עולם ומשפט – מבט אישי

קטגוריה: Uncategorized

דעתי בעניין: https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/electricity-in-gaza/15977

מודעות פרסומת

החלטת מועצת הביטחון של האו"ם המתייחסת לחוקיות ההתיישבות הישראלית בשטחים (החלטה 2334 מיום 23/12, ראו כאן) עוררה בישראל סערה.

מה יש בהחלטה ומה אין בה? מה חדש בה ומה אינו מהווה חידוש?

ההחלטה אכן "מאשרת מחדש שלהקמת התנחלויות על ידי ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967, לרבות מזרח ירושלים,  אין תוקף חוקי והיא מהווה הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי ומכשול משמעותי להשגת פתרון שתי המדינות ושלום צודק, מקיף ובר-קיימא" (סעיף 1 להחלטה).

אין בכך חידוש, משום שבשלוש החלטות שהתקבלו במועצת הביטחון בשנים 1979 – 1980, כבר נכתבו דברים דומים. בהחלטה הראשונה, מס' 446 מיום 22/3/1979 (ראו- כאן), נקבע כי להתנחלויות אין שום תוקף חוקי. בהחלטה השנייה, מס' 452 מיום 20/7/1979 (ראו – כאן) הוספה לכך הקביעה כי ההתנחלויות הן הפרה של אמנת ג'נבה הרביעית. בהחלטה השלישית, מס' 465 מיום 1/3/1980 (ראו – כאן) הוחרפה הקביעה לכך שמדובר בהפרה בוטה (flagrant violation) של אמנת ג'נבה הרביעית.

ההחלטה הנוכחית, כמו הקודמות, אינה מכוח פרק שבע של מגילת האו"ם, שרק הוא מאפשר צעדי אכיפה, כגון סנקציות כלכליות ואף שימוש בכוח.

נכון, שבמשך 36 שנים לא קיבלה מועצת הביטחון החלטות נוספות הקובעות שההתנחלויות מפרות את המשפט הבינלאומי, לעיתים, בשל שימוש של ארה"ב בזכות הווטו שלה. יחד עם זאת, ההחלטות שהוזכרו לעיל מעולם לא בוטלו.

יתר על כן, בשנת 2004 נוספה גם קביעתו של ביה"ד הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) בחוות דעתו המייעצת בעניין "החומה" כי ההתנחלויות מפרות את החוק הבינלאומי (ראו – כאן, בפסקה 120).

היו שהביעו חשש כי ההחלטה מקרבת את פתיחתה של חקירה פלילית בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC), בגין ההתנחלויות, מכיוון שהיא קובעת שהן "פשע מלחמה".  כאן נדרשת אבחנה בין הפרה של המשפט הבינלאומי לבין פשע מלחמה: כל פשע מלחמה הוא הפרה של המשפט הבינלאומי אבל לא כל הפרה של המשפט הבינלאומי היא פשע מלחמה. המונח הזה, אף שאין לו הגדרה מקיפה ומוסכמת, מתייחס להפרות החמורות יותר של המשפט הבינלאומי בזמן מלחמה. ההפרה המיוחסת לישראל בהקשר לבניית ההתנחלויות היא, לרוב, הפרה של הפסקה השישית בסעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית, האוסרת על מדינה להעביר חלקים מאוכלוסייתה לשטח הכבוש. אין בכוונתי, במסגרת זו, לדון במפורט בטענות השונות בנוגע לתחולתה של הוראה זו על ההתיישבות הישראלית בשטחים, מה שחשוב להדגיש לצורך הדיון הנוכחי הוא, שאמנת ג'נבה עצמה (ראו סעיף 147 – כאן) כוללת הגדרה של "הפרות חמורות" (grave breaches) בגינן מחויבות כל המדינות החברות לחוקק סנקציות פליליות, לאתר את הפושעים ולהעמידם לדין. הגדרה זו אינה כוללת את סעיף 49. כלומר, לפי אמנת ג'נבה הרביעית עצמה, ההתנחלויות אינן הפרה חמורה ולכן ניתן לומר שאינן פשע מלחמה. גם מועצת הביטחון עצמה, בהחלטות הקודמות ובהחלטה הנוכחית לא השתמשה בביטוי "הפרה חמורה" או "פשע מלחמה", אלא כאמור בביטוי "הפרה בוטה", וקשה להניח שהדבר מקרי. כך גם בית הדין הבינלאומי לצדק, בהחלטה שהוזכרה לעיל, הסתפק בקביעה שההתנחלויות הן הפרה של המשפט הבינלאומי (breach of international law) ותו לא.

