עולם ומשפט – מבט אישי

תגית: טרור

התראיינתי אתמול (17/6) לתכנית "שישי בחמש" בערוץ 1, בהגשת אורי לוי וכנרת בראשי.

הנושאים היו התקדמות משפטו של אלאור אזריה, החייל היורה מחברון ומשמעות העדויות הנוספות שנשמעו השבוע. בנוסף לכך, התייחסתי גם לתביעת נזיקין שהוגשה על ידי משפחתו של הבטום זרהום, אזרח אריתראי שזוהה בטעות בזמן הפיגוע בבאר שבע כמחבל, נורה והוכה אחר כך בידי ההמון במקום.

קישור לתכנית: (תחילת הראיון בדקה 34:20 לערך, כשמונה דקות):

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1998811

שייש בחמש2 שישי בחמש1 שישי בחמש3


שלשום דחה בית המשפט העליון עתירה נוספת כנגד הריסת בתי מחבלים. הפעם, מדובר בהריסת ביתו בשכם של מי שמיוחסת לו עמידה בראשו של החוליה שרצחה את בני הזוג הנקין ז"ל (בג"ץ 7220/15, ראו – כאן).

כב' השופטים שהם והנדל, בדעת רוב, דחו את העתירה.

מעניינת יותר, דעת המיעוט של כב' השופט מזוז. בשל חשיבותם, אביא את הדברים כלשונם:

"חידוש הפעלתה של תקנה 119 בשטחי יהודה והשומרון ומזרח ירושלים לאחר תקופה של כעשור (2014-2005) בה הוקפאה הפעלתה, מעלה שורה של שאלות משפטיות קשות, אשר להשקפתי טרם ניתן להן מענה מספק ועדכני בפסיקתו של בית משפט זה. בית המשפט דחה לאחרונה ניסיונות להביא לדיון מחודש ומקיף בסוגיות אלה (בג"ץ 8091/15 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (31.12.2014); דנג"ץ 360/15 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (12.11.2015)). ההנמקה העיקרית שניתנה לכך הייתה שנושאים אלה כבר נדונו והוכרעו בפסיקה קודמת. אלא שבחינה זהירה מצביעה על כך שהדיון בסוגיות אלה בפסיקה קודמת לא היה ממצה, ויתרה מכך, מדובר בעיקר בפסקי דין משנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, בטרם העידן החוקתי במשפט הישראלי, וכאשר בתקופה שחלפה חלו גם תמורות מפליגות בנורמות המשפט הבינלאומי הרלבנטיות לסוגיה זו." (פס' 4 לפסק דינו)."

לפני כשלושה שבועות, בקבוצה משפט וביטחון בפייסבוק, התייחסתי לדחיית הבקשה לדיון נוסף בנושא (דנג"ץ 360/15), שנעשתה מנימוקים פרוצדורליים וכתבתי: "כשבוחנים את ההקשר הכולל של פסיקת בית המשפט העליון בנושא הריסות בתים, החל משנת 1979, קשה להימנע מתחושה שבית המשפט מתחמק."

ובכן, כב' השופט מזוז אינו מבקש להתחמק וסבור שעל בית המשפט העליון לברר "בירור יסודי של השאלות" שפירט בראשי פרקים בלבד. לעניות דעתי הוא צודק. שיקולים של יציבות הדין והזהירות הנדרשת באשר לסטייה מפסיקה קודמת אינם יכולים להצדיק הימנעות מבירור יסודי של הסוגיה בבית המשפט העליון. לא למותר לציין, כי טמינת הראש בחול לא תסייע במניעת הליכים כנגד מדינת ישראל או כנגד ישראלים בערכאות זרות ובינלאומיות. האם הדברים יצליחו להניע בחינה מחדש של עמדת בית המשפט העליון? ימים יגידו.

