עולם ומשפט – מבט אישי

תגית: תחקירים צבאיים

המציאות המורכבת שלנו, בה מטשטשים הגבולות בין מלחמה ושלום, מעוררת גם קשיים בסיווג הכללים המשפטיים החלים על תרחישים שונים – מאמר קצר שכתבתי בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון בנוגע לאירועי "יום הנכבה" בגבול ישראל-לבנון בשנת 2011:

https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/use-of-force/16451

 

יחידת המסתערבים של משמר הגבול – משטרה או צבא? אכיפת חוק או לחימה? (צילום: דובר משטרת ישראל)


השתתפתי אתמול (29/11) במושב בכנס שדרות לחברה שכותרתו: מקרה החייל היורה – מתחים בין דמוקרטיה, ביטחון וחברה.

את המושב ארגן המכון למחקרי ביטחון לאומי. הנחתה אותו מיכל חטואל-רדושיצקי ולאחר דברי פתיחה של אלוף (מיל') עוזי דיין הוצגו היבטים שונים של הפרשה על ידי ד"ר ציפי ישראלי, חוקרת תקשורת, עמוס הראל, עיתונאי הארץ, אלוף (מיל') נמרוד שפר, לשעבר ראש אגף תכנון בצה"ל וראש מטה חיל האוויר. אני התייחסתי להיבטים משפטיים.

כמה מלים של התרשמות: שמחתי לראות אולם מלא מפה לפה והרבה חבר'ה צעירים, לפני צבא, אחרי צבא וחיילים. כשהאלוף (מיל') דיין פתח ואמר שלא היה מקום כאן לחקירת מצ"ח ולהגשת כתב אישום ואמירות מסוג זה (לזכותו יאמר, שהוא גם אמר שמשהוגש כתב אישום, חייבים לכבד את בית הדין ופסיקתו הצפויה)הדברים זכה למחיאות כפיים סוערות ואני חייב להודות שקצת חששתי מן התגובות הצפויות למה שהתכוונתי לומר. לשמחתי, חשתי פתיחות והקשבה של הקהל. כשאני מדבר לקהל, אני נוהג לחפש את העיניים של אנשים ספציפיים, וכאן, לא פעם, ראיתי הנהון או תגובות של מחשבה. מה שבמיוחד ריגש אותי הייתה העובדה שאחרי הפאנל, ניגשו אלי לא מעט חבר'ה ושאלו שאלות מצוינות, עליהם השתדלתי להשיב: מדריכת תותחנים, שהגיעה עם החיילות מהמדור שלה, לוחם, סטודנטים.

מן הצד השני של טווח הגיל, בשלב השאלות מהקהל, עמדה אשה מבוגרת מאוד, לבושה בלבן ודיברה בהתרגשות נוגעת ללב על הצורך לשמור על החיילים ועל צה"ל. אחר-כך הבנתי שמדובר בחולדה גורביץ, כלת פרס ישראל על התנדבות בעזרה לפצועי צה"ל. הדברים נכנסו ללב ואולי גם בגלל זה, שלושה מארבעת הדוברים בפאנל הזכירו את העובדה שיש להם בנים המשרתים בצבא. לכולנו אכפת מדמותו של צה"ל וכולנו דואגים לשלומם של החיילים. לכן אנחנו עוסקים בכך, כל אחד בדרכו.

מבלי לחלק ציונים לחלקי במושב, אני חושב שהדיון הזה היה הדיון הרציני והמעניין ביותר בהשלכות הרחבות של הפרשה הזו שראיתי.

אני מצרף את הרשימות שהכנתי לדבריי. הוספתי כמה הערות, אבל מטבע הדברים, אין הן זהות 1:1 למה שאמרתי:

תודה שהזמנתם אותי לדיון החשוב הזה. למניעת אכזבה, אקדים ואציין כי אני לא מתכוון לתת הערכות על התוצאה הצפויה במשפט או התוצאה הנכונה במשפט ולא אכנס לדיון בראיות השונות שהוצגו ע"י שני הצדדים. המשפט עדיין תלוי ועומד, וגם אם איסור הסוב-יודיצה מת – יש לנהוג כבוד גם במת.

ההצגה הקצרה שלי תהיה בנויה סביב שש טענות שמועלות לעיתים קרובות בנוגע להליך זה, שיש להן משמעויות רחבות יותר.

טענה ראשונה : אין מקום לחקירת מצ״ח, כלומר, לחקירה פלילית של אירועים מבצעיים. צריך לתת למפקדים לטפל בזה ולהסתפק בתחקירים מבצעיים.

מענה: תחקיר מבצעי הוא חלק חיוני של הפעילות הצבאית ונועד לאפשר לצבא להפיק לקחים ולהשתפר – לכן יש לו חסיון וגם ביהמ"ש העליון הכיר בחשיבותו.

יחד עם זאת, תחקיר מבצעי וטיפול מפקדים לא יכול להיות מענה כאשר יש חשד ממשי לביצוע פשע – חשד כזה מבררים באמצעות חקירה פלילית. כך תמיד היה בצה"ל.

כאשר וועדת טירקל, שהגישה את הדו"ח שלה עוד בפברואר 2013, בחנה האם מנגנון הבדיקה והחקירה ביחס לתלונות בדבר הפרות של דיני הלחימה תואם את חובותיה של מדינת ישראל בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי, זו היתה האבחנה שהוצגה לה – כאשר מדובר באירוע שהתרחש במהלך הפעילות השגרתית של צה"ל לאכיפת החוק באיו"ש או בתלונה על מעשים המהווים איסורים מוחלטים שאין להם שום הצדקה גם במהלך לחימה אינטנסיבית, נפתחת חקירה פלילית מיידית. לעומת זאת, כשיש אירוע מבצעי שגרם לתוצאות קשות, למשל, הפצצת מבנה שבו נהרגו אזרחים רבים במהלך לחימה, אבל אי אפשר לומר מלכתחילה, כי יש חשד לפלילים, יבורר האירוע בירור ראשוני באמצעות תחקיר מבצעי או בדיקה מקדימה אחרת ורק אם יעלה חשד בהמשך – תיפתח חקירה פלילית. האירוע שבו מדובר, באופן מובהק, שייך לקטגוריה הראשונה, המחייבת חקירה פלילית מיידית.

יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי, כשמעריכים האם בוצעה עבירה במהלך אירוע שהתרחש בזמן פעילות מבצעית, אי אפשר להתעלם מהמאפיינים הייחודיים המתלווים לעיתים קרובות לפעילות כזו:  מתח ולחץ, תחושה של סכנת חיים, צורך לקבל החלטות תוך שניות ובמצב של חוסר וודאות (ערפל הקרב). חשוב גם לזכור שאין אירוע אחד זהה למשנהו וכי אין כאן שחור/לבן, מבצעי/שגרה, אלא רצף של נסיבות שגורמות לאירוע להיות יותר או פחות "מבצעי". יש "מקדם מבצעי" שנלקח בחשבון בהחלטות על חקירה ועל העמדה לדין באירועים כאלה.

