל, כמובן, את דיני המלחמה), לא פחות ולא יותר.
כמו שפרופ' דברה ליפשטדט כתבה בספרה "אנטישמיות כאן ועכשיו": "אמת מעציבה היא שאחת התוצאות המזיקות ביותר של דעה קדומה היא כאשר חברים בקבוצה הנרדפת מאמצים את הסטריאוטיפים המכוערים שהשתמשו בהם כדי לאפיין אותם. כפי שסבר אנתוני ג'וליוס 'בוז כלפי יהודים, כשהוא נפוץ דיו, יכול לפתח בוז עצמי בקרב יהודים'".
דוגמה כזו להפנמה של יחס מפלה ייחודי היא הטענה המופרכת במאמר זה, לפיה מי שחושב שלגיטימי שמאה אלף פלסטינים ייספו כדי להשיג ניצחון על חמאס "מחזיק בפועל בתפיסה שתומכת ברצח עם". באתר של מכון מחקר אמריקני מצאתי נתון לפיו יותר מארבע מאות ושלושים אלף אזרחים נהרגו באופן ישיר במהלך המלחמות של ארה"ב לאחר פיגועי 11 בספטמבר בעיראק, אפגניסטן, תימן סוריה ופקיסטן. עוד בין 3.6 ל-3.8 מיליון נספו באופן עקיף כתוצאה ממלחמות אלה ויותר מ-7.6 מיליון ילדים באזורי המלחמה הללו סובלים מתת-תזונה אקוטית. ארה"ב איננה כנראה הגרועה ביותר, לפחות יש בה מי שעושה את חשבון המחיר האנושי של מדיניותה, להבדיל מאשר ברוסיה או סין. ביקורת על מלחמותיה של ארה"ב בעקבות 11 בספטמבר -יש ויש, אבל, למיטב ידיעתי, אף אחד לא טען שבעיראק או באפגניסטן היא ביצעה "רצח עם".
אם אינך יודע מהו "רצח עם", הימנע משימוש במושג קיצוני זה. השימוש בו כלפי מדינת היהודים אינו מקרי, אינו תמים ונובע משנאה. יש די סיבות טובות לדרוש מממשלת ישראל לעשות כל שניתן להפחית את הסבל האנושי בעזה, מבלי להזדקק לעלילת דם מודרנית. עלינו להשתדל להפחית את הסבל בעזה, שלא על מנת להיות ראויים לחמלה על סבלנו שלנו. לכך אנו ראויים מעצם היותנו בני אדם.
לישראל יש הצדקה לכעוס על מועצת הביטחון של האו"ם. היא קיבלה ב-25 במרס את ההחלטה השלישית בזמן המלחמה ועדיין לא מצאה לנכון לגנות את חמאס על מעשי הזוועה שפתחו אותה. לאחר פיגועי 11 בספטמבר לא נדרש למועצה יותר מיום על מנת לגנותם, להגדירם כאיום על השלום והביטחון הבינלאומיים ולהכיר בזכותה של ארצות הברית להגנה עצמית.
אבל ממשלה לא אמורה להתנהל לפי רגשות, אלא בקור רוח ובשום שכל, במיוחד בזמן מלחמה. ביטול יציאת המשלחת לארצות הברית, בשל העובדה שהאמריקאים לא הטילו ווטו על ההחלטה במועצת הביטחון הייתה החלטה ילדותית המסכנת את המשענת הבינלאומית העיקרית וכמעט היחידה של ישראל בימים אלה. ניתוח ההחלטה מצביע על דרך אחרת, שהוחמצה, לקדם את האינטרס הישראלי.
מה יש בהחלטה ומה אין בה?
ההחלטה אינה לפי פרק שבע של מגילת האו"ם. אין משמעות הדבר שהיא הצהרתית בלבד, המדינות החברות באו"ם ובכלל זה ישראל חייבות לציית לכל החלטות מועצת הביטחון, ואולם, סנקציות של המועצה ושימוש בכוח לאכיפת החלטתה מחייבים, כתנאי מוקדם, החלטה לפי פרק שבע.
ההחלטה דורשת הפסקת אש מיידית למשך חודש הרמדאן, שתכובד על ידי כל הצדדים ותוביל להפסקת אש קבועה ובת קיימא. ההחלטה גם דורשת שחרור מיידי וללא תנאים של כל החטופים וכן גישה הומניטרית על מנת לתת מענה לצרכים הרפואיים וההומניטריים שלהם. ההחלטה דורשת גם כי הצדדים יכבדו את חובותיהם לפי המשפט הבינלאומי בנוגע לכל העצורים שבידיהם. לבסוף, ההחלטה מדגישה את הצורך הדחוף להרחיב את הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה.
ההחלטה אמנם מציבה חזון של הפסקת אש קבועה, אולם בשלב הזה אינה דורשת אלא הפסקת אש זמנית לחודש הרמדאן, שנותרו לסיומו בעת קבלתה כשבועיים ימים. ההחלטה אינה מתנה את הפסקת האש הזמנית בשחרור החטופים. על הצעת החלטה קודמת של ארצות הברית שכללה התניה כזו הוטל ווטו על ידי רוסיה וסין. משמעות הדברים היא, שהדרישה להפסקת אש והדרישה להשבת החטופים הן דרישות עצמאיות, שקיומן אינו תלוי זו בזו. ההחלטה גם אינה דורשת השבת עקורים בעזה לבתיהם או נסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה.
חמאס מיהר לברך על ההחלטה והודיע, שאם תתקיים הפסקת אש כזו, הם מוכנים להיכנס לתהליך מיידי של "חילופי שבויים שיוביל לשחרור חטופים ושבויים בשני הצדדים". יש לציין כי החלטת מועצת הביטחון מבחינה בין בני הערובה (החטופים) אותם יש לשחרר מייד וללא תנאי, לבין עצורים בידי הצדדים, לגביהם נדרש אך ורק לפעול לפי המשפט הבינלאומי. לפיכך אין בסיס לניסיון של חמאס להשוות בין חטופים לעצורים.
מה ניתן היה לעשות? ישראל הייתה יכולה להודיע, כי למרות מחאתה על ההחלטה, היא תכבד אותה ותפסיק את האש עד תום הרמדאן. ממילא לחימת צה"ל בעזה בשלב זה אינה עצימה ומדובר בשבועיים בלבד. כמובן, ככל שחמאס היה מפר את הפסקת האש, היה הדבר משחרר את ישראל מהחובה לשמור עליה. ציות ישראלי לדרישה להפסקת אש זמנית היה מאפשר למקד לחץ בינלאומי בשחרור החטופים, שכאמור, צריך להיעשות ללא תנאי ומייד. ככל שבשבועיים הללו לא היו החטופים משוחררים, הייתה לישראל לגיטימציה רבה יותר לחדש את האש. אי אפשר לפטור לחלוטין את החשש שישראל תתקשה לחדש את הלחימה לאחר הפסקת אש זמנית ובמצב שבו חמאס טרם הוכרע, אבל ראוי לזכור כי חשש זה לא התממש לאחר ההפוגה הקודמת במסגרת עסקת החטופים.
ישראל מצויה במלחמה קשה וארוכה. במלחמה כזו חשובה סבלנות וניהול זהיר של סיכונים ושל כל המשאבים, כולל משאב הלגיטימציה בזירה הבינלאומית. במקרה הזה, נראה כי הרגש גבר על השכל.
בתמונה: מועצת הביטחון של האו"ם, 28/11/2014, צילום: MusikAnimal, https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0/deed.en
פרופ' יגיל לוי ערך השוואה של שיעור הנפגעים האזרחים מתוך כלל הנפגעים בעזה, במלחמה הנוכחית ובסבבי לחימה קודמים, והגיע למסקנה ש"ניתן לחשוד שעקרון ההבחנה לא נשמר ואפשר גם שעקרון המידתיות פורש בגמישות רבה" ("צה"ל שיחרר את המעצורים בעזה, והנתונים מלמדים על הרג חסר תקדים", הארץ 6/12).
חשוב לעסוק בשאלת עמידתו של צה"ל בדרישות המשפט הבינלאומי במהלך הלחימה בעזה והמאמץ שפרופ' לוי עשה באיסוף נתונים וניתוחם על מנת להשיב לשאלה זו ראוי להערכה ואולם, בחינה מעמיקה של הקריטריונים המשפטיים והמתודולוגיה שנבחרה מובילה למסקנה כי הטענה לא הוכחה.
