עולם ומשפט – מבט אישי

תגית: טרור

מאמר שפרסמתי לאחרונה בבלוג "סיווג ביטחוני" של המכון הישראלי לדמוקרטיה: כאן

ראו גם מאמרה של ד"ר עידית שפרן-גיטלמן באותו נושא ובאותו בלוג: כאן

מחסום חיזמה, צולם ע"י אלי ברקוביץ, 2013

מודעות פרסומת

בעקבות התפטרותו של ליאור לוטן, שב הנושא הכאוב הזה לסדר היום.

התראיינתי אצל מיכל רבינוביץ' ויועז הנדל ב"שבע אקטואלי" בכאן (ערוץ 11) על ההצעה שלי לקריטריונים בנושא, על הצורך במדיניות בכלל ועל הזכרון הקצר שלנו בנוגע לאמצעים שנוסו ונכשלו.

ראו: כאן (החל מדקה 29:20, פחות משמונה דקות).


הגרסה הקצרה ביותר של ההצעה שלי:

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4256696

להלן הטקסט של המאמר:

הדיון הסוער והכאוב בנושא פדיון שבויים ושחרור אסירים משקף את המתח בין רגישותה של החברה בישראל לחיי כל אזרח וחייל לבין החשש מה"מחיר": שחרור של מאות מחבלים, שעלולים לשוב לטרור ולגרום למותם של אזרחים נוספים וכן עידוד חטיפות בעתיד.

לכן, מוצע לגבש עקרונות לחילופי שבויים ועצירים שכוחם דווקא בהיותם גלויים, מוצהרים מראש ומעוגנים באופן שיקשה לסטות מהם. כך אפשר להשפיע על התנהגות הצד שכנגד מראש, הן בשקילת התועלת הטמונה בעצם החטיפה והן בשינוי דרך הלחימה שלו בכלל.

לשם כך יש ליצור קשר בין ציות לדיני הלחימה לבין האפשרות של פעיל ארגון עוין להשתחרר במסגרת עסקת חילופין: מדינת ישראל לא תשחרר פעילי ארגונים עוינים אם ביצעו מעשים המנוגדים לדיני הלחימה. לא יהיו מועמדים לשחרור מי שפגעו במכוון באזרחים. כך, מחבלים שפוצצו אוטובוסים אזרחיים או פעילי טרור ששילחו מחבלים מתאבדים לבצע פיגוע במרכזי קניות יישארו בכלא בכל מצב. כך גם מי שניסו לפגוע בחיילים או במטרות צבאיות בדרכים האסורות לפי דיני הלחימה. למשל, מי שפתח באש לעבר חיילים מחופש לחייל צה״ל או מתוך אמבולנס. גם מי שהרג חייל שנחטף או התעלל בו, ביצע פשע מלחמה ולכן לא ישוחרר. לעומת זאת, מי שנתפסו תוך כדי לחימה, אף אם פגעו בחיילים ישראלים או ברכוש צבאי, יהיו מועמדים לשחרור, אם לא הפרו את דיני הלחימה של המשפט הבינלאומי. למשל, מי שהניחו מטען המיועד לפגוע בסיור צבאי, תקפו מוצב צבאי או נלחמו נגד חיילי צה"ל כשהם נושאים נשק בגלוי.

ההצעה תואמת את המשפט הבינלאומי, שכן אפילו שבוי מלחמה מותר שלא לכלול בחילופי שבויים, אם ביצע פשע מלחמה. ההתייחסות המקילה לחלק ממי שפגעו בחיילי צה"ל היא "הגלולה המרה" שבהצעה הנוכחית לציבור הישראלי. עם זאת, ההצעה איננה פוטרת אותם מעונש, שכן, מלכתחילה, יועמדו לדין פלילי, משום שישראל אינה מכירה בפעילי ארגונים עוינים כבשבויי מלחמה. ההקלה תיעשה רק אם וכאשר יעמוד הסכם חילופין על הפרק.

