17/05/2012
Letters to the Editor, Haaretz, 18.4.2012
A little historical awareness
In response to "Israelis can be angry with Gunter Grass, but they must listen to him," April 8
Gideon Levy admits that Gunter Grass' criticism of Israel did go a few steps too far, but he feels it is a result of the many years in Germany when it was prohibited to criticize Israel. Yoram Kaniuk, in his book "The Last Berliner," describes a public debate he had with Grass some 20 years ago. The debate took place in Germany around the time of the first Gulf War, when Iraqi Scud missiles were fired upon Israel and when there was concern that Saddam Hussein would use chemical weapons he developed with the help of German companies. Grass, like many of his colleagues in the German left, refused to address or reprimand these German companies or display even a drop of support for beleaguered Israel. It seems that the German companies' role in Saddam Hussein's program to develop weapons of mass destruction did not trouble Grass then as much as he is troubled today by the supply of German submarines to Israel. Alongside Grass' opposition to the war against Iraq, which invaded Kuwait, Kaniuk wrote, Grass repeatedly steered their debate toward the Israeli-Palestinian conflict and the suffering Israel is inflicting on the Palestinians in the territories. Hence, Grass' critique of Israel is nothing new.
Indeed, criticism of Israel is legitimate and should be taken note of, especially when it comes from intellectuals or other distinguished figures. However, when Grass writes that Israel is endangering world peace, I cannot help but get the chills, given the inevitable parallel to Hitler's speech in the Reichstag in early 1939 when he spoke of "the danger" that the Jews will bring the nations to another world war. Is it too much to expect that an esteemed writer such as Grass, even overlooking the stain on his past, might demonstrate a little historical awareness?
להגיב
14/05/2012
ביום שישי האחרון הזדמן לי להאזין ל"שעה היסטורית" בגלי צה"ל עם מיכאל הרסגור ז"ל. יפה שגלי צה"ל משדרים את התוכניות המוקלטות עם ההיסטוריון שמצליח להכניס פלפל ועניין לכל נושא עליו הוא מדבר. זהו סוג של הנצחה קולעת ונטולת פוזה. אגב, אפשר לשמוע את התוכניות לאחר שידורן גם באתר האינטרנט של גל"ץ:
http://glz.co.il/newsArticle.aspx?newsid=62678
אני שואל את עצמי אם מקרה בלבד הביא לשידורה של תוכנית בדבר "השחיתות בהיסטוריה" דווקא בסוף השבוע של הטלטלה הפוליטית, דחיית הבחירות ברגע האחרון והצטרפות מפלגת האופוזיציה הגדולה לממשלת האחדות? כך או כך, יש לי הרגשה שהפרופסור הנכבד מחייך מלמעלה, כזה חיוך שאפשר לראות דרך הרדיו.
06/05/2012
בחודש שעבר הרשיע בית הדין המיוחד לסיירה לאון את צ'רלס טיילור, לשעבר נשיא ליבריה, שכנתה של סיירה לאון, בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שבוצעו בסיירה לאון. בדיווח התקשורתי על פסק הדין הודגש, ובצדק, כי זו הפעם הראשונה שבה מורשע ראש מדינה בפשעים כאמור, לאחר שנדחתה טענתו לחסינות. ואולם, יש בפסק הדין מסר נוסף, למי שתומך ומסייע לקבוצות חמושות המבצעות פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, גם אם הן פועלות במדינה אחרת: דע, כי אתה עלול לשאת באחריות בגין הפשעים המבוצעים בסיועך.