בחירתו של פרופ' לוי להשוות בין המלחמה הנוכחית לסבבי לחימה קודמים בעזה נכונה, משום שהיא מנטרלת הבדלים הנוגעים לאופי השטח, הקיימים בהשוואה לאפגניסטן, עיראק או סוריה. גם צמצום ההשוואה לתקופה שלפני תחילת התמרון הקרקעי בעזה, כך שמושוות מערכות אוויריות בעיקרן היא צעד בכיוון הנכון. קושי משמעותי יותר קיים בהשוואת נתונים אודות מבצעים קודמים שמקורם במרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית לנתונים של משרד הבריאות של חמאס בעזה על המערכה הנוכחית. נתוני החמאס, כמובן, אינם כוללים הבחנה בין לוחמים לאזרחים, ועל כן חייבו את החוקר להעריך את שיעור האזרחים הבלתי מעורבים בלחימה על יסוד מגדר וגיל. ואולם, גם אם נצא מהנחה שההשוואה תקפה ושאכן שיעור האזרחים שנהרגו עלה מארבעים אחוזים לשישים אחוזים בערך, אין הדבר מוכיח את טענתו של פרופ' לוי.
ראשית, לגבי עיקרון ההבחנה. עיקרון זה מופר בשני מקרים: האחד, תקיפה מכוונת של אזרחים שאינם משתתפים בלחימה. השני, תקיפה חסרת הבחנה, כלומר תקיפת "שטיח" שאינה מכוונת למטרה צבאית מסוימת או שהיא נעשית באמצעי לחימה שמטבעו לא ניתן לכוונו למטרה צבאית ספציפית (בלוני תבערה לדוגמה).
במקרה הראשון, הפרה תלויה בכוונת התוקף, לכן בהעדר ראייה לתקיפה של צה"ל במטרה לפגוע באזרחים, במקום שבו ידע שאין לוחמים או מטרה צבאית, אי אפשר להסיק תקיפה מכוונת של אזרחים מעצם העובדה שנהרגו אזרחים, וודאי שלא אם נהרגו בתקיפה גם לוחמים או שהפגיעה נעשתה בסמוך למטרה צבאית. לאור דפוס הפעולה של חמאס, הממקם תשתיות צבאיות בסביבה אזרחית, קשה להניח שיימצא מקרה שבו עצם הנסיבות במקום הפגיעה יהיה בהן די על מנת להוכיח שמטרת התקיפה הייתה לפגוע באזרחים.
במקרה השני, של תקיפה חסרת הבחנה, צה"ל משתמש באמצעי לחימה שונים, ששיעור הדיוק שלהם שונה, אולם לגבי אף אחד מהם לא נטען שהוא חסר הבחנה מטבעו ועל כן אין בסיס לטענה שצה"ל מבצע תקיפות חסרות הבחנה.
הדיון המורכב יותר נוגע לעמידתו של צה"ל בעיקרון המידתיות. לשם כך נדרש לדייק בהבנת דרישה זו. אבקש להדגיש שלושה מאפיינים של חובת המידתיות בתקיפה:
ראשית, תקיפה אינה חוקית, לא אם התועלת הצבאית המבוקשת אינה "שקולה" לנזק הצפוי לאזרחים, אלא אם הנזק הצפוי לאזרחים מופרז ביחס לתועלת הצבאית. על מנת שהפרה תיחשב פשע מלחמה על הנזק לעמוד ברף גבוה עוד יותר – מופרז באופן ברור (clearly excessive).[1]
שנית, המידתיות נבחנת דרך עיניו של המפקד הצבאי הסביר ב"זמן אמת", לאור המידע שברשותו או שהיה זמין לו, לא לאור חוכמה שבדיעבד שמקורה במספר הנפגעים האזרחיים בפועל. לכן, מסקנה בנוגע למידתיות המסתמכת על תוצאת תקיפה מסוימת בלבד, אין לה תוקף. למרות זאת, כאשר בוחנים מספר רב של תקיפות במסגרת מערכה אחת, אם חזרו ונשנו תקיפות שגרמו לפגיעה נרחבת באזרחים לאחר תקיפות קודמות במתווה דומה, לגיטימי לשאול האם מתכנני התקיפות אכן לא היו יכולים לצפות את התוצאה.
שלישית ועיקר, מול מספר האזרחים הצפויים להיהרג בתקיפה לא נשקל מספר הלוחמים שעשויים להיהרג בה, אלא התועלת הצבאית שבתקיפה. פגיעה בלוחמי אויב היא רק תועלת צבאית מסוג אחד ואף היא אינה אחידה – התועלת מהריגת מפקד בכיר אחד עשויה להיות רבה יותר מהתועלת בהריגתם של לוחמים זוטרים רבים. פגיעה במחסן רקטות, למשל, עשויה להביא תועלת רבה, גם אם לא נהרגו בה לוחמי אויב כלל. כך גם פגיעה במרכזי פיקוד ושליטה או מערכות תקשורת. לכן, אין תוקף להערכת מידתיות התקיפה באמצעות השוואה בין מספר האזרחים למספר הלוחמים שנהרגו.
הנקודה האחרונה מתחדדת במיוחד לאור המאפיינים המיוחדים של המלחמה הנוכחית, ביחס לסבבי הלחימה הקודמים. העובדה שהמערכה מתנהלת באותו תא שטח, אין משמעה שאין הבדלים במטרותיה ומטרות אלה עשויות להשפיע על התועלת הצבאית ולכן גם על הערכת המידתיות.
לא למותר לציין, כי שניים מהמבצעים הקודמים, שנכללו בהשוואה, נוהלו כנגד הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני (גא"פ) בלבד, להבדיל מהמלחמה הנוכחית שהיא נגד חמאס ויתר ארגוני הטרור בעזה. אולם ההבדל העיקרי הוא, שתכליתה המוצהרת של המערכה הנוכחית היא מיטוט החמאס ככוח צבאי, להבדיל מתכליתם של מבצעים קודמים להשיג הרתעה באמצעות פגיעה קשה בחמאס או בגא"פ. תכלית המערכה הנוכחית עשויה להצריך פגיעה במטרות רבות יותר, הכרוכות בסיכון גדול יותר לאזרחים. למשל, בהינתן תכלית של "פגיעה קשה" אפשר להחליט להסתפק בהשמדת שיעור מסוים מאתרי השיגור ומחסני תחמושת. הדבר מאפשר לבחור מבין המטרות האפשריות את אלה שהפגיעה בהן כרוכה בסיכון קטן יותר לאזרחים. לעומת זאת, ייתכן שעל מנת למוטט את החמאס ככוח לוחם אין מנוס מפגיעה כוללת בכל מרכזי הפיקוד השליטה שלו, גם אלה שמוקמו במכוון מתחת לתשתיות אזרחיות ועל כן פגיעה בהן כרוכה בסיכון לפגיעה נרחבת באזרחים.
הבדלים בשיעור הנפגעים האזרחים עשויים לנבוע גם משוני באופי המערכה ובאיומים שיוצר האויב– לא כל תקיפה אווירית מתוכננת מראש. לעיתים נתקפות מטרות מיידיות (למשל, בעקבות זיהוי ניסיון לשיגור רקטה). במטרות "מעגל קצר" האפשרות לאסוף מידע ולהעריך סיכון לאזרחים מוגבלת יותר. יש אינדיקציה לכך שבימים הראשונים של המלחמה הנוכחית, שנכללו בהשוואה שערך פרופ' לוי, היה ירי רקטות בכמות העולה באופן ניכר על כמות הירי בסבבים קודמים. למשל, באחד עשר ימי מבצע "שומר חומות" שוגרו 4,650 רקטות. באחד עשר הימים הראשונים של המערכה הנוכחית, שוגרו 7,069 רקטות, למעלה מחמישים אחוזים יותר שיגורים. גם התעצמות איום הירי הרקטי עשוי להשפיע על שיעור הנפגעים האזרחיים בעזה מתוך כלל הנפגעים.
דרישת המידתיות היא מטבעה דרישה גמישה, המושפעת מתכלית הלחימה, דפוס הפעולה של האויב והמציאות הדינמית של שדה הקרב. הבדל בשיעור הנפגעים האזרחיים אינו נובע בהכרח משוני בפרשנותה של הנורמה, אלא עשוי לנבוע מיישומה במציאות שונה.