[כאן הוספתי למה שהכנתי מראש] אינני יכול להתעלם מדברי האלוף (מיל') דיין קודם, שהחלטות על הגשת כתב אישום במקרים כאלה אסור שתתקבלנה "בקלילות". אני כבר מחוץ למערכת כמה שנים, אבל אני יכול להתייחס לנתונים שזכורים לי מתקופתי: אחרי מבצע "עופרת יצוקה" הוגשו כ-400 תלונות על התנהגות חריגה בלחימה. מתוכן, לאחר בדיקה מקדימה ועיון בתחקירים מבצעיים, נפתחו כ-50 חקירות מצ"ח. בסופו של דבר הוגשו 3 כתבי אישום. על כך אפשר לומר שהחלטות מתקבלות "בקלילות"?! לא מיותר לומר שהייתה ביקורת רבה מהכיוון השני: שאין די חקירות וכתבי אישום ואולם גם על כך אמרתי, לא פעם, שמושג הצדק אינו יכול להתיישב עם דרישה ל"מכסה" וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

טענה שניה: התבטאויות מוקדמות ונחרצות מדי של שר הביטחון והרמטכ״ל סמוך לאירוע, הן שהביאו לפתיחת חקירה ולהגשת כתב אישום בלתי מוצדקת.

מענה: צריך להכיר בכך שלאינטנסיביות ולרגישות של הפעילות המבצעית יש עוד משמעויות, מלבד היותה נסיבה מקלה עבור החייל: מכיוון שאירוע רודף אירוע ואירוע דומה יכול להתרחש למחרת, לפיקוד הצבאי ולדרג המדיני האחראי עליו אין את הפריווילגיה לשבת על הגדר ולהימנע מלהגיב עד לסיום החקירה והמשפט- כמו שאנחנו רואים, שמונה חודשים עד כה וטרם הגענו לקו הסיום.

מול קולות הקובעים שאסור שמחבל יישאר חי בסוף אירוע, לפיקוד יש אחריות להבהיר לחיילים את גבולות המותר והאסור: במקרה של תקיפה מסכנת חיים ע״י אדם חמוש בסכין, מותר להפעיל כוח במידה הנדרשת להסרת הסכנה ובכלל זה כוח קטלני. יחד עם זאת, מרגע שהתוקף נפצע וכבר אינו מהווה סכנה, לא רק שאסור לפגוע בו, אלא שנדרש להעניק לו טיפול רפואי. כמובן, התוקף, גם אם נפצע, אינו פטור מאחריות פלילית לפשע שביצע וניתן לחקור ולהעמיד אותו לדין.

להרוג מחבל שנוטרל, כעונש או כדי להרתיע אחרים מלבצע מעשים דומים – לא מתיישב עם היותה של ישראל מדינת חוק ולא עם העקרונות היסודיים ביותר של דיני המלחמה ומנהגיה.

את זה חובה היה על הפיקוד הצבאי והדרג המדיני להבהיר בקול רם וצלול לאחר האירוע – יחד עם זאת, מוטב שהיו נמנעים מלהעריך באופן ספציפי את התנהגותו של אזריה באירוע.

טענה שלישית: משפט פומבי גורם נזק לתדמית הצבא, בישראל ובחו״ל ותורם לקיטוב בחברה הישראלית. אם כבר הוגש כתב אישום, היה מקום לסגור את המשפט בהסדר טיעון בין הצדדים.

 מענה: גם אם נכון היה שהאירוע גורם נזק לתדמית צה"ל, זו לא יכולה להיות סיבה שלא לאכוף את החוק. אני לא בטוח שזה נכון וארחיב על כך בהמשך. לגבי הסדר טיעון, למרות חסרונותיו הרבים, הוא לפעמים "הכרח בל יגונה", כמו שכינה אותו ביהמ"ש העליון. יחד עם זאת, יש מקרים שבהם הפער בין הצדדים אינו מאפשר הסדר טיעון: אין ממש "דרך אמצע" בין הריגה בזדון, מתוך נקמה או מניע דומה, לבין פעולה מוצדקת של הגנה עצמית, או לפחות פעולה מתוך טעות כנה של החייל בנוגע לקיומה של סכנה וצורך בהגנה עצמית. הדברים תלויים במידה רבה בהתרשמות מהעדים ובחינה מדוקדקת של הראיות ואת זה יכול לעשות רק ביה"ד, אין קיצורי דרך. לכן, מלכתחילה הערכתי שלא יהיה כאן הסדר טיעון ולא צריך להיות.

טענה רביעית: הסיקור התקשורתי האינטנסיבי של ההליך המשפטי ואולי יותר מאשר בתקשורת הממוסדת – ההתלהמות ברשתות החברתיות, לא מאפשרים משפט צדק.

אקדים ואומר, שהטענה הזו, להבדיל מאחרות, אינה מופרכת ואכן יש יסוד לדאגה.

חופש הביטוי הוא זכות חיונית וחשוב לאפשר לסקר גם משפט כזה, אבל נדמה לי שאין זה המקרה הראשון שאיסור הסוב-יודיצה נרמס ברגל גסה, ואין אוכף.

ראשית, בנוגע לחוליה החלשה בהליך – העדים. במקרה הזה, בעיקר מפקדים וחיילים אחרים. גם ללא הסערה התקשורתית אלה אנשים שלא קל להם לבוא ולהעיד בבית דין צבאי במשפט של לוחם אחר. התלהמות מהסוג שהייתה ברשתות החברתיות לאחר עדותו של המ"פ, למשל, עלולה להרתיע או להשפיע על עדותם של העדים שצפויים להעיד אחריו.

שנית, בנוגע לשופטים. אני מכיר אישית את שני השופטים המשפטנים בהרכב ביה"ד וסומך על מקצועיותם ויכולתם להתעלם מכל רעשי הרקע. זו חלק מההכשרה הארוכה של משפטן עד שהוא נעשה שופט. יחד עם זאת, כהערה כללית, שאינה מתייחס חלילה לגופו של אדם, שאינני מכיר, בהרכב בי"ד צבאי יש גם שופט אד-הוק שהוא קצין מהשורה, לא משפטן, מעין ״מושבע״. אני חושב שיש לכך הצדקה מוסדית ועקרונית וזה תורם גם ללגיטימציה החיצונית של ביה"ד הצבאי, בשורות הצבא, במיוחד במשפטים מסוג זה, אבל עולה החשש ששופט כזה יהיה פגיע יותר להשפעה חיצונית, גם אם החוק מבטיח לו אי תלות.

טענה חמישית: ״אם אזריה יורשע – זה יפגע אנושות בנכונות של חיילים להילחם או אפילו לשרת שירות קרבי״ ומנגד: ״אם אזרחיה יזוכה – זה סופה של מדינת ישראל כמדינת חוק״

 מענה: אני סבור כי שתי האמירות מופרזות, נטולות פרופורציה וחסרות פרספקטיבה.

אזריה הוא לא החייל הראשון המועמד לדין בגין חשד לעבירה בהקשר של פעילות מבצעית. אני אספתי, במסגרת מחקר שאני עורך, למעלה מ-200 פסקי דין של בתי דין צבאיים בעבירות מסוג זה ולהערכתי מדובר בפחות ממחצית המספר המלא. מביזה, דרך התעללות ועד לרצח – כן, גם רצח. החל מהטבח בכפר קאסם, שלאחרונה צוינו 60 שנים להתרחשותו ועד לפרשה במסגרת מבצע ״עופרת יצוקה״ בעזה שכונתה בשם ״נוהל ילד״ ואחריה.

אם אזריה יורשע, הוא לא יהיה הראשון ואם יזוכה גם לא יהיה הראשון – אזכיר רק את פרשת משפטו של מי שכונה סרן ר׳ בגין הירי בנערה אימאן אל המץ בסמוך לציר פילדלפי ברפיח. המקרה האחרון מזכיר לנו שגם סיקור תקשורתי אינטנסיבי של משפטים מסוג זה איננו תופעה חדשה.