המשפט נסוב סביב הקשר בין טיילור לבין שתי קבוצות חמושות שנלחמו בממשלה הנבחרת בסיירה לאון (RUF ו- AFRC). סניגוריו של טיילור לא הכחישו שזוועות בוצעו במהלך המלחמה בסיירה לאון, אך הכחישו את אחריותו של טיילור לביצוען. התביעה ניסתה להרשיע את הנאשם על יסוד אחריות פיקודית, בטענה שפיקד בפועל על הקבוצות החמושות בסיירה לאון. בית הדין לא קיבל טענה זו. הוא הכיר בכך שלטיילור היתה השפעה משמעותית על המורדים בסיירה לאון ואולם קבע כי הנחיותיו נתפסו כעצה , שיש אמנם לשקול בכובד ראש ואולם אינן הוראות מחייבות, ממנה עשויה לנבוע אחריות למעשי פקודיו. מדוע, אם כן, הורשע טיילור? משום שבית הדין קבע כי ביצע שורה של פעולות כדי לסייע ולעודד את אותן קבוצות חמושות, בעת שכבר היה ידוע לו על מנהגן הברוטאלי. נמצא, כי טיילור סיפק נשק ותחמושת למורדים, תיגבר אותם בלוחמים, העביר להם סיוע מבצעי, כגון אמצעי קשר והתרעות מפני תקיפות נגדם, תמך בהם כספית וסיפק להם סחורות שונות. בנוסף לכך, טיילור איפשר למורדים בדרכים שונות לסחור ביהלומים, סחר שנדרש למימון פעילותם הצבאית ואשר היה מנוגד לאמברגו בין-לאומי, עודד אותם מוראלית, בין היתר, על ידי שיגור מרפאים מסורתיים ש"סימנו" את הלוחמים כדי "לחסנם" מפגיעת כדורים והכווין את פעילותם האסטרטגית. בו בזמן, קבע בית הדין כי אסטרטגיית הלחימה של אותן קבוצות חמושות היתה מבוססת על ביצוע פשעים כלפי אזרחים במגמה להטיל עליהם אימה ולשם השגת מטרותיהם הפוליטיות והצבאיות. מן המקובץ הסיק בית הדין כי הנאשם סייע באופן מעשי ומשמעותי לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. עוד הרשיע בית הדין המיוחד את הנאשם גם בתכנון פשעי מלחמה, בשל מעורבותו בתכנון מערכה מסויימת. במהלך התכנון, הדגיש הנאשם כי על ההתקפה להיות "מטילת אימה", על מנת לשכנע את ממשלת סיירה לאון להיכנס למו"מ עם המורדים. בהזדמנות אחרת הדגיש כי יש לנקוט ב"כל האמצעים". התבטאויות עמומות וחמקמקות אלה לא הספיקו כדי למלט את הנאשם מאחריות לזוועות שבוצעו במהלך אותה מערכה. חשוב להדגיש, כי לא רק שנעדרו ראיות לפשעים שעשה הנאשם במו ידיו, אלא שלא נמצאו אפילו הוראות ישירות של הנאשם לביצוע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות ובכל זאת הוא הורשע, על סמך הסיוע האסטרטגי והמעשי שסיפק לקבוצות חמושות אשר ידע כי הן מבצעות פשעי מלחמה באופן שיטתי ואף עודד אותן לכך.
מעניין להשוות גישה זו לאחריות מדינאי זר התומך בקבוצות חמושות במדינה אחרת, לפסק דין שנתנה ערכאה אחרת: בשנת 1986 בית הדין הבין-לאומי לצדק הכריע בתביעת הממשלה הסנדיניסטית (קומוניסטית) של ניקרגואה כנגד ארה"ב. בין היתר, הלינה ניקרגואה כנגד תמיכתה של ארה"ב במורדים נגדה – ה"קונטראס", אשר נטען כי הם מפירים בפעולתם את דיני הלחימה. בפני בית הדין הובאו ראיות למעורבותה העמוקה של ארה"ב, בעיקר באמצעות ה-CIA בפעולתם של ה"קונטראס". אמנם נמצא כי קבוצות שונות של מתנגדי המשטר החדש היו קיימות עוד לפני המעורבות של ארה"ב ואולם ארה"ב מילאה תפקיד מכריע באיחודן לגוף אחד, אותו מימנה, אימנה, ציידה, חימשה, וארגנה. יועצים אמריקאים היו מעורבים גם בגיבוש האסטרטגיה והטקטיקה של הקונטראס. ארה"ב היתה מעורבת בבחירת מנהיגי ה"קונטראס" ושילמה להם משכורות. מבוכה מיוחדת גרמה לארה"ב חשיפתו של "מדריך מבצעים פסיכולוגים בלוחמת גרילה" שחיבורו והפצתו בקרב ה"קונטראס" יוחסה ל-CIA. המדריך כלל התייחסות לצורך לירות באזרח המנסה לעזוב עיר, על מנת למנוע את הסיכון שידווח לשלטונות , המליץ לשקול "ניטרול" של מטרות נבחרות, כמו שופטים ושכירת פושעים מקצועיים לביצוע "משימות מיוחדות" במהלך עצרות המונים, כולן פעולות מפוקפקות, שאינן מתיישבות עם דיני הלחימה. למרות