אכן, כנראה ש"הנתונים מלמדים על הרג חסר תקדים" בעזה במונחים מוחלטים ובהשוואה למספר ההרוגים האזרחיים במערכות קודמות. כל פגיעה באזרח, גם כזו שאינה מכוונת ואינה ניתנת למניעה, היא טרגדיה. אולם הערכת מידתיות מחייבת שקילה יחסית של הצורך הצבאי מול הפגיעה באזרחים. המידתיות אינה מציבה רף עליון לפגיעה באזרחים, לא במספרים מוחלטים וגם לא בשיעור האזרחים ההרוגים ביחס לשיעור הלוחמים. מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר הייתה חסרת תקדים ובעקבותיה תכלית המערכה הישראלית בעזה גם היא חסרת תקדים ביחס למבצעים קודמים ולכן אין תוקף להשוואה למבצעים אלה.
חשוב להבהיר – אי הוכחת הטענה שצה"ל הנמיך את "רף הזהירות מפני פגיעה בחפים מפשע" אינה הוכחה של הטענה הנגדית – שצה"ל עושה מאמץ זהה להפחתת הפגיעה באזרחים למאמץ שעשה בסבבי לחימה קודמים או שצה"ל עומד בדרישות הדין הבינלאומי בכל הנוגע לזהירות בתקיפה ומידתיות. טענתי מוגבלת יותר – בשל מורכבותה של לחימה מסוג זה וטבעם של הקריטריונים המשפטיים, לא ניתן לקבוע קביעה נחרצת בעניין לעת הזו ולאור הנתונים הגלויים הקיימים. ייתכן שהדברים יתבהרו בעתיד. כך או כך, אין מחלוקת על כך שגם במסגרת מלחמה צודקת באויב רצחני, על צה"ל לנקוט באמצעים סבירים על מנת לצמצם ככל האפשר את הנזק לאזרחים בעזה.
[1] זאת בהנחה שמדובר בסכסוך מזוין בינלאומי. אם הסכסוך בין ישראל לחמאס וארגוני הטרור בעזה הוא סכסוך מזוין שאינו בינלאומי (כפי שסבורים רוב המומחים), חוקת רומא של ביה"ד הבינ"ל הפלילי כלל אינה מגדירה תקיפה בלתי מידתית כפשע מלחמה. השווה ס' 8(2)(b)(iv) לס' 8(2)(c),(e). יובהר, גם אם תקיפה מידתית אינה פשע מלחמה הגורר אחריות פלילית אישית של האחראים, עדיין היא הפרה של המשפט הבינלאומי המינהגי, הגוררת אחריות של המדינה המפרה.
בשלב הנוכחי, כאשר תמונת העובדות חלקית וקיים הכרח בכך שישראל תתמקד במאבק על הישרדותה, יש להיזהר מפסקנות יתר בכל הנוגע לסיבות לכשל הנורא שהביא לטבח בשבעה באוקטובר. עם זאת, נראה ברור שכשלה התפיסה כי חמאס, ארגון טרור המצהיר על מחויבותו להשמדת ישראל, יתמתן בשל שליטתו על טריטוריה ואוכלוסייה בעזה. התפיסה הייתה שהשליטה בעזה תיצור "מחיר הפסד", כלומר שחמאס יורתע מצעדים שעלולים להשמיט מידו את השליטה שהשיג ב-2007 על ידי השלכת אנשי הרש"פ מן הגגות. על מנת לחזק הרתעה זו, נעשה ניסיון להגדיל את מחיר ההפסד באמצעות "גזרים" הניתנים לשלילה, כמו מתן היתרי עבודה לעזתים בישראל.
מסתבר, כי חמאס ניצל את המשאבים שהשליטה בעזה העמידה לרשותו, למשל, כספי המיסים של התושבים, לשם התעצמות צבאית. חמאס לא ראה את עצמו כאחראי לרווחתה של האוכלוסייה בעזה, אלא להפך – תפס אותה ככלי שרת למימוש מטרותיו. מטרה זו, כפי שטבח שבעה באוקטובר הראה באופן ברור, היא השמדת מדינת ישראל באמצעות טיהור אתני של "פלסטין" מיהודים.
תפיסה של הרתעה בנויה על הנחה שאפשר לחיות עם יכולותיו הצבאיות של האויב, ולהתמקד בהשפעה על כוונותיו – לגרום לו להחליט שלא לעשות שימוש ביכולות אלה. יתרונה בחסכוניות במשאבים, ובראשם המחיר בחיי אדם הכרוך במערכה מקיפה יותר, שכן הרתעה אינה דורשת השמדת כל יכולותיו הצבאיות של האויב. בנוסף לכך, להצבת מטרה של הרתעת החמאס ביסוד סבבי הלחימה בעזה היה יתרון פוליטי. השפעה על כוונותיו של האויב היא עניין פסיכולוגי. בשל כך, יש ממד ספקולטיבי בהערכה אם הושגה. קושי מיוחד קיים בהערכת ההשפעה הפסיכולוגית על הנהגת האויב, כאשר מדובר באויב שתרבותו וערכיו שונים באופן חד כל כך מאלה של המעריך. תרגומה של תכלית ההרתעה להישג צבאי שהוצב בפני צה"ל היה ברוח "פגיעה קשה בחמאס שתשקם את ההרתעה". מהי "פגיעה קשה" ואיך נדע אם "שוקמה ההרתעה"? בהינתן פגיעה כלשהי במערך הצבאי של חמאס, הדרג המדיני יכול היה להציג כל מבצע שזו מטרתו כהצלחה. כל הפסקה זמנית או ירידה בהיקף שיגור הרקטות מעזה אחרי המבצע "הוכיחה" כביכול שההרתעה שוקמה.
אחרי שבעה באוקטובר הבנו כמה מסוכן להסתמך על הנחה של הרתעה, משום שמחיר הטעות בהערכת הכוונות, אם יש לאויב יכולת צבאית לממש את כוונותיו הרצחניות, בלתי נסבל. נראה ברור שישראל חייבת לעבור לאסטרטגיה של מניעה, שמשמעה שלילת היכולת של האויב לפגוע בנו, תהיינה אשר תהיינה כוונותיו. מניעה מחייבת פגיעה נרחבת הרבה יותר במערכים הצבאיים שלו מאשר הרתעה. השמדת כוחו הצבאי של חמאס היא מטרה מוגדרת היטב למלחמה. צה"ל יודע כיצד לתרגם תכלית זו לפעולה צבאית. כוח צבאי חדל מלהיות כוח צבאי עוד לפני שאחרון לוחמיו נהרג. פגיעה בהיקף נרחב ביכולות הפיקוד שלו, בתקשורת שלו, בתשתית הצבאית הפיזית ובכוח האדם הכשיר ללחימה גורם לו לאבד את היכולת לפעול ככוח צבאי מאורגן.
בנוסף לכך, נראה שהממשלה מציבה מטרה נוספת למלחמה והיא, מיטוט שלטונו של החמאס בעזה. כאן מדובר בעניין מורכב יותר. כיצד שוללים מהחמאס את היכולת לשלוט באוכלוסייה ובשטח, גם לאחר שכוחו הצבאי המאורגן יחדל מלהתקיים? משטר צריך מידה של כוח על מנת לשלוט באוכלוסייה ולשמור על הסדר הציבורי, אבל עוצמת הכוח הנדרש כלפי פנים נמוכה בהרבה מעוצמה הנדרשת להתמודדות עם איום צבאי מבחוץ. עוצמה זו תלויה במידת הלגיטימציה של המשטר בקרב האוכלוסייה ובשאלה האם יש גורמים מאורגנים אחרים המאתגרים אותו ומעוניינים לתפוס את השלטון. דוגמה בולטת למיעוט הכוח הנדרש על מנת לשמור על סדר ציבורי בנסיבות של לגיטימציה פנימית גבוהה, היא העובדה שרוב השוטרים בבריטניה אינם נושאים כלל נשק חם.
כיצד, אם כן, ניתן "למוטט את שלטון החמאס"?
נראה, שאין כוח פנימי בעזה העשוי לאתגר את החמאס ואם קיים (הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני) הוא אינו עדיף על החמאס. הפצצת מבנים המשמשים את המערכת השלטונית האזרחית בעזה, שאינם תומכים תמיכה ישירה בפעילות הצבאית, אינה חוקית וגם אינה מקדמת את המטרה של מיטוט שלטון החמאס. שלטון זה אינו נסמך על ארבעת כתליו של משרד רישוי רכב או תברואה. נראה שהדרך היחידה להבטיח שהוואקום אחרי השמדת כוחו הצבאי של חמאס לא יתמלא על חזרתם של נאמני החמאס שנותרו והשתלטותם על התשתית השלטונית היא כיבוש מלא של הרצועה על ידי צה"ל. כלומר, החלפת שלטון החמאס בשלטון צבאי ישראלי.