Animation-D9-demolish-house01


הצעת החוק הממשלתית לתיקון עבירת ההסתה לטרור פורסמה השבוע (ראו – כאן).
שלוש הערות ראשוניות:
ראשית, ההצעה מבחינה בין קריאה לביצוע מעשה טרור לבין דברי שבח, אהדה, עידוד תמיכה והזדהות עם מעשה טרור, כשבמקרה הראשון בלבד לא יהיה צורך להראות אפשרות ממשית שהקריאה תביא לביצוע מעשה טרור, כמו שנדרש היום. באופן תאורטי, אפשר להצדיק את האבחנה על יסוד הבדל בחומרה בין קריאה ישירה לבין עידוד עקיף. באופן מעשי, נדמה לי שייפתח כאן כר נרחב לפרשנויות שונות באשר לאבחנה בין "קריאה" ל"עידוד", למשל.
שנית, אם אכן יש הצדקה לאבחנה המוצעת בין "קריאה" ל"אהדה", מדוע היא רלוונטית רק למעשה טרור ולא למעשה אלימות אחר? (שהדין בנוגע להסתה לביצועו נשאר על כנו).
שלישית, כר נוסף לדקדוקים משפטיים נפתח כאשר נדרש יהיה להבחין בין הסתה לטרור להסתה לאלימות אחרת – היום, החוק כולל הגדרה אחת לשני הדברים. החוק המוצע, אינו טורח להגדיר "טרור" (שאלה לא פשוטה כשלעצמה).


היום התפרסם כי בית הדין של האיחוד האירופי פסל את הכללת ארגון החמאס ברשימת ארגוני הטרור של האיחוד. ההודעה לתקשורת מטעם בית הדין (פסק הדין המלא טרם נמסר לפרסום) מדגישה כבר בכותרת כי ההחלטה מבוססת על טעמים פרוצדוראליים בלבד. הבסיס לפסילה, כך נמסר, הוא פגם בתשתית העובדתית של ההחלטה. נכתב בהודעה כי החלטתה של המועצה התבססה על מידע מהתקשורת ומהאינטרנט ולא על החלטות של גופים לאומיים מוסמכים, כפי שמתחייב.

עוד חשוב להדגיש, כי בית הדין החליט לעכב את ביצוע ההחלטה (כלומר, הוצאת החמאס מרשימת ארגוני הטרור) למשך שלושה חודשים ואם יוגש ערעור על ההחלטה לבית הדין האירופי לצדק – עד להכרעה בערעור.

ובסיום ההודעה, מודגש שוב כי היא מבוססת על טעמים פרוצדורליים וכי לא משתמעת ממנה שום עמדה לגבי השאלה המהותית האם יש לסווג את החמאס כארגון טרור לפי חקיקת האיחוד.

השר בנט מיהר להגיב על ההחלטה. הוא מצוטט ב"מעריב" כאומר: "חוקי הסדום של בית המשפט האירופי התירו את דמם של היהודים". הוא לא היחיד שהגיב באופן מתלהם, אחרים הזכירו אנטישמיות, שואה ומה לא.  אבל השר בנט הוא שר בממשלת ישראל, אפילו שר הכלכלה, תפקיד ממנו אפשר להיווכח בחשיבות הקשרים הכלכליים והאחרים עם אירופה. מותר לצפות ממנו לקצת מתינות ושיקול דעת? כנראה שלא כאשר הבחירות כל כך קרובות.