מה שמסבך את התמונה היא העובדה, שבחוקת בית הדין הבינלאומי הפלילי, שנכנסה לתוקף ביולי 2002, דווקא הוגדרה העברת אוכלוסיה לשטח כבוש כפשע מלחמה (ראו סעיף 8(2)(vii)(b)  לחוקת רומא – כאן). בחוקה אף נעשה ניסיון להרחיב את היקף האיסור להעברה "ישירה או בלתי ישירה", על מנת למנוע מראש טענה כי האיסור חל רק על העברה בכפייה. כידוע, ישראל (ולא רק ישראל) אינה חברה בחוקת בית הדין, בין היתר בשל התנגדותה להוראה זו. השאלה, האם הקביעה בחוקת רומא מבטאת הפיכה של ההתנחלויות לפשע מלחמה על פי המשפט הבינלאומי המינהגי ואם כן, באיזה מועד, היא עוד שאלה מורכבת שאיני מתכוון להרחיב ולדון בה כאן. אומר רק שאני נוטה לחשוב שלא.

יחד עם זאת, השורה התחתונה להערכתי, מבחינת התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי,  השוקלת לפתוח בחקירה נגד ישראל היא, שהחלטת מועצת הביטחון הנוכחית אינה מוסיפה דבר מבחינה משפטית. מובן, שמבחינה פוליטית עלולה ההחלטה לעודדה לנקוט בפעולה.

אם יש חידוש בהחלטה, הוא נוגע דווקא לסעיף אחר, הקורא למדינות להבחין בין שטח מדינת ישראל לבין השטחים שנכבשו ב-1967 (סעיף 5 להחלטה). סעיף זה נותן רוח גבית ליוזמות קיימות, באיחוד האירופי ובמדינות אחרות, לסמן מוצרי יבוא מההתנחלויות או לא להכיר בהם כזכאים לטיפול מועדף שזכאית לו תוצרת ישראל לפי הסכמי סחר.

ההחלטה כוללת גם קריאה לצעדים מיידים למניעת פגיעה באזרחים, כולל מעשי טרור וקריאה להילחם בטרור, לרבות באמצעות התיאום הביטחוני הקיים. כמו כן, כוללת ההחלטה קריאה לשני הצדדים להימנע מהסתה ולפעול לשמירת השקט (סעיפים  6 – 7 להחלטה). ההחלטה קוראת גם לחידוש המו"מ על הסדר הקבע (סעיפים 8 – 9 להחלטה). על רקע זה, לא ברור על סמך מה קבע השר נפתלי בנט כי "אלפי טרוריסטים בעולם כולו מביטים בהחלטת האו״ם ורואים בה סיסמת גיוס" (כפי שצוטט – כאן). אפשר לסבור שההתנחלויות אינן חוקיות ויחד עם זאת, להתנגד לטרור ולאלימות ולקרוא לחידוש תהליך השלום.

שרה אחרת, דווקא שרת המשפטים, איילת שקד צוטטה כך: "יש משהו כל כך עלוב ברגע הזה שמועצת הביטחון מצביעה על ההחלטה נגד מדינת ישראל וכולם מוחאים כפיים. רגע שמסמל את כל הסיאוב שבגוף בזה שנקרא או״ם. חצי מליון גברים נשים וילדים נשחטים בסוריה והגוף המסורס הזה לא מצליח להושיט להם יד. אבל לפגוע במדינת היהודים, למה לא. על סוריה הם מגוננים, אין נגדה החלטות אבל נגד הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון , יש גם יש." (ראו – כאן).

