רק קמו שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת מכיסאם, לאחר שהודיעו בתום המשפט החוזר על זיכויו של רומן זדורוב מרצח תאיר ראדה ז"ל, ותומכי ה"רפורמה המשפטית" מיהרו לטעון כי הינה, ה"הוכחה" לצורך ברפורמה במערכת המשפט – ולא סתם רפורמה, ה"רפורמה" שהם מציעים היא התרופה!
אני מוריד את הכובע בפני אותם גאונים שכבר הספיקו לקרוא את כל 705 עמודי הכרעת הדין ולהפיק לקחים מהפרשה. כנראה רק בגלל שאני קטן אמונה אני חושד שגם אם מטאור היה פוגע בכדור הארץ הם היו טוענים שזה היה נמנע אם רק הייתה מתקבל הצעתם להפוך את הוועדה לבחירת שופטים לוועדה לבחירת שפוטים. אולי מונעות ממני את הראייה הצלולה וההחלטית של ח"כ רוטמן ואחרים גם השנים הרבות שבהן טיפלתי בתיקים פליליים ואשר הביאו אותי למספר תובנות:
1. זה מסובך (it's complicated)- בתיקים פליליים מורכבים יש הרבה מאוד פרטים קטנים. הררים של עדויות כתובות, עדויות בבית המשפט, ממצאים פיזיים מהזירה, עדויות מומחים, נתוני תקשורת ועוד ועוד. מדובר בכמויות מידע, שגם סדרת טלוויזיה "מעמיקה" של שלושה פרקים אינה יכולה להפוך אותנו לבעלי יכולת להעריך ולשפוט, לכל היותר היא יכולה להעלות שאלות. לכולנו יש צורך שהאמת תהיה ברורה ומוחלטת, כמו בטלוויזיה, אלא שלעיתים קרובות אנחנו נשארים עם פערים עובדתיים ואי התאמות מסוימות בין הראיות. אם נדרוש וודאות מוחלטת כתנאי להרשעה – כל הפושעים יהיו חופשיים. אם נסתפק בכך שסביר יותר שנאשם מסוים אשם – נסתכן בכך שחפים מפשע רבים ישבו מאחורי סוגר ובריח. המבחן של הוכחת האשמה "מעבר לספק סביר" נועד להתוות את שביל הזהב – אם יש ספק סביר, אפילו אם רוב הסיכויים שהנאשם אשם, יש לזכותו. אבל, בסופו של דבר, אין (עדיין) בינה מלאכותית מושלמת שיודעת לשקלל את הכול, ובני אדם, פרקליטים ושופטים, צריכים לקבל החלטות בעניינים האלה, החלטות שלפעמים מענות את נפשם ומדירות שינה מעיניהם.
2. זהירות מחוכמה שבדיעבד – קל מאוד לשפוט אירוע לפי התוצאה הסופית (בהנחה שלא יהיה כאן עוד ערעור), אבל פרקליטים ותובעים נאלצים לקבל החלטות בתנאי אי וודאות. אם נראה בכל מקרה של זיכוי "פסק דין מרשיע" נגד הפרקליטות נגרום לה לנקוט גישה מתגוננת ולסגור הרבה תיקים שבהם בית משפט היה מרשיע את הנאשמים. תובע צריך להגיש כתב אישום אם קיים "סיכוי סביר להרשעה", לא וודאות להרשעה. עצם העובדה, שהייתה דעת מיעוט בפסק הדין המזכה, ושופטת אחת סברה שיש להרשיע, מעידה לכאורה שהייתה הצדקה לנהל את התיק, גם במשפט החוזר.
3. צריך ללמוד מכל מקרה, אבל להיזהר משינויים מרחיקי לכת בעקבות מקרה אחד – העובדה שזדורוב ישב כמעט 16 שנים בכלא מטרידה מאוד. קשה גם להשלים עם העובדה שרוצחה של תאיר ראדה ז"ל (יהא מי שיהא) עודנו חופשי. השאלה כמה המקרה הזה משקף בעיה מערכתית או מהווה תקלה חריגה.
יש רפורמות, שניתן לעשות במערכת המשפט ואשר קשורות ישירות להפחתת הסיכון של הרשעת חפים מפשע. יש משפטנים שמציעים אותן שנים, למשל:
א. דרישה של ראיות חיצוניות וחזקות יותר כתנאי להרשעת אדם ע"פ הודאתו במשטרה.
