עולם ומשפט – מבט אישי

שופט אינו צריך לשבת על הגדר

דעתי על פסק הדין של בג"ץ שאיפשר את הריסת בית משפחתו של צאלח ברגותי השבוע פורסמה באתר הארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7139366

באותו יום (11/4) ניתן גם פסק הדין שדחה עתירה כנגד הריסת ביתו של המחבל ערפאת רפאעיה, שרצח באכזריות את אורי אנסבכר ז"ל. על פסק הדין הזה יש לי ביקורת אחרת:

במקרה זה, הרוצח נתפס והוא עומד לדין. לעיתים נטען, כי הריסת בתי משפחות המחבלים היא המוצא האחרון ליצירת הרתעה כלפי מחבלים-מתאבדים, שהרי שום ענישה פלילית אינה עשויה להרתיע אותם. טיעון זה אינו יכול להצדיק את ההריסה במקרה הזה.

המפקד הצבאי החליט להרוס שתי דירות במבנה של המשפחה: האחת, דירה שיועדה למגורי המחבל, שטרם נכנס להתגורר בה, והאחרת, דירה בה התגורר עם הוריו. יאמר מייד, הריסת הדירה שיועדה למחבל בלבד היא ענישה ישירה של המחבל שאינה מעוררת את הקשיים הכרוכים בענישה קולקטיבית. לו בג"ץ היה מאשר הריסת דירה זו בלבד, ניתן היה לתת להרתעת הרבים, שנטען שמחייבת הריסת בתים, את "ליטרת הבשר" שלה, מבלי להגיע לתוצאה מקוממת.

הבעיה היא, שבג"ץ אישר גם את הריסת הדירה בה מתגוררים הורי המחבל. הדבר מקומם במיוחד, שכן לא זו בלבד שלא הייתה ראייה כלשהי שההורים עודדו או סייעו בביצוע הפיגוע מראש, אלא שבדיעבד יצאו ההורים באופן נחרץ וחד-משמעי והבהירו כי הם מתנכרים למחבל ולמעשים הקשים המיוחסים לו בכתב האישום, וכי יחסם אל מעשיו השפלים הוא של הוקעה, הסתייגות ובושה; ואף אם יוכרו בעתיד כזכאים לקבל תמלוגים המשולמים לקרובי משפחה של מחבלים, אזי יוותרו עליהם ויתרמו תמלוגים אלו לצדקה. עוד סבורים ההורים כי בגין מעשיו ראוי המחבל שייענש בחומרה, כך שיכלה את שארית חייו בכלא. לאור אמירות אלה, שיש להניח שלא פשוט להשמיען בחברה הפלסטינית, איזה ערך הרתעתי יש להריסת ביתם? וכיצד ההריסה מתיישבת עם תפישות בסיסיות של צדק? חבל ששופטי הרוב בהרכב, השופטים עמית ושטיין, לא הצטרפו לדעת המיעוט המשכנעת של השופט קרא, שסבר שיש להסתפק בהרס דירתו של המחבל.

אני מודה שבעידן הנוכחי, כשרבים תוקפים את בית המשפט העליון מטעמים לא עניינים ושלטון החוק מצוי בסכנה, יש לי התלבטות אם להביע ביקורת. ובכל זאת חשבתי שהדברים צריכים להיאמר.

מודעות פרסומת

הצד האפל של סגירת המעגל

היבט עקרוני מטריד עולה מפרשת ההתעללות בעצורים של חיילים מגדוד "נצח יהודה":

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5475646,00.html

דו"ח ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם בנוגע לאירועי הגדר בעזה

עבר כבר יותר משבוע, אבל נדמה לי שהדברים עוד רלוונטיים:

ראיון טלוויזיה שלי בנושא לדב גילהר בתכנית "ערב ערב" ב-28/2 (החל מדקה 35:45, פחות מחמש דקות): https://www.kan.org.il/program/?catid=1166

וראיון רדיו ל"בוקר הזה" עם יעקב אחימאיר, באותו נושא, ב-1/3, החל מדקה 41:40: https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=73077

צעד אחד רחוק מדי – על מנית כניסתן של חולות סרטן עזתיות שקרוביהן אנשי חמאס

מאמר חדש שלי בבלוג של המכון הישראלי לדמוקרטיה:

https://www.idi.org.il/blogs/security-clearance/collective-punishment/24667

על הריסת בתי משפחות מחבלים

התפרסם לאחרונה  בכאן סרטון תגובה שלי, על הטענה שיש הצדקה להרוס בתי משפחות מחבלים, גם כאשר המחבל היה בלתי שפוי או כאשר משפחתו התריעה מראש על הכוונה לבצע פיגוע.