בכל חברה, שומרת חוק ככל שתהיה ובכל צבא, יהיה זה הצבא הממושמע והמוסרי ביותר, תמיד יהיו יחידים שיעברו על החוק ויבצעו פשעים. הציפייה ממדינה דמוקרטית ומצבא שומר חוק איננה שלא תהיינה בכלל הפרות חוק. הציפייה היא שהחברה לא תטייח ולא תעלים אותן מתחת לשטיח, אלא שתתמודד עם ההפרות האלה בגלוי, תמצה את הדין עם העבריינים בהווה ותפעל למנוע אותן ככל האפשר בעתיד.

 יש כאן לעיתים קרובות, הבנה מוטעית של הערך החשוב של גיבוי. דברים שאמר הדובר הנכבד בפתח הפאנל הזה, אלוף (מיל׳) עוזי דיין, על הצורך לתת גיבוי לחיילים בפרשת ״נוהל ילד״ הרגיזו אותי כל כך שכתבתי מאמר מפורט, שפורסם ב״מערכות״, כתב עת למחשבה צבאית, על ההבדל בין גיבוי לבין חיפוי – הראשון הוא חיוני והאחרון – פסול.

בה בעת, עלינו להבטיח שמשפט יתנהל על פי הדין ובהתאם לראיות, ולא יכוון לתוצאה על מנת לרצות מישהו – לא את אנשי "לה פמיליה" בארץ ולא ארגוני זכויות אדם בחו"ל.

טענה שישית: ״אם אזריה יורשע, יש מייד לחון אותו״

אתחיל בהתייחסות אינפורמטיבית –

יש שני מסלולים –

מסלול אחד הוא החנינה ע"י נשיא המדינה – היא אפשרית בכל שלב, גם לפני משפט בכלל (פרשת קו 300). היא יכולה למחוק גם הרשעה.

המסלול השני, שייחודי להליך בבי"ד צבאי, הוא הקלה בעונש ע"י ראש המחוז השיפוטי – מפקד הפיקוד (אם יש ערעור – הרמטכ"ל).

ראשית, הליך זה אפשרי רק לאחר שפסק הדין חלוט. כלומר, שביה"ד מסיים את מלאכתו וגוזר את הדין ואין ערעור, או שניתן פסק דין בערעור.

שנית, חובה על המפקד לעיין בחוו"ד פרקליט לפני החלטתו ואם הוא מחליט בניגוד לחוו"ד הפרקליט, עליו לנמק בכתב את החלטתו.

שלישית, הקלה בעונש, כשמה כן היא, אין היא משנה את ההרשעה והרישום במרשם הפלילי.

לגופו של עניין: לעניות דעתי, הקלה בעונש יכולה להיות מוצדקת במקרים נדירים, רק אם חל שינוי בנסיבות מאז נגזר העונש או שהתגלו עובדות חדשות המצדיקות הקלה. זה לא צריך להיות מסלול לעקוף את מערכת אכיפת החוק.

דיבורים חסודים על שלטון החוק וכיבוד מערכת המשפט מתגלים כריקים מתוכן אם הם מלווים בו זמנית בהצהרות, לפיהן גם אם יורשע החייל, הוא יקבל חנינה מייד.

שאלה כללית לכל הדוברים: האם יש מתח בין דמוקרטיה וביטחון, ואם כן, מה ניתן להסיק מהפרשה הזו לגביו? מה צריך לעשות כדי לתת מענה למתח הזה?

תשובתי: ברור שיש מתח בין דמוקרטיה וביטחון, אלא שתמיד חשבתי שהמתח מתקיים בכיוון אחד: צרכי הביטחון עלולים במקרים מסוימים לפגוע בדמוקרטיה. אבל אצלנו, המציאות עולה על כל דמיון ותמיד לומדים דברים חדשים. השיח הציבורי בפרשה הזו לימד אותנו שהדמוקרטיה עלולה לפגוע בביטחון. זאת, אם מתייחסים אל הדמוקרטיה רק במובן הפרוצדורלי של דעת הרוב, להבדיל מדמוקרטיה מהותית הקשורה בערכים. שוב ושוב הראו סקרי דעת קהל כי הציבור הרחב סבור שאין להעמיד לדין את החייל. לו הייתה הפרקליטות הצבאית מאמצת את קול ההמון, היה מתכרסם יסוד מרכזי לקיומו של צה״ל כצבא אפקטיבי – משמעת. מעבר לשאלות המשפטיות, המוסריות והמקצועיות שמעלה האירוע הזה, אי אפשר להתעלם מכך שחייל מהשורה פעל כאן על דעת עצמו ונטל חיים, במצב שבו היו סביבו מפקדים רבים אליהם יכול היה לפנות על מנת לקבל הוראה. יש מי שמקדמים, אולי בלי דעת, תפיסה לפיה תמיד מותר לחייל לעשות כל שעולה על דעתו ועליו לקבל על כך גיבוי אוטומטי. תפיסה זו עלולה להפוך את צה״ל לצבא עם מנטליות של מיליציה, מהסוג שרואים לאחרונה הרבה במלחמות האזרחים אצל השכנים שלנו. זו לא הדרך להגן על המדינה ולנצח בעימות הצבאי הבא.

בסיכום המושב אמרתי שלא דיברנו די על מנהיגות: המורל של החיילים חשוב מאוד, אבל אם הוא נפגע, זה במידה רבה בגלל מנהיגות שמסבירה למה הוא צריך להיפגע והולכת אחרי הלכי הרוח החולפים בציבור, במקום לעמוד באומץ ולשדר מסר ברור, כמו שאמר בפאנל בצורה פשוטה ובהירה האלוף (מיל') נמרוד שפר: חייל שטעה (ובצבא, טעויות גם עולות לפעמים בחיי אדם) יקבל את מלוא הגיבוי. חייל שחטא – ייתבע לשאת באחריות הנובעת מכך.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%93%d7%95%d7%91%d7%a8 %d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%90%d7%a0%d7%9c %d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a7%d7%94%d7%9c

 

 

 


אתמול (29/3) התראיינתי לגלית אלשטיין בתכנית חמש בערב של גלי צה"ל בנוגע לתקרית הירי בחברון.

להלן קישור (החל מדקה 17:40, קצת יותר מחמש דקות):

http://glz.co.il/1097-61015-he/Galatz.aspx

עוד שלוש הערות בעניין:

הטענות כנגד התבטאויותיהם של שר הביטחון והרמטכ"ל בסוגייה

למפקדי הצבא והדרג המדיני הממונה עליו אחריות כבדה שמכוונת גם לעתיד, כלומר, להבטיח שחיילי צה"ל תחת פיקודם יפעלו בהתאם לדין, הישראלי והבינלאומי. כאשר מתפרסם ברבים סרטון מסוג זה, שמעלה חשד כי נורמות אלה הופרו, שתיקה של הפיקוד העליון של הצבא עלולה להיחשב (ובצדק) כשתיקה רועמת, המהווה מעילה בתפקידו להבטיח כי חיילי צה"ל יפעלו כדין. לא ניתן להסתפק בתגובה כי האירוע ייחקר. יחד עם זאת, רצוי שהמסר הפיקודי המיידי יחדד מה הנורמות המחייבות ולא יביע עמדה ביחס להתנהגות הספציפית הנחקרת בחקירה פלילית. וודאי שלא נכון לפרסם ברבים ממצאיו של תחקיר צבאי, באופן הפוגע בחסיון שקבוע בחוק ועלול לשבש את החקירה. אולי רק צירוף מקרים הוא שתופעה חוזרת ובעייתית זו של פרסום ממצאי תחקיר צבאי בתקשורת זכתה להתייחסות בדו"ח מבקר המדינה על מערכת הביטחון שפורסם השבוע, בפרק הנוגע להפקת לקחים בצה״ל ויישומם (קישור – כאן, עמ' 47 – 49).

