15/07/2012
על שלושת הימים הראשונים לאחר הכרעת הדין במשפטו של אולמרט
יחסי הגומלין שבין המשפט והתקשורת עניינו אותי תמיד ואולי יותר אחרי שהובלתי כתובע צבאי ראשי משפט מתוקשר מאוד כנגד קצין בדרגת אלוף משנה, שנאשם והורשע באינוסה של פקודתו.
פער קשה לגישור קיים בין אופן החשיבה המשפטי לזה התקשורתי. החשיבה המשפטית שואפת לדיוק, לדקדוק בפרטים ולהבניית התמונה העובדתית מלמטה למעלה ואחר כך, להחלה של כללים קבועים על העובדות שבוררו. המשפט שואף להתרחק מהאישי, הייחודי והרגשי. "לא תכיר פנים" מנחה התורה את השופט. התקשורת, לעומת זאת, קצרת רוח כלפי ניסיון לתאר מורכבות ותופסת אותה כטרחנות. התקשורת מחפשת את הדרמה ומעבירה את עושר גווני המציאות דרך מסנן שחור-לבן: טובים ורעים, מנצחים ומפסידים. התקשורת לא רק מכירה פנים אלא רודפת אחריהם. היא מאנישה את הסיפור המופשט ונזקקת לפנים שיסמלו אותו: פניו השמחים של המנצח, פניו האפורים של המובס.
על מאפייניה אלה של התקשורת, הנכונים גם לסיקור שלה של המשפט, כתבה ד"ר ענת פלג בספרה המצוין "דלתיים פתוחות". אם בעתיד תוציא מהדורה מעודכנת של הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, כדאי לה לשקול להכניס פסקה בדבר משפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בהחלט מדובר בדוגמה קלאסית.
קווי החשיבה המקבילים של המשפט והתקשורת שוב נפגשו לאחר הכרעת הדין בפרשת אולמרט. על פי חוקי הגאומטריה זה אולי בלתי אפשרי, אבל במציאות של מפגש המשפט והתקשורת, זה בלתי נמנע.
מתנהל משפט פלילי משך כמעט שלוש שנים, 157 ישיבות של בית המשפט נערכות, כ-19,000 עמודי פרוטוקול נרשמים. מופיעים 102 עדים. השופטים כותבים הכרעת דין של 743 עמודים, המנתחת חמש פרשות שונות. ב-9:00 בבוקר, השופטים מתחילים בהקראת תמצית הכרעת הדין (רק 18 עמודים). בעידן האינטרנט וריבוי ערוצי הטלוויזיה והרדיו, שרבים מהם פתחו בשידור חי מבית המשפט עוד לפני תשע בבוקר, כמה זמן יש לכתב עד שעליו לדווח מה קרה?
נניח, שלאחר מספר דקות מתחילת ההקראה, מצליח הכתב שלנו לדווח כי אולמרט זוכה מרוב פרטי האישום והורשע, באופן חלקי, באחד מהפרטים. האם ניתן להסתפק בזה ולעבור לשאר ענייני דיומא? שמא יינתנו לפרשנים המשפטיים יום-יומיים על מנת לקרוא את הכרעת הדין המלאה, לפני שהם נדרשים להתייחס למשמעויות של הכרעת הדין? אתם מחייכים, אני בטוח. הצחקתי אתכם. הדיווח היבש שהזכרתי אינו חדשות. המתחרים נושפים בעורף. עכשיו הציבור צמא לדעת "מה זה אומר?".
איך מספקים את הדרישה לפרשנות האירוע בתקשורת? גישה אחת היא הגישה הספורטיבית: 4:1 לאולמרט, זה ניצחון, לא? במצב זה של צורך נואש לפרש תמונה מורכבת, אפשר להבין את ההיאחזות בעניינים חיצוניים ושטחיים: אולמרט מחייך? הוא יורד במדרגות חבוק עם פרקליטו? אז כנראה שניצח. נציגי התביעה נראים המומים? "יום כיפור של הפרקליטות". הכותרות הדרמטיות לא מאחרות להגיע: "רעידת אדמה", "טלטלה משפטית".
במצב ראשוני זה יש פער בין המידע הבסיסי שהתפרסם, הכותרת, לבין התמונה המפורטת והמורכבת. גם הכרעת הדין המפורטת זמינה לעיון, אבל לימודה, עיכולה וניתוחה אינו יכול להיות מיידי, אלא מצריך זמן. במצב זה יש יתרון עצום למי שמתוחכם ומאורגן יותר, נגיש לתקשורת ומבין אותה: כשאולמרט יוצא לתקשורת מיד בסיום הקראת תמצית הכרעת הדין, הוא יכול לומר בצורה נחרצת "לא הייתה שחיתות, לא הייתה קבלת כספים, לא היה שימוש בכספים, לא היו מעטפות כסף" ולצוות בסמכותיות על התקשורת "נא להוריד את הנושא הזה מסדר היום!". הדברים מהדהדים משך שעות בכל כלי התקשורת, ללא ביקורת של ממש. גם הפרסונליזציה של המשפט חוגגת: מול פניו המאירות של אולמרט, מציגים את פניו של פרקליט המדינה משה לדור, הוא המפסיד. לא מאחרות להגיע הקריאות להתפטרות ואף יותר מכך. דווקא ערוץ 1 הגדיל לעשות וערך קטע, בחדשות הערב, בו מופיעים לסירוגין אולמרט ולדור, באופן הנשמע כעימות של הטחת האשמות על ידי אולמרט ותגובה להן על ידי לדור. הנאשם הפך למאשים והכל אישי.