בהנחה שישראל אינה חפצה לחזור ולשלוט ברצועה לזמן רב, תוך נטילת אחריות על כל היבטי החיים של האוכלוסייה, נשאלת השאלה מי יכול לקבל אחריות ולשלוט ברצועה במקומה. נראה שיש רק שתי חלופות: הרשות הפלסטינית וכוח בינלאומי. אינני מבקש לדון כאן ביתרונות ובחסרונות של כל חלופה, וגם לא בפרמטרים שעל ישראל לדרוש שיתקיימו בחלופה הנבחרת. ברצוני רק להדגיש כי דיון זה חייב להתקיים עכשיו, בהובלת המטה לביטחון לאומי, ולא לאחר שיושמד כוחו הצבאי של חמאס. כשהנושא הועלה על ידי באחד האולפנים, עוד לפני השלב הקרקעי של המבצע, הותקפתי בטענה כי "עכשיו צריך לחשוב רק על ניצחון". אני מסכים, אבל דווקא משום שישראל חייבת לנצח, היא חייבת לחשוב צעד אחד קדימה – כיצד מתרגמים הישג צבאי להישג מדיני בר-קיימא. בחינת "אסטרטגיית היציאה", בחירת חלופה מועדפת ושיח מוקדם עם בנות בריתנו על אופן מימושה של החלופה היא צו השעה.
לטווח הארוך עוד יותר, יש לזכור כי גם מניעה של יכולת צבאית לפגוע בנו פגיעה מכאיבה, כמו זו שאירעה בשבעה באוקטובר, איננה פתרון לדורות. אם תמשיך לשרור בקרב חלקים גדולים של הציבור הפלסטיני דה-הומניזציה של היהודים ומדינת ישראל ותמיכה בהשמדתם, נאלץ, מעת לעת, לשוב ו"לכסח את הדשא" ולמנוע שיקום היכולת הצבאית על ידי ארגונים רצחניים שיצמחו, נושאים שם זה או אחר. מעגל הדמים ייפסק רק אם כוונות ההשמדה עצמן ייעלמו, או לפחות יצטמצמו לגורמים בשולי החברה הפלסטינית.
במלים אחרות, בעוד שהרתעה מנסה למנוע מימוש כוונות זדוניות באמצעות פחד מפעולת הנגד אם ימומשו, ומניעה באמצעים צבאיים מנסה לשלול את האמצעים למימוש הכוונות הזדוניות, מניעה לטווח ארוך מנסה להוציא מן השורש את הכוונות הזדוניות עצמן. תוצאה כזו איננה ניתנת להשגה בכוח. היא מחייבת שינוי עמוק מבפנים בחינוך הפלסטיני. קשה לראות כיצד שינוי כזה קורה ללא מתן תקווה כלשהי לעם הפלסטיני לעתיד של חיים בכבוד בארץ הדוויה הזו. זמן קצר כל כך אחרי המבצע של חמאס להשמדת אוכלוסיית עוטף עזה וטיהור אתני של האזור, הדברים נשמעים רחוקים מאוד ואף בלתי אפשריים. ייתכן שכך הדבר. ייתכן שיידרשו עוד עשרים וחמש שנים או מאה שנים, עד שיצמח דור אחר שיוכל לחיות בדו-קיום. חובתנו לדור הבא לנסות לפחות ללכת בזהירות בדרך שתוליך לשם, מבלי להסיר לרגע את היד מהחרב שנועדה להבטיח את קיומנו כאן.
בתמונה: כוחות צה"ל נערכים בעוטף עזה, 7/10/2023, צילום: דו"ץ
אין טעם לדון ב"למה קרה" כי כדי להבין למה, צריך קודם להבין "מה קרה", לפרטי הפרטים של ההתרחשויות. התמונה עדיין חלקית מאוד. בוודאי למי שניזון מהתקשורת בלבד. במצב כזה, כל אחד נוטה להשליך על הניתוח את השקפת עולמו. מי שכועס על שלושה גדודים של צה"ל שאבטחו כניסת מתפללים לקבר יוסף בשכם, מתפתה לומר שהכוחות האלה חסרו בעוטף עזה ותושבי העוטף הופקרו. האם זה נכון? אני לא יודע. זה נכון לכל הניסיונות האחרים למצוא אשמים קונקרטיים, ב"רפורמה המשפטית" או במחאה נגדה. חשוב מאוד לברר ביסודיות למה קרה ולהסיק מסקנות – אישיות ומערכתיות, אבל זה לא ריאלי עכשיו.
גם אני נמנה עם אלה הסבורים שבנימין נתניהו היה צריך ללכת הביתה מזמן, מסיבות שלא קשורות לכישלון אתמול. מפתה לומר שעכשיו עליו להתפטר. אמנם, זה היה צעד ראוי של נטילת אחריות ציבורית – אם אתה ורק אתה אחראי לכך שמדינה שמייצאת רק תפוזים הפכה לאומת ההיי-טק, קח גם אחריות על הכשלון המחפיר אתמול.
אבל האמת היא, שעכשיו נתניהו לא צריך להתפטר, וגם לא הרמטכ"ל, ראש השב"כ ואחרים. לא מחליפים את הקודקודים בזמן לחימה, זה לא אחראי. להחליף קודקודים מחייב זמן למידה וחפיפה ואין לנו את הזמן הזה עכשיו. הזמן לדין וחשבון ציבורי יבוא אחר כך ואם עם חפץ חיים אנחנו – לא נוותר על דין וחשבון נוקב ומבוסס עובדות.
כן היה מועיל אם לקבינט היו נכנסים אנשים רציניים ומנוסים מהאופוזיציה והיו יוצאים ממנו אנשים חסרי ניסיון ובלתי אחראים, שלא היו צריכים להיות בו מלכתחילה. זה היה מועיל עניינית לאיכות קבלת ההחלטות וגם מועיל לאמון הציבור.
ראיתי לנכון לכתוב את הפוסט הזה, להבדיל מהרבה השערות ומחשבות על מה שקרה שהחלטתי לשמור לעצמי, בגלל תחושה שאסור שאשתוק לנוכח מה שעלול לקרות.
גם דמי רותח לנוכח תמונות הזוועה, אבל מדינה חזקה ורצינית פועלת באופן מושכל, גם במצבים קשים. "מושכל" אין משמעו הססני או חלש, משמעו חכם ובראייה לטווח רחוק. תוצאת המלחמה לא תימדד במהירות התגובה. לא מדובר בדו-קרב אקדוחנים במערבון. רוצים לקח ממלחמת יום הכיפורים? היזכרו בהתקפת הנגד הכושלת בסיני ביום השלישי של המלחמה. צה"ל גייס מילואים ועכשיו הוא צריך זמן להכין את המכונה האימתנית הזו על מנת שתדרוס לאבק את האויב השפל. ברור שהתגובה צריכה להדהד, לא רק בעזה, בכל המזרח התיכון ומעבר לו. ברור שאויבנו צריכים להבין שעם ילדים, נערות וסבתות יהודיות כבר לא מתעסקים.
enough is enough
אבל בחוכמה ובאופן מושכל.
עוד "חוכמה" מקובלת עכשיו היא שצריך להשליך את המשפט הבינלאומי מהחלון. אומרים את זה אנשים שאינם מבינים על מה הם מדברים.
לדיני הלחימה של המשפט הבינלאומי ארבעה עקרונות יסוד, הראשון שבהם הוא עקרון הצורך הצבאי. המשפט הבינלאומי מכיר בצורך הצבאי. הוא אוסר רק על ברוטליות שהיא מעבר לנדרש על מנת לתת מענה לצורך הצבאי. ככל שהצורך הצבאי חזק יותר, ניתן להפעיל יותר כוח ולצמצם את שולי הזהירות שנועדו למנוע פגיעה בחפים מפשע.
לנוכח פשעי החמאס אתמול, אם הדרג המדיני יחליט שצריך להשמיד את כוחו הצבאי של חמאס ולכבוש את עזה, זו מטרה לגיטימית ולשם השגתה ניתן יהיה להשתמש בכוח צבאי רב מאוד, אבל התקפות ברבריות על אזרחים לשם סיפוק תחושת הנקמה לא יועילו להשגת התכלית הצבאית ותרגומה להישג מדיני, להפך – הם יכרסמו באפשרות להשיג אותה. גם אם ההיבט המוסרי לא מטריד אתכם, יש כאן עניין פונקציונלי. ברוטליות היא בזבוז תחמושת בלתי אפקטיבי.