אני מסכים עם השרה שקד שהאו"ם (ולא רק האו"ם) גילה קוצר יד משווע בטיפול במשבר בסוריה. נכון גם שהאו"ם, ככלל, אינו נוטה חסד לישראל, בלשון המעטה. יחד עם זאת, אין נגד סוריה החלטות? במקרה, יומיים לפני ההחלטה בעניין ההתנחלויות, התקבלה החלטה 2332 בנוגע למצב בסוריה (ראו – כאן). לא החלטה ראשונה בעניין סוריה ואף החלטה חריפה ברטוריקה שלה, גם אם אין בכך כדי לכסות על חוסר האונים. משרת המשפטים הייתי מצפה לדייק יותר.

לגיטימי שהממשלה הנוכחית בישראל לא תאהב את החלטת מועצת הביטחון בעניין ההתנחלויות, אבל מדוע שריה פועלים על מנת להשחירה ולהציגה כגרועה ממה שהיא באמת, תוך התעלמות מהעובדות? אפשר לשער כי מי שמכה בכל הכוח בתופי "העולם כולו נגדנו" מעוניין להחריש כל מחשבה על אפשרות אחרת: שאולי העולם פשוט נגד ההתנחלויות ויודע יפה להבחין בין מדינת ישראל לבין מדיניות מסוימת של ממשלתה. עובדה, שרק לאחרונה לא היססו שכנינו לסייע במטוסים לכיבוי הדליקות בכרמל. אז העולם כולו נגדנו? האמנם?

אפילו ההחלטה הנוכחית בעניין ההתנחלויות משאירה פתח מרומז להותרת חלק מההתנחלויות על מקומן במסגרת הסדר הקבע: מוזכרת בהחלטה התחייבות ישראל במסגרת מפת הדרכים להקפיא את הבינוי בהתנחלויות ולפרק את המאחזים שהוקמו אחרי מרס 2001 ונקבע, כי לא תהיה הכרה בשינוי בקווי 67, אלא אם יהיו מוסכמים על ידי הצדדים במסגרת מו"מ (סעיף 3 להחלטה). משתמע, כי ישראל אינה נדרשת לפנות את היישובים הקיימים לפני הסדר קבע וכי אפשר שבמשא ומתן יסכימו ישראל והפלסטינים על קו גבול במסגרתו יכללו חלק מהיישובים הישראלים בשטחים בשטח מדינת ישראל.

אבל למה לתת לעובדות להפריע לנו?

%d7%9e%d7%95%d7%a2%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%98%d7%97%d7%95%d7%9f800px-arieal_shomronstorms_04


אתמול (15.11) התראיינתי, יחד עם פרופ׳ רון שפירא, על חוק ההסדרה והמשפט הבינלאומי בתכנית ״עושים סדר״ של החינוכית ששודרה בערוץ 2.

קישור לתכנית (15.11, פרק 641, מדקה 1:00, כשש דקות):  http://www.23tv.co.il/2215-he/Tachi.aspx

פרופ' שפירא אמר בראיון שבאופן אישי היה שמח אם ההתיישבות הישראלית בשטחים הייתה גדלה. פוליטית, אנחנו לא מסכימים, אלא שהחוק המכונה "חוק ההסדרה" הוא כל כך מופרך והזוי, ששום משפטן בעל יושרה מינימלית אינו יכול לתמוך בו, והראייה, שפרופ' שפירא תקף את החוק בחריפות גדולה יותר ממני.

אולי צריך להרחיב את הנאמר: לא רק שמשפטן רציני אינו יכול לתמוך בחוק, אלא ששום אדם בעל מצפון וחוש צדק אינו יכול לתמוך בו.

ומלה על המוסר היהודי: ידידי תא"ל (מיל') אמיר השכל הזכיר בהקשר זה את הסיפור על כרם נבות היזרעאלי (מלכים א, כא):

"וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל–אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן.  וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה. ויֹּאמֶר נָבוֹת, אֶל-אַחְאָב:  חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ.  וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל-בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-נַחֲלַת אֲבוֹתָי; וַיִּשְׁכַּב, עַל-מִטָּתוֹ, וַיַּסֵּב אֶת-פָּנָיו, וְלֹא-אָכַל לָחֶם."