מה שניתן לומר על הכרעת הדין עצמה, ללא עיון בה, ממוצה על ידי התקשורת מהר למדי ועל כן עוברים כלי התקשורת להסתכל מסביב: מה השפעת הכרעת הדין על משפטו הנוסף של אולמרט בפרשת הולילנד, וכיצד היא תשפיע על הכרעות צפויות של הפרקליטות בתיקים אחרים של אישי ציבור , העומדים בפני החלטה, בעיקר, תיקו של אביגדור ליברמן? כמו כן, עוברים כלי התקשורת לממד שהם מרגישים בו, כנראה, נוח הרבה יותר: הממד הפוליטי. מתחילות השערות ופרשנויות בדבר חזרתו של אולמרט לפוליטיקה והשפעת הכרעת הדין בזירה זו ("מגויה פוליטית למנצח הגדול").
ואולם, ככל שחולף הזמן, נראה שהמטוטלת מתחילה לנוע חזרה. ככל שנוספים קווים וצבעים לרישום המהיר, שנעשה בשחור-לבן, התמונה מתחילה להשתנות. הפרשה, כנראה, מספיק חשובה על מנת שפרשנים משפטיים, כתבי משפט ואחרים, יטרחו בכל זאת לקרוא יותר לעומק את הכרעת הדין. מסתבר שדווקא הייתה קבלת כסף מזומן על ידי אולמרט ומידי טלנסקי ואפילו במעטפות; מסתבר שבוצעה מרמה כלפי הגופים שמימנו את נסיעותיו של אולמרט, אם כי לא ניתן היה ליחסה לאולמרט עצמו; מוברר שהוחזקו כספים במזומן בכספת אצל עו"ד מסר עבור אולמרט, מבלי שנרשמו או דווחו, שגרסתו של אולמרט בעניין כספים אלה נמצאה בלתי עקבית ו"מתפתחת"; מתגלה כי אותה "אי תקינות פרוצדוראלית" בה מיהר אולמרט להכתיר את פרט האישום בו הורשע, אומנם מופיעה בהכרעת הדין, אבל אינה מייצגת את מהותה של העבירה, אלא היא רק עובדה מצטברת ומחשידה על ניגוד העניינים החריף בו פעל אולמרט: לא רק שפעל בענייניהם של גופים שייצג חברו הקרוב עו"ד מסר, אלא שלא הקפיד על הליכים תקינים באותם מקרים שעצם מעורבותו בהם הייתה פסולה. נשמעות פרשנויות על שאלת הקלון בעבירה בה הורשע אולמרט, על העונש הראוי ועל שאלת ההצדקה לערעור. נשמעות גם דעות על המשמעות הציבורית של העובדות שנקבעו בהכרעת הדין לחובתו של אולמרט, גם אם לא הספיקו להרשעה בפלילים. לא פחות חשוב מכך, מובהר כי פרקליטות המדינה אינה ולא נכון שתהיה "קבלן הרשעות". על מנת להגיש כתב אישום נדרש סיכוי סביר להרשעה, לא וודאות מוחלטת. דרישה לרף גבוה יותר להגשת כתבי אישום עלולה לייתר את בתי המשפט וניהול המשפט ולפגוע באכיפת החוק. דרישה להתפטרות של תובע ציבורי בשל עצם העובדה שנאשם זוכה, עלולה לדחוף את התובע להרשעה בכל מחיר, חלף חובתו לנהוג בהגינות, לחשוף ראיות העשויות לפעול לטובתו של נאשם ולשאוף לגילוי האמת.
המטוטלת אינה עוברת לקצה השני וטוב שכך: אי אפשר להתעלם מזיכויו של אולמרט בשתי פרשות מרכזיות ובעניינים נוספים. בצדק סירבו נציגי הפרקליטות להנפיק לתקשורת הכאה על חטא "אינסטנט", לפני לימוד יסודי של הכרעת הדין. יחד עם זאת, יש לקוות כי הפרקליטות תלמד לעומקה את הכרעת הדין ותבדוק אם ניתן להפיק ממנה לקחים לעתיד לבוא. ראוי לעשות זאת גם אם הייתה הצדקה לכתב האישום וגם אם בית המשפט לא מתח על הגשתו ביקורת בפסק דינו. לגיטימי גם לדון בשאלת ההצדקה לחסינות נבחרי ציבור בכירים בעת שהם ממלאים את תפקידם.
הסיכום שלי (הזמני יש לומר) דווקא אופטימי באופן זהיר: נראה, כי אם לפרשה משפטית יש חיים ארוכים מספיק בתקשורת, אזי גם תמונה ראשונית מוטה, שטחית וסנסציונית, סופה שתתאזן בהמשך. אלוהים הוא בפרטים הקטנים וסופם שיכופפו את כנף הספין. התקשורת שלנו מספיק מגוונת ותחרותית, כדי להבטיח זאת. השאלה המטרידה יותר, היא מה קורה כאשר לפרשה המשפטית חיים תקשורתיים קצרים. במקרה כזה, עלול להתקבע דימוי מזיק ומוטעה של ההליכים ומשמעותם.
גירסה מעט מקוצרת של מאמר זה פורסמה ב"עין השביעית" ביום 18.7.2012 . להלן קישור:
http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/170712_Cautious_Optimism.aspx
תגובה אחת
lironsblawg 