אתן דוגמה – אני תומך בהפסקת הספקת החשמל והדלק לעזה. אני גם חושב שלגיטימי להתנות חידוש הספקה מטעמים הומניטריים בצעדים הומניטריים נגדיים, כלומר, החזרה מיידית של כל האזרחים החטופים ומתן גישה לצלב האדום לכל החיילים בשבי, על מנת לוודא שהם מוחזקים בתנאים נאותים ומקבלים טיפול רפואי הולם. מצד שני, כאשר אני שומע אדם שקול בדרך כלל כמו האלוף (מיל') גיורא איילנד מדבר ברדיו על הפצצת בארות מים בעזה אני נחרד. השמדת תשתיות מי שתייה החיוניות לשרידות אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה, חד וחלק. לחשוב שיש אנשים קיצוניים הרבה יותר שיושבים במוקדי קבלת ההחלטות מדיר שינה מעיני.
לא כך ננצח, ואנחנו ננצח, כי כמו שכתב אלתרמן: "כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת, אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו".
לטרור יש שם רע בעולם, ובצדק. לכן לא מפתיע שדוברי המתנחלים ונציגיהם בממשלה ובכנסת מסרבים לכנות תקיפות אלימות והצתת בתים וכלי רכב ביישובים פלסטינים "מעשי טרור", ואת היהודים המבצעים אותן "טרוריסטים" וזאת, גם במקרים שהם מוכנים להסתייג מהמעשים כ"מעשים פסולים" (לרוב בתוספת "אבל", עניין שגם אליו אתייחס בהמשך). האם בחינה אובייקטיבית מצביעה על כך שמדובר בטרור?
בשונה מההנחה המקובלת, היום יש במידה רבה קונצנזוס עולמי בנוגע לליבת ההגדרה של "טרור". יש עדיין מחלוקות בנוגע לרכיבים מסוימים של ההגדרה, אבל הן מצויות בשוליים. באמנה הבינלאומית למניעת מימון טרור, בה חברות למעלה מ-130 מדינות, ובהן ישראל, מצויה אחת ההגדרות המקובלות. לפי הגדרה זו, מעשה טרור הוא מעשה:
- המכוון לגרום מוות או פגיעה חמורה בגוף
- לאזרח או לאדם אחר שאינו נוטל חלק פעיל בלחימה
- על מנת להטיל אימה על האוכלוסייה או לכפות על ממשלה או ארגון בינלאומי לעשות מעשה או להימנע מלעשות מעשה.
האם מתקיימים שלושת יסודות ההגדרה בנוגע לפרעות בשטחים? לפי הדיווחים, נפצעו בפרעות פלסטינים. בנוסף לכך, המציאות כבר הוכיחה שהצתת בתים עלולה להביא גם לאובדן חיי אדם. לכן, מתקיים היסוד הראשון של ההגדרה. הנפגעים הם אזרחים פלסטינים, שנבחרים באקראי רק משום שהם פלסטינים ולכל היותר, על יסוד העובדה שפעולות עוינות של פלסטינים יצאו מיישובם. לא מדובר במי שהשתתפו השתתפות פעילה בלחימה ולכן, גם היסוד השני של ההגדרה מתקיים. מטרת המעשים היא באופן ברור להפחיד את האוכלוסייה הפלסטינית. לעיתים עושים שימוש במושג "הרתעה" הנתפס כשכלתני או "אסטרטגי" יותר, אבל אין הדבר מסווה את הכוונה להטיל אימה, כאמצעי להשגת אותה "הרתעה" כביכול. לפיכך, המעשים מהווים מעשי טרור לפי הגדרה בינלאומית מקובלת.
כאן מגיע לרוב ה"אבל": למשל, נטען שמדובר בציבור נסער שרק הגיב למעשי טרור של פלסטינים וכיוצא באלה הצדקות. גם בעניין זה יש קונצנזוס בינלאומי. בהחלטת מועצת הביטחון 1566, משנת 2004, למשל, הודגש כי מעשי טרור אינם ניתנים להצדקה בשום נסיבות שהן ובכלל זה אין להצדיקם בשיקולים פוליטיים, פילוסופיים, אידיאולוגיים, גזעניים, אתניים, דתיים או אחרים. על המדינות לפעול למניעת מעשי טרור, ואם לא הצליחו בכך, להעניש את הטרוריסטים.
הדברים חלים, כמובן, גם על הפלסטינים: מאבק ל"הגדרה עצמית" ואף טענה כי ההתנחלויות אינן חוקיות אינה יכולה להצדיק רצח אזרחים כמו הפיגוע המרושע בעלי. מדובר במעשה טרור. אבל מעשה טרור מצד אחד אינו מצדיק מעשה טרור מהצד האחר, כמו הפרעות ביישובים הפלסטינים בזמן האחרון.
האמירה הידועה כי "הטרוריסט של אחד הוא לוחם החופש של האחר" שגויה ומקוממת. שני המושגים מתקיימים במישורים נפרדים –אדם הוא לוחם חופש אם מאבקו נועד לתכלית צודקת, בעוד שטרוריסט הוא מי שמשתמש באמצעים פסולים ופוגע באופן חסר הבחנה באזרחים במסגרת מאבקו, ללא קשר לצדקת המאבק.
ישראל סבלה וסובלת מטרור יותר מרוב מדינות העולם. לכן האינטרס הישראלי הוא בקיומו ובשימורו של סטנדרט בינלאומי אובייקטיבי להגדרת טרור. התפתלות מנהיגי ציבור בניסיון להימנע מלהגדיר את הפרעות בשטחים כמעשי טרור פוגעת באינטרסים המהותיים וארוכי הטווח של כולנו.
במהלך סבב הלחימה האחרון כנגד הג'יהאד האסלאמי בעזה, ובעיקר בעקבות "מכת הפתיחה" בה נהרגו שלושה מפקדים בכירים אבל גם עשרה אזרחים, בהם נשים וילדים, התראיינתי על השאלה האם סיכול ממוקד חוקי מבחינת המשפט הבינלאומי ובאילו תנאים:
ל-i24 news (באנגלית):
https://twitter.com/i24news_en/status/1656629876806279168?s=12&t=1XSFHOez4unmPiJn4zDXFA
לערוץ 13:
ולגלובס:
רק קמו שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת מכיסאם, לאחר שהודיעו בתום המשפט החוזר על זיכויו של רומן זדורוב מרצח תאיר ראדה ז"ל, ותומכי ה"רפורמה המשפטית" מיהרו לטעון כי הינה, ה"הוכחה" לצורך ברפורמה במערכת המשפט – ולא סתם רפורמה, ה"רפורמה" שהם מציעים היא התרופה!
אני מוריד את הכובע בפני אותם גאונים שכבר הספיקו לקרוא את כל 705 עמודי הכרעת הדין ולהפיק לקחים מהפרשה. כנראה רק בגלל שאני קטן אמונה אני חושד שגם אם מטאור היה פוגע בכדור הארץ הם היו טוענים שזה היה נמנע אם רק הייתה מתקבל הצעתם להפוך את הוועדה לבחירת שופטים לוועדה לבחירת שפוטים. אולי מונעות ממני את הראייה הצלולה וההחלטית של ח"כ רוטמן ואחרים גם השנים הרבות שבהן טיפלתי בתיקים פליליים ואשר הביאו אותי למספר תובנות:
1. זה מסובך (it's complicated)- בתיקים פליליים מורכבים יש הרבה מאוד פרטים קטנים. הררים של עדויות כתובות, עדויות בבית המשפט, ממצאים פיזיים מהזירה, עדויות מומחים, נתוני תקשורת ועוד ועוד. מדובר בכמויות מידע, שגם סדרת טלוויזיה "מעמיקה" של שלושה פרקים אינה יכולה להפוך אותנו לבעלי יכולת להעריך ולשפוט, לכל היותר היא יכולה להעלות שאלות. לכולנו יש צורך שהאמת תהיה ברורה ומוחלטת, כמו בטלוויזיה, אלא שלעיתים קרובות אנחנו נשארים עם פערים עובדתיים ואי התאמות מסוימות בין הראיות. אם נדרוש וודאות מוחלטת כתנאי להרשעה – כל הפושעים יהיו חופשיים. אם נסתפק בכך שסביר יותר שנאשם מסוים אשם – נסתכן בכך שחפים מפשע רבים ישבו מאחורי סוגר ובריח. המבחן של הוכחת האשמה "מעבר לספק סביר" נועד להתוות את שביל הזהב – אם יש ספק סביר, אפילו אם רוב הסיכויים שהנאשם אשם, יש לזכותו. אבל, בסופו של דבר, אין (עדיין) בינה מלאכותית מושלמת שיודעת לשקלל את הכול, ובני אדם, פרקליטים ושופטים, צריכים לקבל החלטות בעניינים האלה, החלטות שלפעמים מענות את נפשם ומדירות שינה מעיניהם.
