מכתב למערכת שפורסם ב"הארץ" ביום 12.4.12

בתגובה על "לכעוס על גראס ולהקשיב" מאת גדעון לוי ("הארץ", 8.4)

גדעון לוי מודה שהביקורת של גינטר גראס על ישראל היא קיצונית, אבל סבור שהיא תוצאה של השנים הרבות שבהן אסור היה בגרמניה לבקר את ישראל.

יורם קניוק בספרו "הברלינאי האחרון" מתאר ויכוח פומבי שלו עם גראס לפני כ-20 שנה. העימות התנהל בגרמניה סמוך למלחמת המפרץ הראשונה, זו שבמהלכה נורו טילי סקאד עיראקיים על ישראל ואף היה חשש כי סדאם חוסיין ישתמש בנשק הכימי שפיתח בסיוע חברות גרמניות.

גראס, כמו רבים מחבריו בשמאל הגרמני, סירב להתייחס או לגנות את אותן חברות גרמניות או להפגין ולו שמץ אהדה לישראל המותקפת. נראה שתרומת חברות גרמניות לפיתוח נשק להשמדה המונית על ידי סדאם חוסיין לא הטרידה את גראס אז כמו שמטרידה אותו כיום אספקת צוללות גרמניות לישראל.

בצד התנגדות גראס למלחמה נגד עיראק שפלשה לכוויית, כך כתב קניוק, משך גראס את הוויכוח ביניהם שוב ושוב לסכסוך הישראלי-הפלסטיני ולסבל שישראל ממיטה על הפלסטינים בשטחים. אם כך, ביקורתו של גראס על ישראל איננה חדשה.

אכן, ביקורת על ישראל היא לגיטימית וראוי להטות לה אוזן, במיוחד כשמקורה באנשי רוח או באישים מוערכים אחרים. עם זאת, כשגראס כותב שישראל מסכנת את שלום העולם אינני יכול שלא להצטמרר לנוכח ההקבלה הבלתי נמנעת לנאום של היטלר ברייכסטאג בתחילת 1939, שבו דיבר על ה"סכנה" שהיהודים ידרדרו את העמים למלחמה עולמית נוספת.

האם מוגזם לצפות שסופר מוערך כגראס, אף בהתעלם מהכתם בעברו, יפגין מעט מודעות היסטורית?