המשך הסיפור מוכר: איזבל, אשתו של אחאב, פותרת לו את ה"בעיה" על ידי ייזום משפט מפוברק שבסופו נבות מוצא להורג. אבל אני רוצה להתעכב על החלק הזה של הסיפור: אחאב, לא סתם אדם מן השורה, מלך ישראל, מעוניין בקרקע של נבות. הוא מציע לו תמורתה קרקע חלופית או כסף (כמו בחוק ההסדרה המוצע). נבות מסרב ואחאב לא מעלה בדעתו שהוא יכול לכפות על נבות את ה"עסקה" הזו. כאן המקום להזכיר, שבמסורת היהודית אחאב נחשב מלך רשע, אבל אפילו "רשע" זה לא התעלה לדרגתם של יוזמי חוק ההסדרה.

15-nov-16-5

 


(בעקבות ת"פ (שלום י-ם) 38168-01-16 מדינת ישראל נ' אולמרט, פורסם בנבו, 10.2.2016).

ההחלטה לסטות מהסדר הטיעון אליו הגיע ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עם פרקליט המדינה בעניין עבירות שיבוש מהלכי משפט היא הפרק האחרון בסאגה המתמשכת של משפטי אולמרט. לפי הסדר הטיעון אולמרט הודה בשתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט והצדדים עתרו במשותף כי יוטל עליו עונש של ששה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצה בחופף לעונש המאסר בן שמונה עשר החודשים בפועל אשר הוטל עליו בתיק הולילנד על ידי בית המשפט העליון בסוף חודש דצמבר.[1]

כב' השופט אביטל חן מבית משפט השלום בירושלים קבע כי העונש עצמו (ששה חודשים בפועל) אמנם נמצא במתחם העונש ההולם, אולם חפיפתו המלאה, כך שאולמרט לא ירצה ולו יום מאסר אחד נוסף בגין עבירות השיבוש לוקה בחוסר סבירות קיצוני. על כן קבע כי 30 ימי מאסר מתוך העונש ירוצו במצטבר לעונש שנפסק בפרשת הולילנד.

תזכורת קצרה ביחס לרקע ולנסיבות הפרשה. כנגד אולמרט התנהלו שני הליכים נפרדים:

בבית המשפט המחוזי בירושלים התבררו האישומים בפרשת טלנסקי (מעטפות הכסף), מרכז ההשקעות וראשונטורס. תחילה הורשע אולמרט בפרשת מרכז השקעות בלבד ואולם, לאחר שהתיק הוחזר מבית המשפט העליון לשמיעת עדויות נוספות (בעיקר זו של שולה זקן, עוזרתו לשעבר) הורשע גם בפרשת טלנסקי ונידון לשמונה חודשי מאסר בפועל.[2] בית המשפט קבע כי עונש זה ירוצה במצטבר לעונש שהוטל בפרשת הולילנד. על גזר דין זה תלוי ועומד ערעור בפני בית המשפט העליון.

בעוד תיק טלנסקי מתנהל בירושלים, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב האישום בפרשת הולילנד, שהסתיים, כאמור, לאחרונה בהכרעת בית המשפט העליון לפיה ירצה אולמרט שמונה עשר חודשי מאסר בפועל.

האישומים בעניין שיבוש הליכי משפט עניינם בשיחות של אולמרט עם שולה זקן.

האישום הראשון עניינו בשיחות במאי וביולי 2011, לפני פרשת ההגנה בתיק טלנסקי. אולמרט ניסה לשכנע את זקן שלא להעיד וניסה לעורר בליבה חשש מפני חקירתה הנגדית. תחילה הצליח הדבר וסניגורה של זקן הודיע כי לא תעיד במשפטה.

האישום השני עניינו בשיחות באוקטובר 2012, לאחר שהחל מתרקם הסדר הטיעון בין פרקליטות המדינה לבין זקן, הסדר טיעון במסגרתו הוחזר הדיון בפרשת טלנסקי לבית המשפט וזקן העידה, עדות שתרמה להרשעתו של אולמרט. אולמרט ניסה לשכנע את זקן שלא להגיע להסדר טיעון והבטיח כי ידאג למשפחתה. אף כאן נחלו תחילה המאמצים הצלחה וזקן הודיעה לסניגוריה כי החליטה לא לחתום על הסדר הטיעון.