2. זהירות מחוכמה שבדיעבד – קל מאוד לשפוט אירוע לפי התוצאה הסופית (בהנחה שלא יהיה כאן עוד ערעור), אבל פרקליטים ותובעים נאלצים לקבל החלטות בתנאי אי וודאות. אם נראה בכל מקרה של זיכוי "פסק דין מרשיע" נגד הפרקליטות נגרום לה לנקוט גישה מתגוננת ולסגור הרבה תיקים שבהם בית משפט היה מרשיע את הנאשמים. תובע צריך להגיש כתב אישום אם קיים "סיכוי סביר להרשעה", לא וודאות להרשעה. עצם העובדה, שהייתה דעת מיעוט בפסק הדין המזכה, ושופטת אחת סברה שיש להרשיע, מעידה לכאורה שהייתה הצדקה לנהל את התיק, גם במשפט החוזר.
3. צריך ללמוד מכל מקרה, אבל להיזהר משינויים מרחיקי לכת בעקבות מקרה אחד – העובדה שזדורוב ישב כמעט 16 שנים בכלא מטרידה מאוד. קשה גם להשלים עם העובדה שרוצחה של תאיר ראדה ז"ל (יהא מי שיהא) עודנו חופשי. השאלה כמה המקרה הזה משקף בעיה מערכתית או מהווה תקלה חריגה.
יש רפורמות, שניתן לעשות במערכת המשפט ואשר קשורות ישירות להפחתת הסיכון של הרשעת חפים מפשע. יש משפטנים שמציעים אותן שנים, למשל:
א. דרישה של ראיות חיצוניות וחזקות יותר כתנאי להרשעת אדם ע"פ הודאתו במשטרה.
ב. דרישה שהרשעה תהיה פה אחד – בתיקי פשע חמור יושב הרכב של שלושה שופטים. יש הטוענים שלא נכון להכריע במקרים אלה על פי רוב השופטים, אלא שדי בכך ששופט אחד סבור שהאשמה לא הוכחה מעבר לספק סביר על מנת להצדיק זיכוי. אם זה היה הכלל המשפטי, זדורוב היה משתחרר לפני יותר משבע שנים, כאשר השופט דנציגר במסגרת ערעור לבית המשפט העליון סבר שיש לזכותו.
אבל הדברים אינם פשוטים – אין פתרון שאין לו מחיר – שינויים אלה יקטינו את הסיכון של הרשעת חפים מפשע אבל יגדילו את הסיכון שפושעים יהיו חופשיים.
דבר אחד בטוח – שום שינוי, מאלה שהוצעו בחבילת ה"רפורמה המשפטית" לא יתרמו דבר להקטנת מספר הטעויות במשפט פלילי. אם שופטים ימונו על פי קרבתם לפוליטיקאים ולא על פי מקצועיותם המשפטית – זה לא יעזור. אם פרקליטים יהיו תחת פיקוח ושליטה פוליטית – זה לא יעזור. גם יתר השינויים, הממוקדים בהחלשת תפקידו של בית המשפט העליון בביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת ועל פעולות הממשלה – לא יעזרו למנוע הרשעות שווא של נאשמים בפלילים.
למעשה, הממשלה הזו הוכיחה, במעשה ובמחדל, כי זכויותיו של האדם הקטן במשפט הפלילי מעניינות אותה כקליפת השום.
המעשה – הוא ההצעה להטיל עונש מוות בגין רצח בנסיבות של טרור. מה שיבטיח כי הרשעות שווא לא ניתן יהיה לתקן, גם לא אחרי 16 שנים. אבל ההצעה מנוסחת כך שהיא לא תחול על טרוריסטים יהודיים, אז אולי זה בסדר מבחינת תומכי הרפורמה.
המחדל – שר המשפטים היה עסוק מדי מכדי לדאוג להארכת הוראת שעה שמאפשרת למי שנידון לתקופת מאסר של בין 6 – 9 חודשים לרצות אותה בעבודות שירות ולא בבית הסוהר. זו הוראה שמאפשרת למנוע הדרדרות לחיי עבריינות של מי שהורשעו בעבירות קלות יחסית וגם מקילה על הצפיפות בבית הסוהר, שבו ישב זדורוב שנים רבות.
אל תקנו את הספין – אולי זיכויו של זדורוב מצדיק בחינת רפורמות במערכת המשפט, אבל לא את הרפורמות שמציעה הממשלה הזו.
נתניהו מכונה ה"קוסם". במופע של קוסם, אם אתם רוצים לא להתמסר לאחיזת העיניים, חשוב להימנע מהסחות הדעת שלו, ולהתמקד בתנועות ידיו.
ביום חמישי, בהצהרתו בתקשורת, קידם נתניהו את הנרטיב הבא – אני המבוגר האחראי, באתי להציל את כולכם, אזרחי ישראל, מהשסע האיום שמתפתח כאן. יש איזו נודניקית (היועצת המשפטית לממשלה) שמנעה ממני להתערב במשבר בגלל בירוקרטיה מגוחכת של "ניגוד עניינים", אבל ""עד כאן. אני נכנס לאירוע. אני שם בצד כל שיקול אחר ולמען העם שלנו והמדינה שלנו אעשה כל מה שביכולתי כדי להגיע לפתרון".
אז אני כאן כדי לעזור לכם להבחין במהלכים של נתניהו ובמה שהוא מקווה שאינכם יודעים או ששכחתם, כי באמת עברו עלינו שלוש שנים דרמטיות ועמוסות התרחשויות.
28 ינואר 2020 – מוגש כתב אישום נגד ראש ממשלת המעבר נתניהו בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים.
2 מרס 2020 – הבחירות השלישיות. לאחר שגנץ לא מצליח להרכיב ממשלה המנדט חוזר לנשיא. כחול לבן ויש עתיד מתפצלות וגנץ חותם, ב-20 באפריל, על הסכם קואליציוני עם הליכוד, למה שיהיה ממשלת החילופים הראשונה. לפי ההסכם רוב חברי הכנסת יבקשו הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. כנגד מהלך זה מוגשת עתירות לבג"ץ, בטענה שלאור כתב האישום נגדו לא ניתן להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה.
6 מאי 2020 – בג"ץ נותן פסק דין הדוחה את העתירות וקובע: "לא מצאנו כי קיימת עילה משפטית למנוע את הטלת הרכבת הממשלה על חה"כ נתניהו … בתוך כך רשמנו לפנינו את הודעת היועץ המשפטי לממשלה … לפיה כהונתו של חה"כ נתניהו כראש ממשלה תהיה כפופה להסדר ניגוד עניינים שייערך עמו אשר יקבע "מגבלות בקשר למילוי תפקידו בעניינים הנוגעים למערכת אכיפת החוק". בא כוחו של חה"כ נתניהו אישר את הדברים בטיעוניו הכתובים … ובאי כוח הצדדים הנ"ל שבו והצהירו על כך גם במסגרת השלמת הטיעון בעל פה בפנינו" (בג"ץ 2592/20 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 19 לפסק דינה של הנשיאה חיות. ההדגשות שלי – ל.ל).
כאן ראוי להסביר את הקשר בין הקביעה שנתניהו יכול לשמש ראש ממשלה לבין הסדר ניגוד עניינים – לראש ממשלה מוטת אחריות רחבה והשפעה עצומה על מערכות השלטון ועל גופים ואזרחים הנזקקים להן. כאשר כנגד ראש ממשלה מתנהל משפט פלילי בעבירות חמורות, קיים חשש שהוא ינצל את כוחו ותפקידו ויפעל לטובת האינטרס האישי שלו ולא לטובת האינטרס הציבורי עליו הוא אמון. זהו מצב של "ניגוד עניינים". במצב של ניגוד עניינים, קביעה כי בעל התפקיד אינו יכול למלא אותו בכלל היא הקביעה הקיצונית ביותר. במקרים רבים, הפתרון המידתי הוא לאפשר לבעל התפקיד למלא את תפקידו, בכפוף להתחייבות שלו שלא לעסוק באותם נושאים שבהם קיים ניגוד בין עניינו האישי לבין האינטרס הציבורי. נתניהו קיבל על עצמו קיומו של הסדר ניגוד עניינים שיגביל את עיסוקו בעניינים הנוגעים למערכת אכיפת החוק, כאשר רצה כי העתירות נגד הכוונה שישמש כראש ממשלה יידחו.