ב. דרישה שהרשעה תהיה פה אחד – בתיקי פשע חמור יושב הרכב של שלושה שופטים. יש הטוענים שלא נכון להכריע במקרים אלה על פי רוב השופטים, אלא שדי בכך ששופט אחד סבור שהאשמה לא הוכחה מעבר לספק סביר על מנת להצדיק זיכוי. אם זה היה הכלל המשפטי, זדורוב היה משתחרר לפני יותר משבע שנים, כאשר השופט דנציגר במסגרת ערעור לבית המשפט העליון סבר שיש לזכותו.
אבל הדברים אינם פשוטים – אין פתרון שאין לו מחיר – שינויים אלה יקטינו את הסיכון של הרשעת חפים מפשע אבל יגדילו את הסיכון שפושעים יהיו חופשיים.
דבר אחד בטוח – שום שינוי, מאלה שהוצעו בחבילת ה"רפורמה המשפטית" לא יתרמו דבר להקטנת מספר הטעויות במשפט פלילי. אם שופטים ימונו על פי קרבתם לפוליטיקאים ולא על פי מקצועיותם המשפטית – זה לא יעזור. אם פרקליטים יהיו תחת פיקוח ושליטה פוליטית – זה לא יעזור. גם יתר השינויים, הממוקדים בהחלשת תפקידו של בית המשפט העליון בביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת ועל פעולות הממשלה – לא יעזרו למנוע הרשעות שווא של נאשמים בפלילים.
למעשה, הממשלה הזו הוכיחה, במעשה ובמחדל, כי זכויותיו של האדם הקטן במשפט הפלילי מעניינות אותה כקליפת השום.
המעשה – הוא ההצעה להטיל עונש מוות בגין רצח בנסיבות של טרור. מה שיבטיח כי הרשעות שווא לא ניתן יהיה לתקן, גם לא אחרי 16 שנים. אבל ההצעה מנוסחת כך שהיא לא תחול על טרוריסטים יהודיים, אז אולי זה בסדר מבחינת תומכי הרפורמה.
המחדל – שר המשפטים היה עסוק מדי מכדי לדאוג להארכת הוראת שעה שמאפשרת למי שנידון לתקופת מאסר של בין 6 – 9 חודשים לרצות אותה בעבודות שירות ולא בבית הסוהר. זו הוראה שמאפשרת למנוע הדרדרות לחיי עבריינות של מי שהורשעו בעבירות קלות יחסית וגם מקילה על הצפיפות בבית הסוהר, שבו ישב זדורוב שנים רבות.
אל תקנו את הספין – אולי זיכויו של זדורוב מצדיק בחינת רפורמות במערכת המשפט, אבל לא את הרפורמות שמציעה הממשלה הזו.
במוצאי שבת (27.7) שודרה התכנית "הידברות" של קובי ברקאי בהשתתפותי.
ראיון ארוך ונינוח מהרגיל – על ייעוץ משפטי ללחימה, סמכות הממשלה להחליט על יציאה למלחמה, ענישה קולקטיבית, בית הדין הפלילי הבינלאומי וגם על דברים שהדירו שינה מעיני ועל חלומות….
קישור: https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=104564
התראיינתי בפרשה מעניינת זו לתכנית העולם הערב, ראו כאן (24/6/19, מ-09:20, כשש דקות):
https://www.kan.org.il/program/?catid=1204&page=2
היבט עקרוני מטריד עולה מפרשת ההתעללות בעצורים של חיילים מגדוד "נצח יהודה":
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5475646,00.html
התפרסם לאחרונה בכאן סרטון תגובה שלי, על הטענה שיש הצדקה להרוס בתי משפחות מחבלים, גם כאשר המחבל היה בלתי שפוי או כאשר משפחתו התריעה מראש על הכוונה לבצע פיגוע.
אני מצרף גם את הטקסט של מאמר דעה בנושא, שלא התפרסם:
יום לאחר פיגוע הדקירה בגוש עציון, בו רצח חליל ג'בארין את ארי פולד ז"ל, פשטו כוחות צה"ל על בית משפחת המחבל ביטא על מנת למפותו לפני הריסתו.
לכאורה, מדובר בנוהל שגרתי בשנים האחרונות, מאז שחודשו הריסות בתי משפחות מחבלים פלסטינים. עם זאת, במקרה זה יש עובדה אחת הראויה לתשומת לב: בני משפחתו של המחבל טוענים שהודיעו עוד בבוקר לכוחות הביטחון הפלסטינים על כוונתו של בנם לבצע פיגוע. יתר על כן, צה"ל אישר כי אמו של המחבל התייצבה במחסום צה"ל וסיפרה לחיילים על כוונת בנה לבצע את הפיגוע דקות ספורות לפני ביצועו.