על מנת להמחיש את הדברים, לו הייתי מנסח הודעה עבור שר הביטחון או הרמטכ"ל מייד לאחר האירוע, כך הייתי כותב: "בעקבות פרסום הסרטון המתעד ירי של חייל לעבר מחבל השכוב על הקרקע לאחר שתקף את כוח צה"ל והתקפתו סוכלה,  אבקש להדגיש באופן חד משמעי: ראשית, כי חל איסור לפגוע בכל דרך שהיא במחבל שנוטרל ואינו מהווה עוד סכנה. שנית, כי על חיילי צה"ל  לוודא שניתן סיוע רפואי גם למחבל שנפצע, לאחר שהתקיפה נהדפה ומובטח שהגישה לפצוע לא תסכן את מגישי העזרה. אשר לאחריותו של החייל היורה ויתר המעורבים באירוע, זו נבדקת במסגרת חקירת מצ"ח וההחלטה תתקבל על ידי הגורמים המוסמכים בפרקליטות הצבאית."

מחול השדים בשאלה אם העבירה המיוחסת לחייל היא רצח

כאשר חייל חשוד נחקר במצ"ח, חלה חובה להזהירו באופן המוגדר בחוק: "אתה חשוד בביצוע עבירה פלונית, האם ברצונך לומר דבר בקשר לעבירה האמורה? אין אתה חייב לומר דבר אם אין רצונך בכך, ואולם כל מה שתאמר יירשם ויכול לשמש ראיה במשפטך" (סעיף 267(א) לחוק השיפוט הצבאי). ברור, שבשלב הראשוני בו נחקר חייל מדובר בחשד בלבד ולא במסכת ראייתית מבוססת. יש טעם בגישה מחמירה, המזהירה את החייל בנוגע לעבירה החמורה ביותר העלולה להתבטא במעשיו, שכן האזהרה נועדה לסייע לחשוד ולהעמידו על זכויותיו. אבהיר זאת בדוגמה הפוכה: נניח, שחוקריו של החייל במצ"ח היו מזהירים אותו כי הוא חשוד בשימוש בלתי חוקי בנשק (עבירה לפי סעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי, שעונשה המקסימלי שלוש שנות מאסר) ולא ברצח, שעונשו מאסר עולם חובה. אם היה החייל משתף פעולה ומוסר הודאה, ניתן לשער כי סנגורו היה טוען כי ההודאה שנגבתה פסולה, שכן החייל הוטעה במכוון על ידי מצ"ח בנוגע לחומרת החשדות המיוחסים לו ובכך נשללה ממנו למעשה זכות השתיקה.

רק בסיומה של החקירה ואיסוף הראיות כולן ניתן יהיה להכריע בשאלה אם הראיות מאפשרות ליחס לחייל עבירה של רצח, הריגה, גרם מוות ברשלנות, שימוש בלתי חוקי בנשק או שמא בנסיבות המקרה מתקיים סייג לאחריות פלילית (למשל, הגנה עצמית בצירוף לטעות במצב דברים, ראו סעיפים 34י', 34י"ח לחוק העונשין).

יחד עם זאת, אני חושש כי המסר הסמוי בדבריהם של מי שמתרעמים על האפשרות שהחייל ייאשם ברצח הוא, שאין אפשרות שחייל צה"ל יבצע פשע חמור כזה. האירוע שאזכיר אינו דומה לאירוע שלפנינו בשום אופן, אולם ראוי להזכיר למי שבאמת ובתמים סבור שלכולנו, באשר אנו יהודים או ישראלים, יש  "חיסון" מולד מפני ביצוע פשעי מלחמה את הטבח בכפר קאסם, שהשנה ימלאו שישים שנה להתרחשותו.

מסר לפיו חייל צה"ל עלול "לטעות" או "לשגות" אך לא לבצע פשע חמור בעייתי מאוד ומגלם חוסר ביטחון עמוק בנוגע למעמדו של צה"ל ולמעמדה של מדינת ישראל בעולם. אין חברה אנושית ואין צבא, מקצועי ככל שיהיה, שאין בו הפרות חוק, קלות וחמורות. העובדה שחייל ביצע פשע, איננה פוגעת בלגיטימיות של צה"ל או של מדינת ישראל. גם חיילים בריטים ואמריקאים ביצעו פשעי מלחמה בעיראק. המבחן של  מדינה ששלטון החוק נר לרגליה הוא הנכונות לברר בירור אובייקטיבי, אמין, יסודי והוגן של חשדות שחייליה חרגו מן השורה ואם נמצא בהם ממש, נכונותה להודות בכשל ולמצות את הדין עם האחראים לפשעים, אחריות ישירה ועקיפה. מה שעלול לדרדר את מעמדנו בעולם, הן דווקא הצווחות ההיסטריות של מי שסבורים שהכרזה חוזרת ונשנית בקול רם על מוסריותנו ועל נבזותו של האויב יכולה להיות תחליף להסתכלות פנימה ולבדיקה כנה ואמתית של העובדות ומשמעותן.

משמעות של הארכת מעצרו של החייל ביומיים בלבד, חלף תשעת הימים שביקשה התביעה

יש להבין, כי מעצר לצרכי חקירה איננו מקדמה על חשבון העונש וכי יש להצדיקו בצורכי חקירה המחייבים היות החשוד במעצר. תפקידו של בית הדין, לו מסורה הסמכות להאריך את המעצר, לפקח על כך שהמעצר הכרחי, שפעולות החקירה נעשות בקצב משביע רצון ושהמעצר אינו משמש כאמצעי לחץ על החשוד. לשם כך, קורה לעיתים קרובות שהשופט מאריך את המעצר לתקופה קצרה מזו שביקשה התביעה, על מנת לפקח מקרוב על התקדמות החקירה. לא ניתן להסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת לגבי המסכת הראייתית, שכן אם לא היה חשד סביר לעבירות חמורות, לא ניתן היה להאריך את המעצר, ולו בשעה אחת.

נצטרך כולנו להיאזר בסבלנות.


למי שמתעניין בדו"ח שפורסם אתמול ומוכן להשקיע בכך שבע דקות מזמנו, מצורף קישור לתכנית  "סדר יום" ברשת ב', בה התראיינתי בנושא בבוקר (מתחיל בדקה 1:01:45):

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1706722

COI_Gaza_commissioners


מאמרי בגיליון 452 של "מערכות" זמין עכשיו באתר של כתב העת:

http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/6/113336.pdf

המאמר עוסק בחובה לברר חשדות להפרת דיני הלחימה ובאופן יישומה בצה"ל, תוך דגש על אחריותם של המפקדים, לפני הלחימה, במהלכה ואחריה.


 

לפני כשבועיים, פרסם ארגון "בצלם" דו"ח על מבצע "עמוד ענן", שהתנהל בנובמבר 2012 (למי ששכח).

רקע

עוד בשלהי המבצע עצמו, פרסמתי ב"הארץ" מאמר עמדה כנגד התבטאויות בלתי אחראיות של שני שרים בממשלה. מאוחר יותר, ציטטה יעל שטיין, מנהלת המחקר של ארגון "בצלם", את מאמרי זה במאמר עמדה משלה ("הרג בחסות הענן"), המבקר את התנהגות צה"ל בכלל והמשפטנים הצבאיים, בפרט. הגבתי על כך כאן ולשמחתי, יעל שטיין הרימה את הכפפה והתפתח דיון מעניין (לדעתי), שאפשר לראות בהערות הצמודות לפוסט שלי.