בית המשפט נימק את ההחלטה לסטות מהסדר הטיעון בכך שמדובר באירועים נפרדים, גם אם קשורים:  עבירות השיבוש בוצעו בשנים 2011-2012 בעוד שהעבירות בגינן נתן אולמרט את הדין בפרשת הולילנד בוצעו שנים ארוכות קודם לכן. השופט חן מצטט את בית המשפט העליון שקבע: "עקרון ההלימה, שנקבע כאמור כעקרון מנחה בענישה, מחייב כי לכל מעשה עבירה בגינו הורשע הנאשם יינתן ביטוי הולם בקביעת עונשו, בעיקר כאשר מדובר באירועים נפרדים. במקרים כאלה, חפיפת עונשים אינה מתיישבת לכאורה עם עקרון ההלימה, ובעיקר ככל שמדובר בחפיפה מלאה של עונשים, ומחייבת הנמקה משכנעת."[3]

כב' השופט חן לא מצא הנמקה משכנעת לחפיפה המלאה של העונשים ועל כן קבע כי הסדר הטיעון לוקה בחוסר סבירות קיצונית והורה על הצטברות חלקית של העונש, כאמור לעיל.

ההנמקה לתוצאה משכנעת ואולם אין היא מיוחדת לעבירת שיבוש מהלכי משפט דווקא, אלא נכונה לכל מקרה דומה של גזרי דין בגין אירועים נפרדים.

לדעתי, במקרה של עבירת שיבוש מהלכי משפט, יש נימוק מיוחד לצבור, ולו חלקית, את העונש המוטל בגין העבירה על העונש המוטל בגין האירוע  שאת בירורו במשפט ניסה הנידון לשבש. הנימוק הוא המניע המיוחד הקיים בעבירת שיבוש מהלכי משפט: לסכל את מיצוי הדין והנשיאה בעונש בגין האירוע העיקרי. אם הסיכון המרבי שנוטל על עצמו נאשם בעוברו עבירת שיבוש יהיה נשיאה בעונש חופף לעונש שיוטל עליו בתיק העיקרי, יש בכך עידוד ל"מקבל החלטות רציונלי"[4] לנסות ולשבש את ההליך: התוצאה המיטבית מבחינתו היא שיצליח ויזוכה בהליך העיקרי, והשיבוש לא ייחשף. התרחיש הרע ביותר עבורו הוא שלא יצליח לשבש את ההליך ובנוסף תיחשף עבירת השיבוש והוא יורשע הן בעבירה העיקרית והן  בשיבוש מהלכי משפט. ואולם – אם גם בתרחיש הגרוע ביותר אין השיבוש גורר עונש מצטבר – אין כל סיבה שלא לנסות ולשבש את ההליכים.

במלים אחרות, שיקולי הרתעה, הן הרתעה אישית והן הרתעת הרבים,[5] מחייבים כי בתוך מתחם העונש ההולם, יוטל בגין שיבוש מהלכי משפט עונש המצטבר ולו חלקית לעונש בהליך שהנידון ניסה לשבשו.

במקרה של אולמרט, הסדר הטיעון כלל גם עונש של קנס בסכום 50,000 ₪. ניתן אולי לטעון, כי עונש זה, שמצטבר לעונש בתיק הולילנד, די בו כדי ליצור את ההרתעה הדרושה. אינני בטוח בכך, לאור עונש המאסר שצפוי היה בתיק העיקרי. מכל מקום, באופן עקרוני ראוי ליצור מצב בו הסיכון (מכפלת סיכויי החשיפה בעונש שיוטל על עבירת השיבוש אם תיחשף) יהיה גדול יותר מהסיכוי (מכפלת סיכויי השיבוש להצליח בעונש הצפוי בהליך העיקרי אותו מנסים לשבש).

 

[1] ע"פ 4456/14‏ קלנר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.12.2015).

[2] ת"פ (מחוזי י-ם) 426/09 מדינת ישראל נ' אולמרט (פורסם בנבו, 25.5.2015).

[3] ע"פ 7907/14 ‏ ‏ ואזנה נ' מדינת ישראל, פס' 16 לפסק דינו של השופט מזוז (פורסם בנבו, 22.2.2015).