אלא אם יסתבר בחקירה שבני המשפחה נקטו במהלך מתוחכם ומתואם מראש עם המחבל, והודיעו לרשויות בשלב שבו ברור שאי אפשר למנוע את הפיגוע, הריסת בית משפחת המחבל בנסיבות אלה אינה ניתנת להצדקה, אפילו לפי הדעה המצדיקה הריסת בתים בנסיבות מסוימות.
יובהר – יש יסוד לדעה שהריסת בית משפחתו של מחבל מנוגדת למשפט הבינלאומי ומהווה ענישה קולקטיבית ועל כן אין להצדיקה בשום מקרה. מהצד האחר, בית המשפט העליון אישר את הפרקטיקה הזו וסירב לאחרונה לבחון מחדש את חוקיותה לפי המשפט הבינלאומי.
הריסת בתי משפחות המחבלים מבוססת על תפיסה של הרתעה – הטיעון הוא שמחבלים מתאבדים, המוכנים להשליך את חייהם מנגד, אינם ניתנים להרתעה אישית ואולם, החשש שמשפחתם תישאר ללא קורת גג עשויה למנוע מהם לבצע את הפיגוע. בנוסף לכך, החשש מהריסת הבית עשוי לעודד את בני משפחתו של המחבל למנוע ממנו לבצעו או להסגירו לרשויות. קשה להוכיח אמפירית את התאוריה הזו, אף שישנו מחקר סטטיסטי שהראה מתאם בטווח הזמן הקצר בין הריסת בית מחבל בתא שטח נתון לבין הפחתת הפיגועים שיצאו מאותו תא שטח. מצד שני, יש הטוענים כי בטווח הארוך הריסת בתי משפחות מחבלים מצמיחה שנאה ואת מחבלי הדור הבא. אף זו טענה שקשה להוכיחה או להפריכה.
כך או כך, הריסת בית משפחה שפעלה למניעת הפיגוע ודיווחה לרשויות חותרת תחתיה של התכלית המוצהרת של הריסת הבתים. אם ידעו בני משפחותיהם של המחבלים שגם אם ידווחו מראש על כוונת הפיגוע ייהרס ביתם, איזה מניע יהיה להם לדווח? הריסת בית בנסיבות אלה תבסס את הדעה שהמניע האמתי שביסוד ההריסות הוא מניע פרימיטיבי של נקמה. פגיעה בקרובים למחבל, רק בשל קרבתם המשפחתית ולמרות שלא ניתן לייחס להם אחריות כלשהי למעשה, אפילו לא אחריות שבעצימת עיניים, עידוד או שתיקה תיחשב בצדק ענישה קולקטיבית פסולה.
בנוסף לכך, המחבל נתפס חי ועתיד לעמוד לדין. בכך נשמט טיעון נוסף שביסוד הריסת בתי משפחות מחבלים והוא הטיעון כי מדובר במוצא אחרון לשם הרתעת מחבלים מתאבדים.
שלא יהיה ספק – חליל ג'בארין ביצע פיגוע מתועב. דקירת אזרח בגבו, רק משום שהוא נחזה כיהודי או כ"מתנחל" היא פשע שנאה מהסוג הבזוי ביותר. יש להעמידו לדין ואם יורשע, להטיל עליו מאסר עולם. אין הצדקה לפגוע בבית משפחתו.
My take on the clashes near Gaza: lethal force may be used as a last resort in an extreme situation, even in the absence of an immediate danger to lives from armed individuals. However, an investigation is needed in each and every incidence to find if such justification actually existed
אני מעלה, באיחור של כמעט שבועיים, את מאמרי ב-ynet בנושא זה.
לשמחתי, בינתיים פורסם כי תתקיים בדיקה לפי החלטת הרמטכ"ל והפצ"ר באמצעות מנגנון הבירור העובדתי. אמנם, עדיף היה לדעתי להחליט על חקירת מצ"ח, אבל מוטב בדיקה כזו מאי בדיקה. ככל שיתגלו בה חשדות לפלילים, תידרש חקירת מצ"ח בהמשך.
קישור למאמר
התראיינתי בנושא לתוכנית לונדון את קירשנבאום בערוץ 10 אתמול.
מצורף קישור (האייטם מתחיל בדקה 3, החלק שלי בדקה 14, כארבע וחצי דקות): http://10tv.nana10.co.il/Category/?CategoryID=600262
lironsblawg 