אני מצרף גם את הטקסט של מאמר דעה בנושא, שלא התפרסם:

יום לאחר פיגוע הדקירה בגוש עציון, בו רצח חליל ג'בארין את ארי פולד ז"ל, פשטו כוחות צה"ל על בית משפחת המחבל ביטא על מנת למפותו לפני הריסתו.
לכאורה, מדובר בנוהל שגרתי בשנים האחרונות, מאז שחודשו הריסות בתי משפחות מחבלים פלסטינים. עם זאת, במקרה זה יש עובדה אחת הראויה לתשומת לב: בני משפחתו של המחבל טוענים שהודיעו עוד בבוקר לכוחות הביטחון הפלסטינים על כוונתו של בנם לבצע פיגוע. יתר על כן, צה"ל אישר כי אמו של המחבל התייצבה במחסום צה"ל וסיפרה לחיילים על כוונת בנה לבצע את הפיגוע דקות ספורות לפני ביצועו.
אלא אם יסתבר בחקירה שבני המשפחה נקטו במהלך מתוחכם ומתואם מראש עם המחבל, והודיעו לרשויות בשלב שבו ברור שאי אפשר למנוע את הפיגוע, הריסת בית משפחת המחבל בנסיבות אלה אינה ניתנת להצדקה, אפילו לפי הדעה המצדיקה הריסת בתים בנסיבות מסוימות.
יובהר – יש יסוד לדעה שהריסת בית משפחתו של מחבל מנוגדת למשפט הבינלאומי ומהווה ענישה קולקטיבית ועל כן אין להצדיקה בשום מקרה. מהצד האחר, בית המשפט העליון אישר את הפרקטיקה הזו וסירב לאחרונה לבחון מחדש את חוקיותה לפי המשפט הבינלאומי.
הריסת בתי משפחות המחבלים מבוססת על תפיסה של הרתעה – הטיעון הוא שמחבלים מתאבדים, המוכנים להשליך את חייהם מנגד, אינם ניתנים להרתעה אישית ואולם, החשש שמשפחתם תישאר ללא קורת גג עשויה למנוע מהם לבצע את הפיגוע. בנוסף לכך, החשש מהריסת הבית עשוי לעודד את בני משפחתו של המחבל למנוע ממנו לבצעו או להסגירו לרשויות. קשה להוכיח אמפירית את התאוריה הזו, אף שישנו מחקר סטטיסטי שהראה מתאם בטווח הזמן הקצר בין הריסת בית מחבל בתא שטח נתון לבין הפחתת הפיגועים שיצאו מאותו תא שטח. מצד שני, יש הטוענים כי בטווח הארוך הריסת בתי משפחות מחבלים מצמיחה שנאה ואת מחבלי הדור הבא. אף זו טענה שקשה להוכיחה או להפריכה.
כך או כך, הריסת בית משפחה שפעלה למניעת הפיגוע ודיווחה לרשויות חותרת תחתיה של התכלית המוצהרת של הריסת הבתים. אם ידעו בני משפחותיהם של המחבלים שגם אם ידווחו מראש על כוונת הפיגוע ייהרס ביתם, איזה מניע יהיה להם לדווח? הריסת בית בנסיבות אלה תבסס את הדעה שהמניע האמתי שביסוד ההריסות הוא מניע פרימיטיבי של נקמה. פגיעה בקרובים למחבל, רק בשל קרבתם המשפחתית ולמרות שלא ניתן לייחס להם אחריות כלשהי למעשה, אפילו לא אחריות שבעצימת עיניים, עידוד או שתיקה תיחשב בצדק ענישה קולקטיבית פסולה.
בנוסף לכך, המחבל נתפס חי ועתיד לעמוד לדין. בכך נשמט טיעון נוסף שביסוד הריסת בתי משפחות מחבלים והוא הטיעון כי מדובר במוצא אחרון לשם הרתעת מחבלים מתאבדים.
שלא יהיה ספק – חליל ג'בארין ביצע פיגוע מתועב. דקירת אזרח בגבו, רק משום שהוא נחזה כיהודי או כ"מתנחל" היא פשע שנאה מהסוג הבזוי ביותר. יש להעמידו לדין ואם יורשע, להטיל עליו מאסר עולם. אין הצדקה לפגוע בבית משפחתו.

מדוע לא החוק ולא הצדק יושיעו בפרשת חאן אל אחמר והיכן נקודת האור בפרשה?

מאמר דעה שלי שהתפרסם באתר הארץ היום:  https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6516069

להלן הטקסט המלא:

לא החוק יושיע בפרשת חאן אל אחמר

לקראת פינוי היישוב הבדואי חאן אל אחמר הסמוך לכפר אדומים, על 160 תושביו, האם באמת נשקלה אלטרנטיבה ראויה לסיום הפרשה העגומה הזו? חאן אל אחמר משמעו החאן האדום ואולם, כמו בעניינים רבים המצויים על סדר היום הציבורי, הפרשה מוצגת בשחור ולבן.