לרעיון המוצע יתרונות רבים.

ראשית, משום שמבחינה מוסרית, פגיעה באזרחים היא מעשה מגונה יותר מפגיעה בחיילים, למרות הכאב הכרוך בפגיעה בכל ישראלי והיחס המיוחד לחיילי צה"ל. להבחנה המוצעת בסיס ערכי מוצק יותר מאשר לקריטריון של "דם על הידיים", שנוטה להחמיר עם "דרג השטח" הזוטר, לעומת הדרג המשלח הבכיר, ומתייחס לתוצאה תוך התעלמות מן הכוונה.

ההבחנה המוצעת גם מבוססת על המשפט הבינלאומי, על כן תקל על ההסברה בעולם: מי שישראל אינה מוכנה לשחרר אינם "לוחמי חופש" שהתנגדו ל"צבא כובש", אלא פושעי מלחמה, שכל מי שמכבד את הנורמות הבינלאומיות צריך להוקיע ולהעניש.

והחשוב ביותר, ההצעה יוצרת מניע משמעותי לציית לדיני הלחימה ולהימנע מפגיעה באזרחים, הן ברמת הארגון והן ברמה האישית של הפעיל, שאינו מעוניין שתישלל האפשרות לשחררו אם ייתפס.

לשם כך, נדרש להבטיח, כי מסר אמין ורציני בדבר המדיניות הישראלית החדשה יועבר לכל הדרגים בארגוני הטרור. עיגון מראש של המדיניות בחקיקה בכנסת עשוי לתרום לכך. לעתים, כבילת ידיה של הממשלה דווקא מהווה יתרון במשא ומתן ומבהירה לצד שכנגד כי "חוקי המשחק" וגבולות האפשרי השתנו.

מובן, שאין ביטחון כי שינוי התנהגות יושג בגלל המדיניות המוצעת. אולי פעילי טרור אינם "שחקנים רציונליים" ואולי יש להם מניעים חזקים יותר להמשיך לפגוע באזרחים. בכל מקרה, המדיניות המוצעת מאזנת באופן צודק יותר בין חובתנו לפדות ישראלי שנשבה לבין חובתנו להרתיע מפני מעשי טרור ולצמצם את הסיכון הכרוך בשחרור מחבלים.

הכותב הוא עמית מחקר בתוכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה ע"ש אמנון ליפקין שחק במכון הישראלי לדמוקרטיה, ולשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל

 

סמל ברגדאל מצבא ארה"ב: שוחרר משבי הטליבאן תמורת חמישה אפגנים שהוחזקו בגוואנטנאמו


התראיינתי אתמול (17/6) לתכנית "שישי בחמש" בערוץ 1, בהגשת אורי לוי וכנרת בראשי.

הנושאים היו התקדמות משפטו של אלאור אזריה, החייל היורה מחברון ומשמעות העדויות הנוספות שנשמעו השבוע. בנוסף לכך, התייחסתי גם לתביעת נזיקין שהוגשה על ידי משפחתו של הבטום זרהום, אזרח אריתראי שזוהה בטעות בזמן הפיגוע בבאר שבע כמחבל, נורה והוכה אחר כך בידי ההמון במקום.

קישור לתכנית: (תחילת הראיון בדקה 34:20 לערך, כשמונה דקות):

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1998811

שייש בחמש2 שישי בחמש1 שישי בחמש3


שלשום דחה בית המשפט העליון עתירה נוספת כנגד הריסת בתי מחבלים. הפעם, מדובר בהריסת ביתו בשכם של מי שמיוחסת לו עמידה בראשו של החוליה שרצחה את בני הזוג הנקין ז"ל (בג"ץ 7220/15, ראו – כאן).

כב' השופטים שהם והנדל, בדעת רוב, דחו את העתירה.