25 מרס 2021 – בג"ץ נותן פסק דין בנוגע לתוקף הסדר ניגוד העניינים עצמו. לאחר שנתניהו התמהמה בהגעה להסדר ניגוד עניינים עם היועמ"ש לממשלה הוגשו עתירות לבג"ץ. לאחר הגשת העתירות, פרסם היועמ"ש לממשלה חוות דעת סופית בנוגע לניגוד העניינים וטען כי העתירות התייתרו. אלא שבמסגרת הדיון העתירה הודיע נתניהו כי ליועמ"ש לממשלה אין סמכות לקבוע את הסדר ניגוד העניינים וכי חוות דעת היועמ"ש לממשלה אינה מחייבת אותו וגם טען טענות כנגד תוכן חוות הדעת. לאחר שהוסכם כי גם טענות אלה ידונו בהליך, הן נדחו בפסק הדין לגופן (חוץ מתיקון מסוים בנוגע למעורבות בענייניהם של עדים במשפטו). בית המשפט הוסיף וקבע, כי לאור התחייבותו של ראש הממשלה במסגרת העתירה נגד מינויו כראש ממשלה, קיים "מעין השתק שיפוטי" המונע ממנו כעת לכפור בסמכות היועמ"ש לממשלה להתוות לו הסדר לניגוד עניינים. אם המלים "השתק שיפוטי" נשמעות לכם מוכרות, זה בגלל שהן עלו ממש לאחרונה במסגרת הדיון בעתירה (שהתקבלה) נגד מינויו של אריה דרעי לשר. חלק מהשופטים סברו שלאור העובדה שבמסגרת הטיעונים לעונש במשפטו הפלילי וכדי להשפיע על עונשו, הודיע דרעי כי יפרוש מהחיים הציבוריים הוא אינו יכול עכשיו להתכחש להתחייבות זו ולבקש להיות שר. במלים פשוטות, בית המשפט קובע, כי אינך יכול לטעון להתחייב התחייבות מסוימת על מנת להשיג את מבוקשך במסגרת הליך משפטי אחד, ולאחר שהשגת את מבוקשך, להתכחש מאוחר יותר להתחייבות בהליך משפטי אחר (בג"ץ 3056/20 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 31- 32 לפסק דינה של הנשיאה חיות).
19 מרס 2023 – ממש לפני שבוע, בג"ץ נותן את פסק דינו האחרון, לפי שעה, בעניין ניגוד העניינים של נתניהו. הרקע: ביום חמישי, 29 דצמבר, הושבעה הממשלה הנוכחית (ה-37) בראשות נתניהו וביום ראשון, 1 בינואר, מיהרה התנועה לאיכות השלטון והגישה שוב עתירה לבג"ץ במטרה לחייב את היועמ"שית לממשלה להוציא חוות דעת בנוגע לניגוד העניינים של נתניהו, בדומה לקודמת ולפרסמה לציבור. במהלך הדיון, נמסר עדכון מטעם היועמ"שית לממשלה כי ביום 17 בינואר שלחה לנתניהו מכתב המבהיר כי קביעות בית המשפט העליון (בפסק הדין מיום 25 מרס 2021) שאישר את חוות הדעת של היועמ"ש לממשלה בתיקונים מסוימים עומדת בתוקפה ומחייבת אותו גם בכהונתו הנוכחית. מאוחר יותר, ביום 1 בפברואר, נשלח מכתב נוסף של היועמ"שית לראש הממשלה, שעניינו יישום פסק הדין בעניין ניגוד העניינים בכל הנוגע ליוזמות לשינויים במערכת המשפט.
בשלב זה, נכון לצלול קצת למגבלות שנקבעו בהסדר ניגוד העניינים – בחוות הדעת המקורית, שאושרה בבית המשפט, נקבע, בין היתר, כי נתניהו ימנע ממעורבות בעניינים אלה:
- החלטות הנוגעות למערכת אכיפת החוק – הימנעות ממעורבות במינויים והליכי מינויים של בכירים בייעוץ המשפטי לממשלה, במשרד המשפטים ובמשטרת ישראל המטפלים בהליך הפלילי נגד ראש הממשלה או שיש ביכולתם להשפיע עליו, וכן עניינים הנוגעים למעמדם ולמילוי תפקידם של גורמים אלה.
- החלטות הנוגעות למערכת בתי המשפט – הימנעות ממעורבות בעניינים הנוגעים להחלטות הוועדה לבחירת שופטים ביחס לשופטי בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי בירושלים.
- חקיקה המשפיעה על ההליך הפלילי – הימנעות מעיסוק בהליכי חקיקה ממשלתיים שעלולים להשפיע על ההליך הפלילי נגד ראש הממשלה.
בחוות הדעת מיום 1 בפברואר מוסבר ומנומק מדוע יישום המגבלות הללו מחייב הימנעות של נתניהו ממעורבות ב"יוזמות לשינוי מערכת המשפט", בעצמו או באמצעות אחרים. בנוגע להצעה לשינוי הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים, שהממשלה מתכוונת להעביר בקריאה שנייה ושלישית השבוע, מוסבר מדוע ההיגיון שמאחורי האיסור להתערב בפעולת הוועדה ובמינויים ספציפיים של שופטים חל גם על חקיקה שתשנה את הרכבה ולכן את שיטת מינויים של השופטים, משום שהדבר עלול להשפיע על משפטו של נתניהו.
נתניהו הודיע שהוא מבקש כי יקבע שחוות הדעת האחרונה אינה מחייבת אותו.
בית המשפט, בפסק דין של השופט שטיין, דחה את העתירה של התנועה לאיכות השלטון, וביקר אותה על הפנייה החפוזה ואי מיצוי ההליכים (כולל חיוב בהוצאות משפט), אבל דחה גם את הפנייה של נתניהו וקבע שאין לדון בה – משום שמדובר בהליך שבו נתניהו משיב ולא עותר.
מכיוון שטענתו של נתניהו נגד קביעתה של היועמ"שית לממשלה שאסור לו להתערב ב"רפורמה המשפטית" בכלל נדחתה מטעם פרוצדורלי ולא מהותי. פתוחה בפניו הדרך להגיש עתירה נגדה. מה שאסור לו לעשות זה פשוט להתעלם ממנה ומפסיקת בית המשפט העליון ולהודיע שהוא "נכנס לאירוע".
כמובן, שהאיסור על מעורבות של ראש הממשלה נתניהו ב"רפורמה המשפטית" אינה מונעת ממנו לפעול לעצירת החקיקה, שכן אי שינוי המצב אינו מעלה חשש של השפעה על משפטו. האיסור גם אינו מונע ממנו לפעול לכך שכל קידום של ההצעות ייעשה בהסכמה ציבורית רחבה, מבלי להיות מעורב בפרטי המשא ומתן. אלא שכנראה יש גבול למה שנתניהו מוכן לעשות "למען העם שלנו והמדינה שלנו". את שינוי אופן בחירת השופטים הוא רוצה לקדם השבוע, ויהי מה.
בתגובה שהועברה מ"סביבת ראש הממשלה" למכתבה של היועמ"שית לממשלה, למחרת הצהרתו שהוא "נכנס לאירוע", לפיו הוא מפר את פסיקת בית המשפט ועובר על החוק, צוין כי "ממילא, ראש הממשלה נתניהו כבר הודיע לבית המשפט העליון, שאף שופט חדש שיבחר על ידי הועדה לבחירת שופטים לא יטפל במישרין או בעקיפין בענייניו של ראש הממשלה". זו הצהרה מדהימה ממש. איך בדיוק נתניהו יכול להתחייב ששופט מסוים יטפל או לא יטפל בענייניו? במערכת משפט עצמאית, בעל דין אינו בוחר את שופטיו, לטוב או לרע. התגובה הזו פותחת צוהר לתפיסה האמיתית ולכוונות האמיתיות בנוגע למערכת המשפט.
אל תסירו את העיניים מהידיים של "הקוסם".
