בשלב הנוכחי, כאשר תמונת העובדות חלקית וקיים הכרח בכך שישראל תתמקד במאבק על הישרדותה, יש להיזהר מפסקנות יתר בכל הנוגע לסיבות לכשל הנורא שהביא לטבח בשבעה באוקטובר. עם זאת, נראה ברור שכשלה התפיסה כי חמאס, ארגון טרור המצהיר על מחויבותו להשמדת ישראל, יתמתן בשל שליטתו על טריטוריה ואוכלוסייה בעזה. התפיסה הייתה שהשליטה בעזה תיצור "מחיר הפסד", כלומר שחמאס יורתע מצעדים שעלולים להשמיט מידו את השליטה שהשיג ב-2007 על ידי השלכת אנשי הרש"פ מן הגגות. על מנת לחזק הרתעה זו, נעשה ניסיון להגדיל את מחיר ההפסד באמצעות "גזרים" הניתנים לשלילה, כמו מתן היתרי עבודה לעזתים בישראל.
מסתבר, כי חמאס ניצל את המשאבים שהשליטה בעזה העמידה לרשותו, למשל, כספי המיסים של התושבים, לשם התעצמות צבאית. חמאס לא ראה את עצמו כאחראי לרווחתה של האוכלוסייה בעזה, אלא להפך – תפס אותה ככלי שרת למימוש מטרותיו. מטרה זו, כפי שטבח שבעה באוקטובר הראה באופן ברור, היא השמדת מדינת ישראל באמצעות טיהור אתני של "פלסטין" מיהודים.
תפיסה של הרתעה בנויה על הנחה שאפשר לחיות עם יכולותיו הצבאיות של האויב, ולהתמקד בהשפעה על כוונותיו – לגרום לו להחליט שלא לעשות שימוש ביכולות אלה. יתרונה בחסכוניות במשאבים, ובראשם המחיר בחיי אדם הכרוך במערכה מקיפה יותר, שכן הרתעה אינה דורשת השמדת כל יכולותיו הצבאיות של האויב. בנוסף לכך, להצבת מטרה של הרתעת החמאס ביסוד סבבי הלחימה בעזה היה יתרון פוליטי. השפעה על כוונותיו של האויב היא עניין פסיכולוגי. בשל כך, יש ממד ספקולטיבי בהערכה אם הושגה. קושי מיוחד קיים בהערכת ההשפעה הפסיכולוגית על הנהגת האויב, כאשר מדובר באויב שתרבותו וערכיו שונים באופן חד כל כך מאלה של המעריך. תרגומה של תכלית ההרתעה להישג צבאי שהוצב בפני צה"ל היה ברוח "פגיעה קשה בחמאס שתשקם את ההרתעה". מהי "פגיעה קשה" ואיך נדע אם "שוקמה ההרתעה"? בהינתן פגיעה כלשהי במערך הצבאי של חמאס, הדרג המדיני יכול היה להציג כל מבצע שזו מטרתו כהצלחה. כל הפסקה זמנית או ירידה בהיקף שיגור הרקטות מעזה אחרי המבצע "הוכיחה" כביכול שההרתעה שוקמה.
אחרי שבעה באוקטובר הבנו כמה מסוכן להסתמך על הנחה של הרתעה, משום שמחיר הטעות בהערכת הכוונות, אם יש לאויב יכולת צבאית לממש את כוונותיו הרצחניות, בלתי נסבל. נראה ברור שישראל חייבת לעבור לאסטרטגיה של מניעה, שמשמעה שלילת היכולת של האויב לפגוע בנו, תהיינה אשר תהיינה כוונותיו. מניעה מחייבת פגיעה נרחבת הרבה יותר במערכים הצבאיים שלו מאשר הרתעה. השמדת כוחו הצבאי של חמאס היא מטרה מוגדרת היטב למלחמה. צה"ל יודע כיצד לתרגם תכלית זו לפעולה צבאית. כוח צבאי חדל מלהיות כוח צבאי עוד לפני שאחרון לוחמיו נהרג. פגיעה בהיקף נרחב ביכולות הפיקוד שלו, בתקשורת שלו, בתשתית הצבאית הפיזית ובכוח האדם הכשיר ללחימה גורם לו לאבד את היכולת לפעול ככוח צבאי מאורגן.
בנוסף לכך, נראה שהממשלה מציבה מטרה נוספת למלחמה והיא, מיטוט שלטונו של החמאס בעזה. כאן מדובר בעניין מורכב יותר. כיצד שוללים מהחמאס את היכולת לשלוט באוכלוסייה ובשטח, גם לאחר שכוחו הצבאי המאורגן יחדל מלהתקיים? משטר צריך מידה של כוח על מנת לשלוט באוכלוסייה ולשמור על הסדר הציבורי, אבל עוצמת הכוח הנדרש כלפי פנים נמוכה בהרבה מעוצמה הנדרשת להתמודדות עם איום צבאי מבחוץ. עוצמה זו תלויה במידת הלגיטימציה של המשטר בקרב האוכלוסייה ובשאלה האם יש גורמים מאורגנים אחרים המאתגרים אותו ומעוניינים לתפוס את השלטון. דוגמה בולטת למיעוט הכוח הנדרש על מנת לשמור על סדר ציבורי בנסיבות של לגיטימציה פנימית גבוהה, היא העובדה שרוב השוטרים בבריטניה אינם נושאים כלל נשק חם.