[4] היום יש הסכמה רחבה כי עבריינים אינם תמיד מקבלי החלטות רציונליים ואולם,  במקרה המיוחד של עבירת שיבוש מהלכי משפט, עבירה שאינה מבוצעת בדרך כלל בלהט הרגע, נדמה לי שאין לבטל את הצורך ליצור מצב שתחשיב רציונלי יעודד להימנע מהעבירה.

[5] ס' 40ו, 40ז' לחוק העונשין, התשל"ז-1977.


התראיינתי לתכנית שישי בחמש בערוץ 1 אתמול (31.7.2015) על הרעיון שהעלתה שרת המשפטים להקים בית משפט מיוחד שידון בסכסוכי קרקעות בשטחים.

להלן הקישור (מדקה 36:30, בערך שש וחצי דקות):

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1767476

שישי בחמש6שייש בחמש2שישי בחמש7


תמונה2 תמונה1 תמונה3 תמונה4

אתמול (15/7) התראיינתי לחדשות הלילה בערוץ 1 בקשר לסערה שהתעוררה לאחרונה עקב חקירתם במצ"ח של אל"ם ישראל שומר, מח"ט בנימין וסא"ל נריה ישורון, מג"ד שריון. אל"ם שומר נחקר בעקבות ירי שהרג את מוחמד אל כסבה, צעיר פלסטיני שיידה אבנים על הג'יפ שלו. סא"ל ישורון נחקר בעקבות ביצוע "מטח כבוד" על מרפאה ממנה נורה ונהרג מ"פ מגדודו, סרן דימיטרי לויטס ז"ל (הקלטת הקשר מהאירוע – כאן).

לא דיברתי על האירועים עצמם, אלא על הסוגיות העקרוניות שמעוררות חקירות מסוג זה, בעיניו של פרקליט צבאי לשעבר.

קישור לתכנית (החל מדקה 15:00 ועד דקה 23:00 בערך) – כאן.

ולמי שמבקש להתעמק קצת יותר, להלן הקישור למאמר שכתבתי והתפרסם ב"מערכות" בנושא: "גיבוי ולא חיפוי" – כאן.


כבר כתבתי בבלוג הזה בעבר על האמנה לסחר בנשק (Arms Trade Treaty), בעקבות החלטת העצרת הכללית של האו"ם לאמץ נוסח סופי של האמנה  (ראו כאן).

הערכתי שהתהליך עד כניסתה לתוקף של האמנה עשוי לארוך שנים. ובכן – התבדיתי. האמנה מגדירה כי תיכנס לתוקף שלושה חודשים אחרי שחמישים מדינות יאשררו אותה. מסתבר, שביום 25 ספטמבר האחרון הגיעה האמנה ליעד הזה, לאחר שאישררו אותה 53 מדינות. היא תיכנס לתוקף ערב חג המולד הקרוב, ביום 24 דצמבר 2014.

בין המצטרפות לאמנה גם מדינות שהן יצרניות ויצואניות נשק משמעותיות, לרבות לישראל. כך, למשל, גרמניה (צוללות), צרפת ,  בריטניה, איטליה (מטוסי אימון).

68 מדינות נוספות חתמו על האמנה, אך טרם אישררו אותה ובהן יצואנית הנשק מספר אחת לישראל – ארה"ב. חתימה אינה מחייבת מדינה לעמוד בהתחייבויות של האמנה, אך היא טומנת בחובה חובה שלא לפעול לסיכול מטרות האמנה.

ישראל, כמו  גם רוסיה וסין, למשל, לא חתמו (עדיין?) על האמנה (רשימת המדינות שחתמו ואישררו זמינה כאן).

יחד עם זאת, כפי שציינתי כבר, כניסתה לתוקף של האמנה עשויה להשפיע גם על מדינות שאינן צד לה, שכן התחייבויותיהן של המדינות החברות בכל הנוגע ליצוא, יבוא ומעבר של נשק, חלות ללא תלות בשאלה אם המדינה האחרת שהיא צד לעיסקה חברה באמנה, אם לאו.

יהיה מעניין…

גמר חתימה טובה!