חודשיים אחר כך, בפברואר השנה, פורסם חלק ב' של דו"ח ועדת טירקל, שבדק את עמידת מנגנון הבדיקה והחקירה של תלונות על הפרת דיני הלחימה בישראל בחובותיה של  המדינה לפי המשפט הבין-לאומי. דו"ח הוועדה מצביע על כך "שהמשפט והפרקטיקה הישראליים כמכלול יכולים לעמוד בהשוואה לטובים ביותר בעולם" (דברי הלורד טרימבל, אחד המשקיפים הבין-לאומיים שהשתתף בדיוני הוועדה). נדחתה גם הטענה, שנטענה על ידי ארגון "בצלם" ואחרים, כי הדין הבין-לאומי דורש כי הפרות של דיני הלחימה ייחקרו על ידי גורם חיצוני לצבא. הוועדה קבעה כי "עצם קיומה של מערכת משפט צבאית אינו כשלעצמו סותר את עקרון ה'עצמאות', הקבוע בדין הבינלאומי". יחד עם זאת, המליצה הוועדה על שורה של צעדים לחיזוק עצמאותה של מערכת המשפט הצבאי, להידוק הפיקוח האזרחי עליה ולשיפור האפקטיביות של חקירת הפרות של דיני לחימה. בין היתר, הומלץ על יצירת מנגנון נפרד לבדיקה עובדתית של הצורך בחקירה פלילית והפסקת ההסתמכות על התחקיר הצבאי לשם כך.

 באפריל השנה התפרסם עדכון מטעם הפרקליטות הצבאית על סטטוס הבדיקות והחקירות של אירועי מבצע "עמוד ענן". התראיינתי בנושא לג'רוזלם פוסט והצבעתי על כך, שמסמך העדכון של הפרקליטות מציין כי המלצות דו"ח טירקל עדיין נבחנות. על רקע סמיכות הזמנים, סברתי שאפשר להבין מדוע אין לצפות ליישום ההמלצות עוד בחקירות הנוגעות למבצע "עמוד ענן". יחד עם זאת, העובדה שתוך פחות מחמישה חודשים פורסם עדכון המצביע על כך שהחלטות התקבלו ב-65 מקרים מתוך 80 מקרים, מצביע על שיפור לעומת משכי הזמן בעבר ועל מודעות גוברת לצורך לזרז את קצב קבלת ההחלטות, עניין שנכלל גם הוא במסגרת המלצות ועדת טירקל.

 על רקע זה, פרסם ארגון בצלם את הדו"ח שלו, הנושא את הכותרת "הפרת זכויות האדם במהלך מבצע 'עמוד ענן'", אליו אתייחס כאן.

 

כמה הערות כלליות

מעיון בדו"ח עולה הרושם של שינוי מסוים בטון, לעומת דוחות קודמים. הדו"ח יותר זהיר ומסויג באשר להאשמות כלפי צה״ל, מתייחס למגבלות המידע שברשותו ונותן מקום מוחשי גם לפגיעות של החמאס בישראלים. אמנם, גם בדו"ח "בצלם" שבעקבות מבצע "עופרת יצוקה" יש התייחסות לפשעי החמאס, אלא שהדברים נאמרו באופן לקוני ונותרו, כמס שפתיים, במישור המופשט. "בצלם" הסבירו, אז, כי כארגון ישראלי הם מתמקדים בהפרות על ידי ישראל. בדו"ח הנוכחי, החליטו בארגון להביא גם את קולם של הנפגעים הישראלים ולהביא עדויות שנגבו מהם על ידי אנשי הארגון. זו בחירה שונה ולדעתי, זו בחירה נכונה לארגון זכויות אדם המעוניין לדבר גם לאזרחי מדינתו, לחבר אותם לעשייתו, להראות שערכים אוניברסליים רלוונטיים גם להם ולא להיתפס כמתנכר להם ולקשייהם.

הטון השונה מתבטא בניואנסים, אך בניואנסים חשובים. בעיניו של אדם מהיישוב אולי אין הבדל משמעותי בין קביעה כי קיים חשש ל"הפרות" של המשפט הבין-לאומי ההומניטארי, לבין קביעה שקיים חשש לקיומן של "הפרות חמורות" של אמנות ג'נבה. אבל "הפרות חמורות" הן פשעי מלחמה ובעולם המשפט – ההבדל חשוב.

יונה ג'רמי בוב, הכתב לענייני משפט של הג'רוזלם פוסט, מנתח את דו"ח "בצלם" ומתייחס במפורט לשינויים לעומת דוחות קודמים. הוא מזהה גם תהליך של הקטנת הפער שבין העמדות של "בצלם" והעמדות של צה"ל, הנובע, לדעתו, מתוך הפנמה הדדית של ביקורת על התנהלות קודמת. ייתכן שהוא צודק ואם כן, צריך הדבר להיזקף לכף זכות, הן של צה"ל והן של ארגון "בצלם".

הניתוח המשפטי בדו"ח "בצלם"

 

חובת האזהרה לפני תקיפה

צה"ל מיישם את חובת האזהרה לפני תקיפה תוך שימוש במשאבים ניכרים, בעזרת מגוון של אמצעים, חלקם ייחודיים וחסרי תקדים בהשוואה לנקוט בידי צבאות מערביים בנסיבות דומות. הדבר עולה גם מהדו"ח עצמו ואולם הדו"ח משקף תפישה מרחיבה עוד יותר של חובת האזהרה לפני תקיפה, תפיסה שלדעתי אין לה בסיס בדין הבין-לאומי. מכיוון שעסקתי בכך בהרחבה בהתכתבות עם יעל שטיין שהזכרתי לעיל ועל מנת שלא לייגע, אפנה לדברים שעלו שם.

חובה להשתמש בכלי נשק מדויקים?

במבוא לדו"ח, נכתב כי "נקבע שמותר להשתמש רק בכלי נשק מדויקים המסוגלים להבחין בין מטרות צבאיות למטרות אזרחיות".[1] בדומה לכך כתוב בהמשך, בהקשר של התנהגות הארגונים החמושים הפלסטינים: "הרקטות והמרגמות מהוות, כשהן לעצמן נשק בלתי חוקי, גם כאשר הן מכוונות נגד מטרות צבאיות, שכן מדובר בנשק בלתי מדויק".[2]

 אלה הצהרות לא מדויקות, בלשון המעטה, באשר לתוכן של דיני הלחימה (המכונים גם המשפט הבין-לאומי ההומניטארי). אין כל בסיס לקביעה כי מרגמות ורקטות הן כשלעצמן נשק בלתי חוקי ואין בדיני הלחימה חובה להשתמש רק בנשק "מדויק" (מה שהיה מחייב להגדיר מהו "נשק מדויק", הגדרה שאינה קיימת).

יש בהחלט איסור על תקיפה "חסרת אבחנה" (indiscriminate),[3] כלומר, על תקיפה שאינה מכוונת למטרה צבאית, תקיפה שנעשית בשיטה או באמצעים שאינם ניתנים להכוונה למטרה צבאית, או תקיפה שהתוצאות שלה אינן ניתנות להגבלה כמתחייב בדין.

מבלי  לנסות ולייגע בניתוח מפורט, ברור כי קביעה שתקיפה היא חסרת אבחנה היא תלוית הקשר. דיוק אמצעי התקיפה הוא בהחלט נתון רלוונטי, אבל רק בין מכלול הנתונים האחרים.  אם, למשל, יורים רקטה שהסטייה הממוצעת שלה מהמטרה היא 1000 מטר, לעבר מטרה צבאית מבודדת, שקוטרה 50 מ', באזור מדברי ובלתי מיושב, התקיפה חוקית, גם אם יעילותה נמוכה. שונים יהיו פני הדברים, אם הרקטה נורית לעבר מטרה צבאית בלב עיר מיושבת.