ומהם אותם "חוקי סדום"? לדרוש שהכרזה על ארגון טרור, הכרוכה בפגיעה בקניין והקפאת נכסים תהיה מבוססת על החלטת רשות מוסמכת ומידע משכנע? אם אלה חוקי סדום, אז יש לי חדשות עבור השר בנט, חוקים אלה חלים גם בישראל (אולי בגלל ששטח סדום המקראית באמת מצוי בתחום תחולת החוק הישראלי). כך קבע השופט זמיר בעניין התשתית הנדרשת להכרזה על ארגון טרור לפי פקודת מניעת טרור:

"אכן, יש מקום להיזהר מאוד לפני שמכריזים על חבר אנשים כי הוא ארגון טרוריסטי, ומחילים עליו את הגזירות הקשות שבפקודת מניעת טרור. המשורר הלאומי אמר אמנם בשעתו כי אין בודקים בשעת הסכנה. אך כיום, במדינת ישראל, לפי מצוות הדין, בודקים גם בודקים, שמא 'מרוב חרדה לשמירת הדמוקרטיה ייהפכו עקרונותיה לתיאורטיים גרידא, ובו זמנית יתנכרו למשמעויותיה המעשיות ויטילו מראש הגבלות ואיסורים לרוב על החירויות' … לכן על הממשלה לבדוק היטב אם אכן הנסיבות דורשות הכרזה על חבר אנשים שהוא ארגון טרוריסטי. בית המשפט עומד נכון לבדוק כל הכרזה כזאת, כדי לברר אם היא עומדת במבחן הדין: אם היא מבוססת על נתונים בדוקים, מכוונת לתכלית ראויה ונדרשת לפי מבחן המידתיות. וזאת לדעת, שבית המשפט, בהיותו מודע לחשיבות הבסיסית של חירות ההתאגדות במדינה דמוקרטית, לא ירשה שחבר אנשים יוצא אל מחוץ לחוק, אף לא בסערת רגשות העוברת על הציבור בעקבות אירוע חריג, אלא על יסוד ראיות ברורות ומשכנעות שטמונה בו סכנה ממשית של מעשי אלימות חמורים."

ועל מנת להקדים רטינה אוטומטית על בית המשפט העליון ו"שמאלניותו", המקובלת בחוגיו של השר בנט, ראוי לציין כי הדברים נאמרו במסגרת עתירה כנגד דחיית בקשה לקיים עצרת של תנועת "כך", שאף היא הוכרזה ארגון טרור (בג"ץ 6897/95 כהנא נ' קצין אג"מ, משטרת ישראל, פ"ד מט(4) 853, 859 – 860 (1995)).

אין משמעות הדברים שלא ניתן לבקר את החלטתו של בית הדין האירופי. אחרי שנוכל לעיין בנוסח ההחלטה המלא, נוכל להתרשם אם הטיעונים הפרוצדורליים משכנעים או אם הם נראים כדקדוקי עניות. עוד ראוי לשאול היכן הייתה הנציבות האירופית (הרשות המבצעת) – הרי רשימת ארגוני הטרור היא משנת 2001 ואילו ההליך הנוכחי, נראה שהתחיל בשנת 2010. מרגע שהוברר שיש טענות כנגד תקינות ההליך, מה מנע לבצע את התהליך הפרוצדורלי בעניין חמאס כהלכתו, על מנת שכל קביעה ביחס לתקינות ההליך המקורי תהפוך לתאורטית בלבד?

ובכל זאת, האמירה בדבר "התרת דמם של היהודים" ביחס להחלטה שבמפורש נותנת פרק זמן משמעותי לתיקון הפגם לפני שתיכנס לתוקף וזאת על מנת למנוע נזק בלתי הפיך של שחרור כספי החמאס  המוקפאים, היא אמירה מוגזמת והיסטרית, אפילו בתקופת בחירות.

European_Court_of_Justice_(ECJ)_in_Luxembourg_with_flags_0017.JPG_(1674479483)

 


אתמול (2.6) התראיינתי לתכנית "לונדון וקירשנבאום" (ערוץ 10) בנוגע לסוגיית המעצרים המנהליים. אני מצרף קישור לאתר התכנית (הריאיון החל מדקה 33):

http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1060073&sid=182

אפשר גם בקישור הבא:

 

 

לונדון וקירשנבאום יוני 14 16לונדון וקירשנבאום יוני 14 14לונדון וקירשנבאום יוני 14 13לונדון וקירשנבאום יוני 14 5לונדון וקירשנבאום יוני 14 4

 

חג שבועות שמח!