כיצד, אם כן, ניתן "למוטט את שלטון החמאס"?
נראה, שאין כוח פנימי בעזה העשוי לאתגר את החמאס ואם קיים (הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני) הוא אינו עדיף על החמאס. הפצצת מבנים המשמשים את המערכת השלטונית האזרחית בעזה, שאינם תומכים תמיכה ישירה בפעילות הצבאית, אינה חוקית וגם אינה מקדמת את המטרה של מיטוט שלטון החמאס. שלטון זה אינו נסמך על ארבעת כתליו של משרד רישוי רכב או תברואה. נראה שהדרך היחידה להבטיח שהוואקום אחרי השמדת כוחו הצבאי של חמאס לא יתמלא על חזרתם של נאמני החמאס שנותרו והשתלטותם על התשתית השלטונית היא כיבוש מלא של הרצועה על ידי צה"ל. כלומר, החלפת שלטון החמאס בשלטון צבאי ישראלי.
בהנחה שישראל אינה חפצה לחזור ולשלוט ברצועה לזמן רב, תוך נטילת אחריות על כל היבטי החיים של האוכלוסייה, נשאלת השאלה מי יכול לקבל אחריות ולשלוט ברצועה במקומה. נראה שיש רק שתי חלופות: הרשות הפלסטינית וכוח בינלאומי. אינני מבקש לדון כאן ביתרונות ובחסרונות של כל חלופה, וגם לא בפרמטרים שעל ישראל לדרוש שיתקיימו בחלופה הנבחרת. ברצוני רק להדגיש כי דיון זה חייב להתקיים עכשיו, בהובלת המטה לביטחון לאומי, ולא לאחר שיושמד כוחו הצבאי של חמאס. כשהנושא הועלה על ידי באחד האולפנים, עוד לפני השלב הקרקעי של המבצע, הותקפתי בטענה כי "עכשיו צריך לחשוב רק על ניצחון". אני מסכים, אבל דווקא משום שישראל חייבת לנצח, היא חייבת לחשוב צעד אחד קדימה – כיצד מתרגמים הישג צבאי להישג מדיני בר-קיימא. בחינת "אסטרטגיית היציאה", בחירת חלופה מועדפת ושיח מוקדם עם בנות בריתנו על אופן מימושה של החלופה היא צו השעה.
לטווח הארוך עוד יותר, יש לזכור כי גם מניעה של יכולת צבאית לפגוע בנו פגיעה מכאיבה, כמו זו שאירעה בשבעה באוקטובר, איננה פתרון לדורות. אם תמשיך לשרור בקרב חלקים גדולים של הציבור הפלסטיני דה-הומניזציה של היהודים ומדינת ישראל ותמיכה בהשמדתם, נאלץ, מעת לעת, לשוב ו"לכסח את הדשא" ולמנוע שיקום היכולת הצבאית על ידי ארגונים רצחניים שיצמחו, נושאים שם זה או אחר. מעגל הדמים ייפסק רק אם כוונות ההשמדה עצמן ייעלמו, או לפחות יצטמצמו לגורמים בשולי החברה הפלסטינית.
במלים אחרות, בעוד שהרתעה מנסה למנוע מימוש כוונות זדוניות באמצעות פחד מפעולת הנגד אם ימומשו, ומניעה באמצעים צבאיים מנסה לשלול את האמצעים למימוש הכוונות הזדוניות, מניעה לטווח ארוך מנסה להוציא מן השורש את הכוונות הזדוניות עצמן. תוצאה כזו איננה ניתנת להשגה בכוח. היא מחייבת שינוי עמוק מבפנים בחינוך הפלסטיני. קשה לראות כיצד שינוי כזה קורה ללא מתן תקווה כלשהי לעם הפלסטיני לעתיד של חיים בכבוד בארץ הדוויה הזו. זמן קצר כל כך אחרי המבצע של חמאס להשמדת אוכלוסיית עוטף עזה וטיהור אתני של האזור, הדברים נשמעים רחוקים מאוד ואף בלתי אפשריים. ייתכן שכך הדבר. ייתכן שיידרשו עוד עשרים וחמש שנים או מאה שנים, עד שיצמח דור אחר שיוכל לחיות בדו-קיום. חובתנו לדור הבא לנסות לפחות ללכת בזהירות בדרך שתוליך לשם, מבלי להסיר לרגע את היד מהחרב שנועדה להבטיח את קיומנו כאן.
בתמונה: כוחות צה"ל נערכים בעוטף עזה, 7/10/2023, צילום: דו"ץ
lironsblawg 