אין דרישה להשתמש בנשק המדויק ביותר ובטכנולוגיה המקסימלית הקיימת בעולם ואפילו לא בנשק המדויק ביותר בארסנל של אותו צבא, אלא בנשק שניתן להכוונה למטרה צבאית ואשר לא יגרום לנזק מופרז לאזרחים, ביחס לתועלת הצבאית. באשר לנשק המדויק ביותר, עשויות להיות מגבלות של זמינות, מלאי מוגבל, תנאי מזג אוויר או תנאים אחרים שאינם מאפשרים הפעלתו.

 

האם לצה"ל גישה מרחיבה באשר להגדרת "מטרה לגיטימית" (צבאית)?

בפרק המסקנות של הדו"ח נכתב: "מתחקיר בצלם עולה כי לפחות בחלק מן המקרים אימץ הצבא פרשנות רחבה מדי של מטרה צבאית לגיטימית, ובכך הפר את הוראות החוק".[4]

 במה מתבטאת אותה "פרשנות מרחיבה"? הדו"ח מתייחס לשני סוגי מקרים:

אזור ממנו שוגרו רקטות בעבר

 בחלק מהאירועים שחקר בצלם, דיווחו תושבים פלסטינים כי חמושים ירו רקטות ממקום סמוך שעות לפני תקיפת צה"ל. הדו"ח מסיק מכך, שהתקיפה הייתה תגובה  לאותו ירי פלסטיני ומצביע על הבעייתיות בראיית שטח ממנו נורו רקטות מטרה לגיטימית שניתן לתקוף אותה בכל שעה, בעיקר בהתחשב בכך שהאחראים לירי אינם נשארים במקום ושמדובר באזור מגורים.

הבעיה היא, שהדו"ח מסיק מסקנה עובדתית ללא בסיס מוצק ועליה בונה את ה"פרשנות" המשפטית כביכול של צה"ל, אותה הוא מבקר. העובדה, שהתושבים הפלסטינים, שרואיינו על ידי בצלם, סיפרו על ירי רקטות ממקום סמוך, שעות לפני תקיפת צה"ל, איננה יכולה להצביע על כך שאותו ירי קודם, כשלעצמו, היה מטרת התקיפה של צה"ל. הדיווח של התושבים בהחלט מעלה את ההסתברות שנעשה ניסיון נוסף לירות מאותו אזור. ואולי ניסיון לסכל ירי רקטות נוסף זה היה מטרת התקיפה של צה"ל? אם ירי הרקטות הנוסף אכן סוכל, זה יכול להסביר את העובדה שהתושבים במקום לא היו מודעים להתארגנות לביצועו ממש בעת התקיפה.

תקיפת בתי מגורים של בכירי חמאס

 הדו"ח מציין שמספר בתים של בכירי החמאס הופצצו במהלך המבצע ומצביע על כך ש"בתים אלה אינם מהווים כשלעצמם מטרה לגיטימית, בעיקר כאשר גרים בהם בני משפחה".[5]

אני מסכים למסקנה זו – הדגש הוא על המלה "כשלעצמם": בית מגורים איננו מטרה צבאית אם הוא משמש למגורים בלבד, גם אם מתגורר בו אדם, שהוא פעיל צבאי. המסקנה היא, כי אסור לתקוף בית כזה, אם אותו פעיל צבאי שהוא יעד התקיפה אינו נמצא בו בעת התקיפה. יחד עם זאת, אם הבית משמש גם לתכלית צבאית, כמו מחסן תחמושת או מוצב פיקוד ושליטה, מותר לתקוף אותו בכל עת. הכול, כמובן, בכפוף לדרישת המידתיות, כלומר, בכפוף להערכת הנזק הצפוי לאזרחים מול התועלת הצבאית של התקיפה.

אינני מוצא דבר בעובדות המדווחות בדו"ח, המצביע על כך שצה"ל תקף בתי מגורים של פעילי חמאס "כשלעצמם". גם הציטוט המובא ממסמך סיכום המבצע של השב"כ איננו מעיד על כך, אולי להפך: נכתב שהותקפו מטרות המהוות "סמלי שלטון" של החמאס "אשר יש להן זיקה לפעילות הצבאית" וכן בתים של מפקדים בכירים בחמאס "אשר בחלקם שימשו גם כמחסני אמל"ח". אני לא סבור כי ניתן ללמוד מכך שלבתים האחרים שהותקפו לא היה שימוש צבאי אחר, או שלא הותקפו כדי לפגוע במפקדים הצבאיים, בעת שנכחו בבית.

 לסיכום, אנשי בצלם בונים דחליל ואז תוקפים אותו.

 

שקיפות, אחריותיות ונטל הראייה

 בדו"ח שזורות, כחוט השני, התבטאויות המצביעות על מוגבלות האמצעים שבידי בצלם והקושי להגיע למסקנות חד-משמעיות. הדבר ראוי להערכה. יחד עם זאת, נראה שיש נטייה להטיל על צה"ל "חובה" להסביר לציבור, באופן מפורט ומנומק, מדוע כל תקיפה ותקיפה לא הפרה את דיני הלחימה.[6]

על רקע זה, חשוב להבהיר מה הסטנדרטים המחייבים במשפט הבין-לאומי. עסקה בכך, רק לאחרונה, ועדת טירקל אותה הזכרתי. דו"ח הוועדה, תוך ציטוט מועדת טומשאט שמונתה על ידי מועצת זכויות האדם, מציינת שלעקרון השקיפות תחולה מוגבלת במצבים מלחמתיים וכי אין חובה לשתף נפגעים בחקירה ולחשוף בפניהם את המידע המלא, אף שרצוי לקיים מידה מסוימת של שקיפות.[7]

 ראוי לזכור שבהקשרי לחימה, בשל "ערפל הקרב", ריבוי הגורמים המעורבים ונסיבות נוספות, לא תמיד ניתן להגיע למסקנות וודאיות על מה שארע. באופן יחסי, במבצע "עמוד ענן", בגלל העובדה שתקיפות צה"ל היו בעיקרן אוויריות, קל יותר לברר את העובדות מאשר במבצעים בהם מעורבים כוחות קרקעיים בסביבה אורבאנית.[8] עם זאת, חוסר האפשרות להגיע למסקנה חד-משמעית, לא מצביע בהכרח על הפרה של דיני הלחימה. לא כך בנוי הדין הבין-לאומי.

משזה נאמר, אציין כי לדעתי, לעיתים קרובות, זהו האינטרס של צה"ל עצמו לספק מידע רב ככל האפשר על אירועים שבהם נפגעו אזרחים: הדבר ממחיש את המגבלות עמם מתמודד הצבא ואת ההבדל בין התוצאות שבדיעבד לבין מה שניתן היה לדעת ב"זמן אמת". כך, דיווח מעבר למתחייב בדין יכול לחזק את אמון הציבור בצה"ל.

דו"ח בצלם מכנה את העדכון של הפרקליטות הצבאית באשר לבדיקת אירועי מבצע "עמוד ענן" "כללי ומעורפל".[9] קשה להתכחש לעובדה שהעדכון אכן תמציתי מאוד. אלא שהעדכון עצמו איננו מתיימר להיות סוף פסוק בנוגע למידע שיימסר: מצוין בו כי  "כנהוג, הודעות פרטניות בדבר החלטות הפצ"ר ביחס לאירועים שהוגשו תלונות בעניינם יועברו לבאי-כוחם של המתלוננים".[10] בנוסף לכך, חלק מן האירועים עדיין מצויים בבדיקה. טוב תעשה הפרקליטות הצבאית, אם תמסור מידע נוסף, ככל שהדבר מתאפשר במסגרת מגבלות לגיטימיות.