משפחות נפגעי הטרור מפגינות. מימין - אחותו של איאן פיינברג ז"ל מחזיקה בתמונתו.

משפחות נפגעי הטרור מפגינות. מימין – אחותו של איאן פיינברג ז"ל מחזיקה בתמונתו.

כששמעתי שרוצחו של עו"ד איאן פיינברג ז"ל עתיד להשתחרר, לבי התכווץ. הכרתי את איאן. משך קרוב לשנתיים שירתנו יחד ביחידה מאוד קטנה ומגובשת. איאן היה בחור מקסים ושובה-לב. היה בו צירוף נדיר של שובבות ממזרית וטוב לב, אפילו נאיביות. לאחר סיום שירותו הצבאי איאן עבד כעו"ד. הוא היה נשוי ואבא לשלושה ילדים קטנים. איאן היה מעורב בפרויקט פיתוח בעזה במימון אירופי. בעת פגישה בעזה הגיעו למקום אנשי חמאס ורצחו אותו באמצעות סכינים.

זה היה באפריל 1993, לפני למעלה מעשרים שנה וחצי שנה לפני הסכם אוסלו. אינני מקל ראש בישיבה בכלא משך קרוב לעשרים שנה, במיוחד בתנאי המאסר של אסירים ביטחוניים בישראל. יחד עם זאת, האם הדבר שקול לזוועה שחולל הרוצח ולכאב שגרם? אני סבור שלא.

אין ספק שמעורבות רגשית איננה מתכון טוב לקבלת החלטות במציאות מורכבת, אבל ההתנגדות שלי לשחרור רוצחים בעסקות לחילופי שבויים ואסירים הובעה ונומקה גם לפני הידיעה על שחרור רוצחו של איאן ז"ל (ראו מאמרי "עקרונות חדשים לחילופי שבויים וחטופים" בגיליון מס' 28 של כתב העת "כיוונים חדשים", עמ' 132- 138). מכיוון שעמדה מוסרית חייבת להתבסס על אמת מידה אובייקטיבית, כזו שאתה מוכן להחיל גם על עצמך, הצעתי להוציא מכלל האסירים שלא יישקל שחרורם את אותם פלסטינים שהרגו חיילים במהלך לחימה, באופן שאינו מנוגד לדיני הלחימה של המשפט הבין-לאומי. כשם שגם חיילים שלנו שהרגו לוחמי אויב בקרב אינם "רוצחים". אין ספק שרוצחו של איאן ז"ל איננו עומד בקריטריון זה.

אמנם, יש הבדלים בין עסקת חילופין, לבין מחווה במסגרת משא ומתן מדיני לשלום, אבל לא ברור כיצד ההבדלים האלה צריכים להשפיע על המדיניות: מצד אחד, אפשר לטעון כי בפדיון שבוי ישראלי כרוכה הצלת חיים מיידית ומוגדרת בעוד שהתועלת ממחווה במהלך משא ומתן מדיני מעורפלת וספקולטיבית הרבה יותר. מצד שני, אפשר לטעון שהגעה להסכם שלום וסיום הסכסוך, עשויים לחסוך סבל וכאב רב בעתיד, ולכן מצדיקים הקרבה גדולה יותר מאשר חילופי שבויים במהלך הסכסוך. גם החשש של יצירת עידוד לביצוע חטיפות נוספות אינו קיים מקום ששחרור אסירים אינו נעשה תמורת חטוף ישראלי. אם יש כאן עידוד של הצד השני, הוא דווקא עידוד לדרך המשא ומתן ובכך יש דבר רצוי.