עומק המעורבות של ארה"ב ולמרות שבית הדין קבע כי בתקופה מסוימת התלות של ה"קונטראס" בארה"ב היתה עמוקה, בית הדין לא מצא ראיות מספיקות לשליטה של ארה"ב ב"קונטראס" במידה הנדרשת כדי לראות בגוף זה זרוע של ארה"ב, שניתן לייחס את מעשיו לממשלת ארה"ב. בין היתר, התחשב בית הדין בכך, שגם לאחר צמצום התמיכה של ארה"ב בעקבות מאבקים פנימיים בין הממשל לקונגרס, המשיכו ה"קונטראס" לפעול. ארה"ב הפסידה, אומנם, בפסק הדין, לאחר שנקבע, בין היתר, כי תמיכתה האמורה ב"קונטראס" מנוגדת לכלל במשפט הבין-לאומי האוסר התערבות בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית. נקבע גם, כי בחיבור והפצת ה"מדריך" האמור, עודדה ארה"ב את ה"קונטראס" לבצע מעשים המנוגדים לעקרונות דיני הלחימה ובמעשה זה כשלעצמו הפרה את מחויבותה לפי המשפט הבין-לאומי. יחד עם זאת, בית הדין הבין-לאומי לא מצא בסיס לייחס אחריות לארה"ב להפרות של דיני הלחימה, ככל שבוצעו על ידי ה"קונטראס", שכן בראייתו, לשם כך נדרשו ראיות בדבר שליטה של ארה"ב בפעולות קונקרטיות של ה"קונטראס" בהן הופרו דיני הלחימה. לא היה די בצירוף בין המודעות הכללית של רשויות ארה"ב לכך שקיימות טענות להפרת דיני הלחימה על ידי הקונטראס, לבין הנחיות מסויימות הנוגדות את דיני הלחימה ב"מדריך" ופעולות הסיוע והתמיכה הכלליות של ארה"ב ב"קונטראס".
מובן, ששני פסקי הדין המוזכרים ניתנו בהקשר שונה: פסק הדין בעניינו של טיילור ניתן במשפט פלילי בעניין אחריות אינדיוידואלית של הנאשם לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, על ידי בית דין מיוחד, "מעורב" (בעל מרכיב בין-לאומי ומרכיב סיירה לאוני) שהוקם לתכלית של טיפול בפשעים מסוג זה שבוצעו במהלך הסכסוך המזוין בסיירה לאון. פסק הדין שניתן בתביעת ניקרגואה נגד ארה"ב ניתן על ידי ערכאה קבועה, בית הדין הבין-לאומי לצדק והתנהל במישור הבין-מדינתי, כשהסוגייה של הפרת דיני הלחימה (המכונים גם המשפט הבין-לאומי ההומניטארי) היתה סוגייה שולית למדי בתוך המכלול. עוד נדרש להסתייג, כי במשפט הבין-לאומי אין היררכיה ברורה של ערכאות משפטיות, לכן גם במקרה של סתירה בין פסקי דין שונים, קשה לקבוע מה גובר ולא ניתן לדבר על "תקדים" במובן המחייב בו משמש המושג לעיתים קרובות במישור הפנימי במדינה. ואולם, עם כל הזהירות המתחייבת, נראה פסק הדין בעניין טיילור, כצעד בכיוון הידוק אחריותם של התומכים בקבוצות חמושות במדינות זרות למעשיהן של אותן קבוצות.
מבחינתה של מדינת ישראל, נראה כי מדובר בחדשות טובות. מדינות כמו איראן וסוריה, פעלו ופועלות באופן שיטתי לתמיכה בארגונים חמושים – החיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה, המפירים את דיני הלחימה בפעולתם כנגד ישראל. כך למשל, שני הארגונים ירו טילים באופן מכוון אל ריכוזי אוכלוסיה אזרחית בישראל. הדברים פורסמו בהרחבה ואף לא הוכחשו. למעשה, החמאס גם התגאה בכך, בין היתר, ב"כרזות נצחון" שהפיץ אחרי מבצע "עופרת יצוקה". איראן וסוריה של אסד אימנו את החמאס והחיזבאללה, תמכו בם כספית ומוראלית, חימשו אותם ואפשרו להם להקים מפקדות בשטחם. על יסוד ההנמקה של בית הדין בעניין צ'רלס טיילור, אפשר לצייר מצב בו מנהיגי איראן וסוריה יורשעו בגין פשעי המלחמה של החמאס והחיזבאללה, גם בלי שניתן יהיה להוכיח כי שליטתם בארגונים אלה מלאה ומוחלטת וגם בלי שניתן יהיה להוכיח שניתנו מטהראן או מדמשק הוראות מפורשות להפר את דיני הלחימה. גם אם בהווה, ערכאה משפטית בין-לאומית בעלת סמכות ורצון לטפל בפשעים אלה איננה קיימת, האם סיכון זה ירתיע את מנהיגי איראן, סוריה ואחרים מתמיכה בארגוני טרור? ימים יגידו.
גירסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה ב"מעריב" ביום 8.5.12
01/05/2012
lironsblawg 