מעניינת יותר, דעת המיעוט של כב' השופט מזוז. בשל חשיבותם, אביא את הדברים כלשונם:

"חידוש הפעלתה של תקנה 119 בשטחי יהודה והשומרון ומזרח ירושלים לאחר תקופה של כעשור (2014-2005) בה הוקפאה הפעלתה, מעלה שורה של שאלות משפטיות קשות, אשר להשקפתי טרם ניתן להן מענה מספק ועדכני בפסיקתו של בית משפט זה. בית המשפט דחה לאחרונה ניסיונות להביא לדיון מחודש ומקיף בסוגיות אלה (בג"ץ 8091/15 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (31.12.2014); דנג"ץ 360/15 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (12.11.2015)). ההנמקה העיקרית שניתנה לכך הייתה שנושאים אלה כבר נדונו והוכרעו בפסיקה קודמת. אלא שבחינה זהירה מצביעה על כך שהדיון בסוגיות אלה בפסיקה קודמת לא היה ממצה, ויתרה מכך, מדובר בעיקר בפסקי דין משנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, בטרם העידן החוקתי במשפט הישראלי, וכאשר בתקופה שחלפה חלו גם תמורות מפליגות בנורמות המשפט הבינלאומי הרלבנטיות לסוגיה זו." (פס' 4 לפסק דינו)."

לפני כשלושה שבועות, בקבוצה משפט וביטחון בפייסבוק, התייחסתי לדחיית הבקשה לדיון נוסף בנושא (דנג"ץ 360/15), שנעשתה מנימוקים פרוצדורליים וכתבתי: "כשבוחנים את ההקשר הכולל של פסיקת בית המשפט העליון בנושא הריסות בתים, החל משנת 1979, קשה להימנע מתחושה שבית המשפט מתחמק."

ובכן, כב' השופט מזוז אינו מבקש להתחמק וסבור שעל בית המשפט העליון לברר "בירור יסודי של השאלות" שפירט בראשי פרקים בלבד. לעניות דעתי הוא צודק. שיקולים של יציבות הדין והזהירות הנדרשת באשר לסטייה מפסיקה קודמת אינם יכולים להצדיק הימנעות מבירור יסודי של הסוגיה בבית המשפט העליון. לא למותר לציין, כי טמינת הראש בחול לא תסייע במניעת הליכים כנגד מדינת ישראל או כנגד ישראלים בערכאות זרות ובינלאומיות. האם הדברים יצליחו להניע בחינה מחדש של עמדת בית המשפט העליון? ימים יגידו.

Animation-D9-demolish-house01


הצעת החוק הממשלתית לתיקון עבירת ההסתה לטרור פורסמה השבוע (ראו – כאן).
שלוש הערות ראשוניות:
ראשית, ההצעה מבחינה בין קריאה לביצוע מעשה טרור לבין דברי שבח, אהדה, עידוד תמיכה והזדהות עם מעשה טרור, כשבמקרה הראשון בלבד לא יהיה צורך להראות אפשרות ממשית שהקריאה תביא לביצוע מעשה טרור, כמו שנדרש היום. באופן תאורטי, אפשר להצדיק את האבחנה על יסוד הבדל בחומרה בין קריאה ישירה לבין עידוד עקיף. באופן מעשי, נדמה לי שייפתח כאן כר נרחב לפרשנויות שונות באשר לאבחנה בין "קריאה" ל"עידוד", למשל.
שנית, אם אכן יש הצדקה לאבחנה המוצעת בין "קריאה" ל"אהדה", מדוע היא רלוונטית רק למעשה טרור ולא למעשה אלימות אחר? (שהדין בנוגע להסתה לביצועו נשאר על כנו).
שלישית, כר נוסף לדקדוקים משפטיים נפתח כאשר נדרש יהיה להבחין בין הסתה לטרור להסתה לאלימות אחרת – היום, החוק כולל הגדרה אחת לשני הדברים. החוק המוצע, אינו טורח להגדיר "טרור" (שאלה לא פשוטה כשלעצמה).