יאמר מי שיאמר, כי בתהליכים של פיוס בין קהילות השרויות בסכסוך דמים, צריך גם לבלוע "צפרדעים" מעין אלה ויש לכך תקדימים גם במקומות אחרים (למשל, בצפון אירלנד). ושוב, מנגד, יצביעו אחרים על כך שתהליכים של שיקום לאחר מלחמה, מערבים לפעמים דווקא עשיית צדק ומיצוי הדין עם רוצחים ומבצעי מעשי זוועה אחרים, או לפחות קיום הליך חלופי, בו הפוגע נוטל אחריות, מכיר ברעה שגרם, מתנצל בפני הקורבנות ולעיתים גם מפצה אותם (ברואנדה, למשל, ננקטו שתי הדרכים: גם הליכים פליליים בפני בית דין בין-לאומי וגם הליכים לא פורמאליים המבוססים על המסורת המקומית).

כך או כך, אם כבר הולכת הממשלה לצעד מרחיק לכת של שחרור אסירים שהורשעו במעשים קשים שלא ניתן להצדיקם במאבק לאומי להגדרה עצמית, חיוני היה לנסות ולבנות את המהלך הזה באופן שיוכל לסייע לקירוב בין העמים ולבניית גשרים ואווירה של פיוס. במקום זאת, נעשה ההפך הגמור: ראשית, השחרור נעשה בחמיצות ובאופן שהצד השני מפרש כמתחכם (למשל, שחרור אסירים שנותר להם זמן קצר מאוד לסיום ריצוי עונשם); שנית, הרעיון הילדותי של שחרור באישון לילה, כדי למנוע חגיגות מצולמות – כאילו הפלסטינים לא יכולים לערוך את החגיגות במועד אחר; שלישית, ההתעקשות להמתין עד אחרי החג המוסלמי וגם אז, לשחרר את האסירים בארבע "פעימות". רביעית, "איזון" השחרור על ידי הכרזה על בנייה מעבר לקו הירוק. הכול נראה כמיועד לאיין את הסיכוי שטוב כלשהו ייצא מהמהלך הזה.

מה כן אפשר היה לעשות? אם כבר שחרור, אפשר היה לנסות ולשאת ולתת עם הפלסטינים לא רק על ה"מה" (כמה אסירים ישוחררו ומאילו "קטגוריות") אלא על ה"איך", כלומר, איזה צביון יינתן לשחרור. כאמור, אי אפשר למנוע מהרשות הפלסטינית להציג את שחרור האסירים כ"הישג" וכנראה גם לא נכון לשאוף לכך. ואולם, אפשר היה לדבר על הצורך לשלב בקבלת הפנים לאסירים המשוחררים גם אמירה ברורה המסתייגת מהמעשים שבגינם נכלאו או לפחות מבהירה, כי תמה התקופה שבה ההנהגה הפלסטינית הצדיקה מעשים כאלה (והרי אבו-מאזן דיבר לא אחת, באופן כללי, על התנגדותו לטרור ולאלימות). אולי אפילו ניתן היה לאתר אסיר שיהיה מוכן לדבר בכנות על הטעויות שעשה: לא טעות במטרה שנאבק למענה, אלא טעות בדרך שבחר להיאבק. אסיר שיהיה מוכן להביע צער על הכאב שגרם לחפים מפשע ואשר יבין כי אין הדבר מפחית מהפטריוטיות שלו. לא צריך שכולם ינהגו כך. לסמלים יש חשיבות ואפילו אסיר משוחרר אחד היה יכול לעשות שינוי באווירה.

זה כנראה לא יקרה, והמנהיגות בשני הצדדים אחראית לכך. אם אין שחרור האסירים כואב דיו, הפיכת ה"מחווה" שבכך למושג ריק מתוכן ובזבוז הפוטנציאל לפיוס שטמון בו, מגבירה את הכאב עוד יותר.

שחרור אסירים ביטחוניים (תמונות ארכיון)

שחרור אסירים ביטחוניים (תמונות ארכיון)