ידיעה רודפת ידיעה בדבר חיילי מילואים במערכים שונים, המודיעים למפקדיהם כי לא ימשיכו להתנדב או לשרת במילואים אם יעברו חוקי ה"רפורמה" המשפטית או מודיעים שלא יתייצבו לאימון מסוים כחלק מהמחאה נגד צעדי הממשלה. המחאה כולה מגוונת, במשתתפיה ובמסריה, וכך גם מחאת אנשי המילואים אינה אחידה ולא ניתן להתייחס אליה כעשויה מקשה אחת. עם זאת, אבקש לחדד מספר הבחנות חשובות להערכת חוקיותם של צעדי מחאה ולצד זאת, להתייחס גם לשיקולים שמעבר לחוקיות.
ביטול התנדבות אינו סרבנות– החוק קובע תנאים שבהם ניתן לחייב אדם בשירות מילואים. לצד זאת, הוא מאפשר לאדם להתנדב לשירות מילואים שאינו חייב בו משום שהגיע לגיל הפטור. גם מי שחייב בשירות מילואים יכול להתנדב לשרת מעבר למתחייב בכללים, למשל, להסכים לשרת מעבר למכסת ימי המילואים המירבית, להסכים לפיצול תקופות מילואים, להסכים להיקרא לשירות למטרות נוספות על המוגדר בחוק או לוותר על התראה מראש זמן מוגדר לפני שירות המילואים. מי שמתנדב לשירות מילואים רשאי לבטל את התנדבותו בכל עת והביטול ייכנס לתוקף מייד, אלא אם הוא מצוי באותו זמן בשירות מילואים, שאז יש לשחררו תוך 72 שעות ממועד הודעתו על הביטול. רבים מהמפקדים הבכירים בשירות מילואים וגם מהמשרתים במערכים קריטיים, כמו צוותי אוויר בחיל האוויר, משרתים שירות שכולו או חלקו בהתנדבות. מי שמבטל התנדבותו, פועל כחוק. הוא אינו סרבן ואינו מבצע עבירה.
חופש המצפון ושירות צבאי– חופש המצפון היא זכות יסוד המובטחת במגילת העצמאות. זכות זו עלולה להתנגש בחובת שירות צבאי. מדיניותו של צה"ל, מיום הקמתו, היא להבחין בין התנגדות מצפונית כללית לשירות צבאי, מהסוג המתבטא לרוב בהשקפת עולם פציפיסטית, לבין סרבנות "סלקטיבית" להשתתף בפעילות צבאית מסוימת, למשל, שירות בשטחים או פינוי מאחזים. פציפיסטים זוכים לפטור משירות צבאי ואילו סרבנים "סלקטיביים" אינם מוכרים. בית המשפט העליון אישר מדיניות זו למרות שהכיר בכך שגם סרבן סלקטיבי עשוי להאמין בכנות כי השירות הנדרש ממנו נוגד את מצפונו. הוא האמין לסרבן שירות בשטחים שאמר "מבחינתי זה כמו לתת לאדם דתי לאכול אוכל לא כשר". הסיבה לאי הכרה בסרבנות סלקטיבית נובעת מצורכי הביטחון הייחודיים של ישראל והחשש כי לא ניתן יהיה לעמוד בהם אם תוכר הסרבנות ה"סלקטיבית", העלולה להיות רחבה הרבה יותר. על כך אמר הנשיא ברק: "בחברה פלורליסטית כשלנו ההכרה בסרבנות המצפון הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם. אתמול ההתנגדות הייתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים באזור. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול. בחברה מקוטבת כשלנו זהו שיקול כבד משקל" (הדברים נאמרו בפרשת זונשיין, בה נדחתה ב-2002 עתירתם של סרבני שירות בשטחים).
אבל איך נכון לסווג סירוב לשרת בשל מה שהמוחים תופסים כפגיעה באופייה הדמוקרטי של המדינה? מצד אחד, המוחים אינם מתנגדים לשירות צבאי בכלל, כמו הפציפיסטים, מהצד האחר, המוחים אינם מסרבים להשתתף בפעולה צבאית מסוימת, כמו הסרבנים ה"סלקטיביים". להפך – רבים מהם מדגישים כי בעבר הסכימו להשתתף בפעילות שנגדה את השקפתם (בשטחים למשל), בשל הכרתם בכך שבמדינה דמוקרטית מובטחת חוקיות הוראות הדרג המדיני לצבא באמצעות מערכת משפטית עצמאית הבוחנת אותן, החל מיועצים משפטיים צבאיים וכלה בבית המשפט העליון. במתן כוח בלתי מוגבל לרשות המבצעת הם רואים פגיעה באיזונים ובבלמים הנדרשים בדמוקרטיה והפרת ה"חוזה" בינם לבין המדינה, הפרה הפוטרת אותם מחלקם ב"חוזה". בית המשפט העליון מעולם לא נדרש לתת את דעתו לסיווג סרבנות מסוג זה. בפסק-דין בעניין סירוב לשרת בדרום לבנון בשנת 1983 כתב השופט אלון ז"ל: "ההכרה בסרבנות סלקטיבית פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי של קבלת החלטות", כלומר, השופט אלון קשר בין אי הלגיטימיות של הסרבנות לבין קיומו של משטר דמוקרטי. גם הנשיאה בייניש (בפרשת זונשיין) התייחסה ליכולתה של החברה הישראלית לעמוד במחלוקות העמוקות שבה "כאשר הן באות לידי ביטוי תוך שימוש בכלים שהחברה הדמוקרטית הנהיגה". ומה כאשר הדמוקרטיה עצמה, או לפחות התפיסה מהי דמוקרטיה, שנויה במחלוקת?
אי ציות אזרחי אינו מרד– לעיתים נעשית הבחנה בין חופש המצפון, שעניינה בשמירת שלמותו הזהותית הפנימית של אדם, לבין מרי אזרחי, שהוא אמצעי להשפיע על אחרים לשינוי פוליטי, אבל באופן מעשי לעיתים קרובות המניעים מעורבבים. אי ציות אזרחי הוא אמצעי קיצוני, שנוי במחלוקת, אבל אין הוא "מרד" וגם לא "הפיכה צבאית" משום שאינו כרוך בשימוש בכוח. מדובר בהתנגדות בלתי אלימה לחוק הנתפס כבלתי צודק, שמתבטאת באי ציות לחוק עצמו או לחוקים אחרים, תוך נכונות לעמוד לדין ולשלם את המחיר הכרוך בהפרת חוק. התקווה של הנוקטים באמצעי זה היא שעוצמת ההתנגדות ומחירה החברתי יגרמו לביטול החוק.
אמצעים קיצוניים צריכים להיות מוצא אחרון– אפילו ביטול התנדבות לשירות מילואים, שהוא אמצעי חוקי, יש לו מחיר. על הכף מוטלת לכידותו של צה"ל ותפיסת אויבינו בדבר עוצמתו, תפיסה שחיונית להרתעה מפני מלחמה. נכון, שהאחריות העיקרית למצבה הקשה של המדינה מוטלת על הממשלה, שאינה מפנימה כי שינוי "כללי המשחק" החוקתיים מחייב הסכמה רחבה ואינו יכול להיעשות באופן חד-צדדי ודורסני. אולם בצבא למדנו את דברי בן גוריון כי ״כל חייל חייב לראות את עצמו במצבים מסוימים כאילו בו תלוי גורל המערכה״. אנחנו היום במצב כזה. כשאין מבוגר אחראי, עלינו, חיילי המילואים, להיות אחראים, מתונים, מידתיים, סבירים, כל מה שהממשלה הזו לא. סירוב לשרת במילואים הוא ״נשק יום הדין״, שלא נכון להשתמש בו בשלב הזה. אפילו הפסקת התנדבות של אנשי מילואים בתפקידים חשובים הוא אמצעי שלדעתי אין לעשות בו שימוש עדיין. שונים פני הדברים כשמדובר בהתרעה של אנשי מילואים בפני מפקדיהם כי יפסיקו להתנדב אם ישתנה המשטר החוקתי בישראל. דווקא המידתיות והתפיסה שיש לשמור על כוחו ורוחו של צה"ל מחייבת להתריע מראש על הקווים האדומים שלנו, בתקווה שהממשלה תתעשת, ולא נאלץ לעמוד עליהם.
בתמונה: מלחמת יום הכיפורים. טנקים ושריון בסיני חיילי מילואים על זחל"ם M-3. דובר צה"ל
lironsblawg 