הטענות העובדתיות בדו"ח בצלם

 

פרספקטיבה וסטטיסטיקה

 צה״ל מסר שהיו אלף וחמש מאות תקיפות. בצלם מצאו שרק בתשעים ושתיים תקיפות היו נפגעים פלסטינים ורק בחמישים ואחת מהן היו נפגעים שלא השתתפו בלחימה. משמעות הדבר היא, שבכתשעים ושבע מתוך מאה תקיפות לא נפגעו אזרחים כלל. בהתחשב באופי המורכב של הלחימה, שגם בצלם מכיר בו (ירי מאזורים מאוכלסים בצפיפות), נדמה לי שזו פרספקטיבה חשובה, המלמדת על מידת הזהירות של צה"ל בביצוע התקיפות לא פחות מניתוח מדוקדק של תשעת המקרים שבהם אנשי בצלם סבורים שקיים חשד להפרה של החוק.

 כמובן, התמונה הכללית לא יכולה לשלול חריגה או הפרה של הדין במקרה ספציפי, אבל היא חשובה מאוד. למעשה, בהתייחסם למבצע "עמוד ענן" על רקע מבצע "עופרת יצוקה" נכתב במסקנות הדו"ח: "אמנם, מבצע 'עמוד ענן' היה קצר יותר ונוהל כולו מהאוויר, אולם נראה כי הפגיעה המצומצמת יותר באוכלוסייה האזרחית במהלך המבצע נבעה גם מכך שהפעם נקט הצבא במדיניות פתיחה באש שונה והירי היה מצומצם וממוקד יותר".

 

אחזור בהמשך לעובדה הלא מפתיעה, שאמירה חשובה זו לא הייתה הכותרת שניתנה לדו"ח. הכותרת שניתנה, בעקבות ההודעה לעיתונות שמסר ארגון בצלם הייתה: "היקף הפגיעה באזרחים גדל משמעותית במחצית השנייה של מבצע 'עמוד ענן'".

ההבדל בין היקף הפגיעה באזרחים במחצית הראשונה ובמחצית השנייה של המבצע

אין לי יכולת עצמאית לבקר את הנתונים של בצלם אודות מספר הנפגעים הפלסטינים בכלל ומספר הנפגעים שלא השתתפו בלחימה, בפרט. לפיכך, בחלק זה אתייחס לנתונים כפי שהם.

 כפי שנאמר, הכותרת שבצלם עצמם נתנו לדו"ח, ובעקבותיהם גם התקשורת, היתה "היקף הפגיעה באזרחים גדל משמעותית במחצית השנייה של מבצע 'עמוד ענן'". המבצע ארך שמונה ימים, על כן מדובר בהשוואת ארבעת הימים הראשונים לארבעת הימים האחרונים. בסך הכול, לפי נתוני בצלם, נהרגו בשמונת ימי המבצע שמונים ושבעה פלסטינים שלא השתתפו בלחימה, בחמישים ואחד אירועים שונים. מספר ההרוגים לפי סדר ימי הלחימה: 2, 6 ,5, 4, 26 , 23 , 10 , 11. חישוב פשוט מעלה שאכן בארבעת הימים האחרונים של המבצע נהרגו שבעים אזרחים לעומת שבעה עשר הרוגים בארבעת הימים הראשונים. אכן, למעלה מפי ארבע.

מן הצד האחר, אפשר לומר באותה מידה של תוקף כי ביומיים האחרונים של המבצע נהרגו פחות ממחצית ההרוגים ביומיים שלפני כן (עשרים ושניים הרוגים לעומת ארבעים ותשעה הרוגים). מן הזווית הזו, קשה יותר לשכנע ששינוי במדיניות במחצית השנייה של המבצע היא הסיבה להבדל במספר האזרחים שנהרגו. למעשה, הימים שבולטים במספר ההרוגים האזרחיים הם הימים החמישי והשישי למבצע (18– 19 בנובמבר). ב-18 בנובמבר נפגע בית משפחת אל דלו, אירוע יחיד שבו, לפי נתוני בצלם, נהרגו אחד עשר אזרחים.

בקצרה, אני מעלה את השאלה עד כמה יש בכלל מובהקות סטטיסטית להבדל במספר ההרוגים בין ימי המבצע עליו מצביע הדו"ח. האם ההבדל עשוי להיות תוצאה אקראית של סטיות מהממוצע במדגם קטן יחסית? מתוך מודעות למגבלותיי, אני קורא לעזרת הציבור: האם מי מהקוראים יכול לחשב חישוב מנומק של מובהקות ההבדל עליו מצביע הדו"ח לאור הנתונים המוצגים בו?

 באשר להשערה שאולי שינוי במדיניות ("יד קלה יותר על ההדק") הוא הסיבה להבדל, ראוי גם לזכור את הנתון שכבר הזכרתי: רק כשלושה אחוז מתקיפות צה"ל גרמו להרוגים אזרחיים.

אם אכן ההבדל בין ימי הלחימה במספר ההרוגים הפלסטינים האזרחיים הוא מובהק מבחינה סטטיסטית, יש אכן מקום לשאלה של בצלם וראוי לנסות ולזהות סיבה לכך. יחד עם זאת, שינוי במדיניות של צה"ל אינה הסיבה היחידה האפשרית. אם, למשל, במחצית השנייה של המבצע איתרו כוחות צה"ל יותר הכנות לשיגור רקטות מאזורים אורבאניים, אותם פעלו לסכל, בהשוואה למחצית הראשונה של המבצע, גם זו עשויה להיות סיבה להבדל במספר הנפגעים.

סיווגם של קטינים שנפגעו

מתוך שמונים ושבעה האזרחים הפלסטינים שנהרגו, מונה בצלם שלושים ואחד קטינים. בהגדרה "קטין" כולל הדו"ח מי שגילו עד שמונה עשרה.[11] הדבר לא מצוין במפורש, אבל נדמה שיש הנחה סמויה שקטינים אינם משתתפים בלחימה מעצם היותם קטינים.

 אפילו מבחינת האיסורים של המשפט הבין-לאומי זה אינו נכון: מדינות החתומות על הפרוטוקול האופציונאלי של האמנה לזכויות ילד בנוגע למעורבות ילדים בסכסוכים מזויינים, כמו ישראל, התחייבו לנקוט בכל האמצעים האפשריים למנוע מחיילים בני פחות משמונה עשרה להשתתף בלחימה (ראו סעיף 1 לפרוטוקול). אבל מדינות אחרות, אפילו אם הן חתומות על האמנה לזכויות הילד (ראו סעיף 38(2) לאמנה), קל וחומר ארגונים חמושים, הכפופים רק לדיני הלחימה המנהגיים, אינם מחויבים אלא להימנע משילוב בני פחות מחמש עשרה בלחימה.

דו"ח בצלם אינו מבחין בין קטינים מתחת לגיל חמש עשרה לבין אחרים. האבחנה הנעשית היא בין מי שהם מתחת לגיל שתיים עשרה ומי שמצויים בין הגילאים שתיים עשרה ושמונה עשרה.

 מבחינה עובדתית, ישנו תיעוד נרחב לכך שארגוני טרור הפלסטינים משלבים גם קטינים במערך הלחימה שלהם, לרבות קטינים מתחת לגיל חמש עשרה. למעשה, גם בצלם תיעדו בעבר מקרה כזה, בו ילד בן ארבע עשרה ירה על חיילי צה"ל (בדו"ח "כוח מופרז", עמ' 13).

המקרים לדוגמא המפורטים בדו"ח

הדו"ח מפרט את נסיבותיהם של תשעה אירועים, מבין חמישים ואחד אירועים בהם נפגעו אזרחים, בהם סבורים אנשי בצלם כי קיים חשד להפרה של החוק. בארבעה מבין האירועים, מסרה הפרקליטות הצבאית כי בדיקת האירועים טרם הסתיימה.