מצד אחד – הטוענים שמדובר בעוול על גבי עוול: במקום שהמדינה תסייע לתושבי היישוב הדל, פליטי 1948, נראה שכדי לרצות את תושבי ההתנחלויות הסמוכות ולאפשר הרחבתן וכדי לתקוע טריז באפשרות המימוש של פתרון שתי המדינות, מבקשים להעביר את התושבים למקום הסמוך למפגעים סביבתיים ושנוגד את אורח חייהם. מנגד יש הטוענים שהבנייה במקום שהחלה להתבסס לפני כ-20 שנה בלבד והתגברה בתשע השנים האחרונות, נעשתה ללא זכות בקרקע וללא היתרי בנייה ומסכנת חיי אדם בשל הסמיכות לכביש ראשי, והוצעה אלטרנטיבה ראויה להתיישב במקום סמוך.

ברמה המשפטית – אין ספק שצווי ההריסה חוקיים וניתן לבצעם כדין. הטענות להפרת המשפט הבינלאומי אינן מבוססות. נטען שהריסת בית הספר נוגדת את הזכות לחינוך בדיני זכויות האדם, אבל החלופה שהמדינה מציעה במקום אחר כוללת העמדת מבנה לבית ספר. נטען גם, שמדובר בפשע מלחמה של גירוש אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש, אבל איסור זה איננו מחסום מפני הריסת מבנים בלתי חוקיים לפי הדין המקומי ואיננו מונע פינוי פולשים באדמות לא להם. קל וחומר, כאשר הרשויות מציעות חלופה לתושבים הנמצאת במרחק קצר ובתוך השטח הכבוש. הקולות שהושמעו בדבר תביעה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג והפיכת השופטים שאישרו את ההריסה ל"מועמדים" להעמדה לדין פלילי, מראים כי ישנם אנשים שכיבוד הרשות השופטת ועצמאותה הם ערך יחסי בעיניהם.

אבל כאשר עוברים מן החוק לצדק, התמונה נעשית מורכבת יותר וחדה פחות. ראשית, לא כל מה שחוקי צודק. ניתן לטעון שדיני המקרקעין באזור מקפחים את הבדואים, משום שהכללים לרכישת זכויות מתעלמים מאורח חייהם המסורתי. ניתן לראות בכך עוול אף שאין המדובר בדין שחוקקה ישראל אלא במורשת המשפט העותמני. שנית, קיים חשש, שמאחורי הנימוקים המשפטיים והמקצועיים-תכנוניים עומד אינטרס ישראלי פוליטי. חוסר הצדק מתחדד כשנלקחת בחשבון העובדה שלתושבים הפלסטינים אין קול במוסדות התכנון או בעיצוב דיני המקרקעין החלים עליהם.

קרן האור בפרשה לטעמי היא – התייצבותם של מספר תושבים מכפר אדומים לצד התושבים הפלסטינים בקריאה לדיאלוג ולגישור לשם מציאת פתרון הוגן ומוסכם. לעתים קרובות מייאש להיווכח עד כמה ניתן לנבא עמדתו של אדם בכל סוגיה ציבורית מתוך מבט חטוף בכיסוי ראשו, מקום מגוריו, משלח ידו, מקום עבודתו או מוצאו. אומץ רב נדרש לאותם תושבי כפר אדומים שחרגו מהציוויים הנוקשים של פוליטיקת הזהויות. כמו שכתב יהודה עמיחי: "מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים/ לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם/ פְּרָחִים בָּאָבִיב./ הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים/ הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה/ כְּמוֹ חָצֵר./ אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים/ אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ". לא החוק יושיע בפרשת חאן אל אחמר. גם לא הצדק, שרוב המעורבים חשים שהוא מצוי בכיסם. הטלת ספק, דיאלוג, ראיית האחר וצרכיו, גישה פרגמטית, הם המפתח לפתרון במקרה הזה וכנראה גם בסוגיות אחרות, כלליות יותר, במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אל"מ (מיל') עו"ד ליבמן הוא חוקר בתוכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה ע"ש אמנון ליפקין שחק במכון הישראלי לדמוקרטיה ולשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל

CAN AN EX-SENIOR IDF LAWYER TRANSFORM ADMINISTRATIVE DETENTION?

Well, the short answer is – no

However, just with a little help from my friends, maybe

   An interview I gave to Yonah Jeremy Bob published in the Jerusalem Post: Here

להתייחסות בעברית לסוגיה ראו חוות דעתנו לוועדת השרים לחקיקה: כאן