 מקריאת התיאורים בדו"ח, לא תמיד ברור על מה מבוסס החשד להפרה של החוק. אתן להלן מספר דוגמאות, תוך שימוש במספור המקורי שבדו"ח.

 1. הריגתו של אחמד אבו עליאן (בן ארבע עשרה) –  לפי הנמסר, הנער היה עם עוד אדם במטע שבסמוך לו שוגרו רקטות קודם לכן. גם אם הנער לא היה מעורב באותו ירי, ייתכן שנהרג בשל טעות בזיהוי, שיכולה הייתה להיגרם בשל צירוף הגורמים הבאים: העובדה שירי בוצע מאזור סמוך; העובדה שפעילי החמאס לא לובשים מדים, על כן זיהוי לבוש אזרחי איננו אינדיקציה שלא מדובר בפעילי טרור; העובדה שפעילות חקלאית תמימה יכולה להיראות כמו הכנה לשיגור (התעסקות עם צינורות, למשל ויש בדו"ח אזכור לפעילות של דישון והשקיה) והעובדה שבתוך מטע, העצים מקשים על קליטת כל פרט מהפעילות מהאוויר. זו רק ספקולציה על מה שיכול היה להשתבש, אבל האם לאורה נכון בכלל להביא מקרה זה כדוגמה למקרה המעורר חשד להפרה? יש לזכור כי הבחינה איננה של התוצאה שנגרמה בדיעבד, אלא של מה שנתפס ב"זמן אמת".

 3. הריגתם של האחים אסעיפאן (בני ארבע ושנתיים) – לפי הדו״ח, נורו רקטות ע"י פלסטינים משטח הסמוך לבית מספר פעמיים ובכלל זה, ביום הפגיעה, פעמיים ממרחק של 100 – 200 מ׳ מהבית. גם לפי הדו"ח, הבית לא קרס כתוצאה מפגיעה ישירה, אלא כתוצאה מפגיעה במבנה סמוך. לפיכך, נראה שלא הייתה כאן פגיעה מכוונת. ברור שבירי טיל או פצצה למבנה באזור מאוכלס יש לקחת בחשבון גם השפעה אפשרית על מבנים סמוכים. יש כלים טכניים – סטטיסטים שמאפשרים חישוב כזה, אבל הוא אינו אמין במאה אחוז לאור העובדה שאי אפשר לבדוק הנדסית כל מבנה ומבנה בשטח אויב.

 4. הריגתו של אחמד אבו נקירה (בן ששים ואחת) – הדו"ח עצמו מתאר שגם במקרה עצמו וגם במקרה אחר שארע יום קודם לכן, נתנו כוחות צה"ל אזהרה ספציפית לפני תקיפה. הטענה, ככל הנראה, היא שלא ניתן זמן מספיק להתפנות ושצה״ל לא וידא שכולם התפנו. גם בהתעלם מהשאלה המשפטית האם יש חובה כזו (שהזכרתי לעיל), לא ברור על סמך מה יש לקבל כפשוטה הערכת זמן של עד, שסביר ואנושי שהיה בלחץ בזמן האירוע. יתר על כן, אם אכן הרחוב היה מלא בזמן הירי – למה היה רק הרוג אחד? הדבר מעלה אפשרות שרוב האזרחים הספיקו להתפנות ושכוחות צה"ל לא הבחינו בהרוג, או שבגלל חשיבות המטרה והחשש לאבד אותה, נאלצו לתקוף למרות הפגיעה הצפוי באדם אחד.

 5. הריגתו של איאד אבו ח'וסה (בן שנה וחצי) – לא ברור על מה מתבססת ההנחה שהירי בוצע מכלי טיס של צה״ל: הקטע של העדות שמצוטט בדו״ח לא מתאר כלי טיס שחג באזור, רק את הפיצוץ. לאור התייחסות הפרקליטות הצבאית, לפיה לא אותרה תקיפה באזור, מדוע נשללה האפשרות שמדובר ברקטה תועה של החמאס?

 מעניין לציין, כי בששה מבין תשעת המקרים שמביא בצלם בדו"ח, כלומר, שני שלישים מהמקרים, נהרגו קטינים, למרות, שלפי נתוני בצלם, קטינים היוו רק כשליש מן ההרוגים שלא השתתפו בלחימה. אני מקווה שהדבר לא נעשה בכוונת מכוון ומתוך מודעות להשפעה הרגשית הבלתי נמנעת של מקרים טראגיים אלה על הקורא. מכל מקום, מבחינה עניינית של המידע אודות המקרים בדו"ח, נדמה לי שעולה דווקא מסקנה הפוכה מאלה שמבקשי הדו"ח מבקשים להוכיח: אם אלה המקרים ה"חזקים" ביותר המצביעים על חשד להפרה של צה"ל, הרי מתחזקת דווקא ההערכה הכלולה בעדכון של הפרקליטות הצבאית לפיה:

 "מבדיקת האירועים הפרטניים שבוצעה עד כה, עולה תמונה כוללת לפיה כוחות צה"ל שהיו מעורבים בתקיפות במסגרת מבצע "עמוד ענן" פעלו ככלל במקצועיות רבה, תוך הפעלת שיקול דעת המיישם את דיני הלחימה (ובכלל זה עקרונות ההבחנה, המידתיות ואמצעי הזהירות לפני תקיפה). דגש משמעותי הושם על צמצום הפגיעה האגבית באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה וברכוש אזרחי, אף מעבר לדרישות של דיני הלחימה של המשפט הבין -לאומי".[12]

סיכום

מה שמחזיר אותי לעובדה הלא מפתיעה, שהכותרת שנתנו אנשי בצלם לדו"ח נגעה לעלייה במספר האזרחים שנפגעו בחלק השני של המבצע ולא להערכה הכללית של מדיניות האש של צה"ל, שנדמה שגם אנשי בצלם סברו שהייתה זהירה ומרוסנת. מדוע עובדה זו לא מפתיעה? משום שלא ניתן לצפות, כנראה, מארגון זכויות אדם המשקיע משאבים ניכרים באיסוף מידע על פעילות צבאית, להבליט מסקנה כי אין לו ביקורת משמעותית באשר להתנהלות של הצבא.

 צריך, כנראה, לקרוא בין השורות.


[1] עמ' 3 לדו"ח.

[2] עמ' 5 לדו"ח.

[3] ראו סעיף 51(4) לפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ג'נבה.

[4] עמ' 21 לדו"ח.

[5] עמ' 22 לדו"ח.

[6] ראו, למשל, בפרק המסקנות, עמ' 21: "מאחר שהצבא מסרב למסור מידע ממשי לגבי האירועים שבהם נפגעו פלסטינים שלא השתתפו בלחימה, אין לבצלם  אפשרות לבחון  את חוקיותה של כל אחת מההתקפות שנעשו במהלך המבצע, מאחר שברוב המכריע של המקרים לא ניתן לדעת מה היה היעד להתקפה ולכן לא ניתן לקבוע האם ההתקפה כוונה למטרה לגיטימית ואם כן – האם היא הייתה מידתית".

[7] ראו עמ' 127 – 128 לדו"ח.

[8] ראו סעיף 5 לעדכון הפרקליטות הצבאית.

[9] עמ' 20 לדו"ח.

[10] סעיף 9 לעדכון הפרקליטות הצבאית.

[11] ראו טבלה בעמ' 7 לדו"ח.

[12] סעיף 11 לעדכון הפרקליטות הצבאית.