עולם ומשפט – מבט אישי

תגית: הרתעה

הגרסה הקצרה ביותר של ההצעה שלי:

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4256696

להלן הטקסט של המאמר:

הדיון הסוער והכאוב בנושא פדיון שבויים ושחרור אסירים משקף את המתח בין רגישותה של החברה בישראל לחיי כל אזרח וחייל לבין החשש מה"מחיר": שחרור של מאות מחבלים, שעלולים לשוב לטרור ולגרום למותם של אזרחים נוספים וכן עידוד חטיפות בעתיד.

לכן, מוצע לגבש עקרונות לחילופי שבויים ועצירים שכוחם דווקא בהיותם גלויים, מוצהרים מראש ומעוגנים באופן שיקשה לסטות מהם. כך אפשר להשפיע על התנהגות הצד שכנגד מראש, הן בשקילת התועלת הטמונה בעצם החטיפה והן בשינוי דרך הלחימה שלו בכלל.

לשם כך יש ליצור קשר בין ציות לדיני הלחימה לבין האפשרות של פעיל ארגון עוין להשתחרר במסגרת עסקת חילופין: מדינת ישראל לא תשחרר פעילי ארגונים עוינים אם ביצעו מעשים המנוגדים לדיני הלחימה. לא יהיו מועמדים לשחרור מי שפגעו במכוון באזרחים. כך, מחבלים שפוצצו אוטובוסים אזרחיים או פעילי טרור ששילחו מחבלים מתאבדים לבצע פיגוע במרכזי קניות יישארו בכלא בכל מצב. כך גם מי שניסו לפגוע בחיילים או במטרות צבאיות בדרכים האסורות לפי דיני הלחימה. למשל, מי שפתח באש לעבר חיילים מחופש לחייל צה״ל או מתוך אמבולנס. גם מי שהרג חייל שנחטף או התעלל בו, ביצע פשע מלחמה ולכן לא ישוחרר. לעומת זאת, מי שנתפסו תוך כדי לחימה, אף אם פגעו בחיילים ישראלים או ברכוש צבאי, יהיו מועמדים לשחרור, אם לא הפרו את דיני הלחימה של המשפט הבינלאומי. למשל, מי שהניחו מטען המיועד לפגוע בסיור צבאי, תקפו מוצב צבאי או נלחמו נגד חיילי צה"ל כשהם נושאים נשק בגלוי.

ההצעה תואמת את המשפט הבינלאומי, שכן אפילו שבוי מלחמה מותר שלא לכלול בחילופי שבויים, אם ביצע פשע מלחמה. ההתייחסות המקילה לחלק ממי שפגעו בחיילי צה"ל היא "הגלולה המרה" שבהצעה הנוכחית לציבור הישראלי. עם זאת, ההצעה איננה פוטרת אותם מעונש, שכן, מלכתחילה, יועמדו לדין פלילי, משום שישראל אינה מכירה בפעילי ארגונים עוינים כבשבויי מלחמה. ההקלה תיעשה רק אם וכאשר יעמוד הסכם חילופין על הפרק.

לרעיון המוצע יתרונות רבים.

ראשית, משום שמבחינה מוסרית, פגיעה באזרחים היא מעשה מגונה יותר מפגיעה בחיילים, למרות הכאב הכרוך בפגיעה בכל ישראלי והיחס המיוחד לחיילי צה"ל. להבחנה המוצעת בסיס ערכי מוצק יותר מאשר לקריטריון של "דם על הידיים", שנוטה להחמיר עם "דרג השטח" הזוטר, לעומת הדרג המשלח הבכיר, ומתייחס לתוצאה תוך התעלמות מן הכוונה.

ההבחנה המוצעת גם מבוססת על המשפט הבינלאומי, על כן תקל על ההסברה בעולם: מי שישראל אינה מוכנה לשחרר אינם "לוחמי חופש" שהתנגדו ל"צבא כובש", אלא פושעי מלחמה, שכל מי שמכבד את הנורמות הבינלאומיות צריך להוקיע ולהעניש.

והחשוב ביותר, ההצעה יוצרת מניע משמעותי לציית לדיני הלחימה ולהימנע מפגיעה באזרחים, הן ברמת הארגון והן ברמה האישית של הפעיל, שאינו מעוניין שתישלל האפשרות לשחררו אם ייתפס.

לשם כך, נדרש להבטיח, כי מסר אמין ורציני בדבר המדיניות הישראלית החדשה יועבר לכל הדרגים בארגוני הטרור. עיגון מראש של המדיניות בחקיקה בכנסת עשוי לתרום לכך. לעתים, כבילת ידיה של הממשלה דווקא מהווה יתרון במשא ומתן ומבהירה לצד שכנגד כי "חוקי המשחק" וגבולות האפשרי השתנו.

מובן, שאין ביטחון כי שינוי התנהגות יושג בגלל המדיניות המוצעת. אולי פעילי טרור אינם "שחקנים רציונליים" ואולי יש להם מניעים חזקים יותר להמשיך לפגוע באזרחים. בכל מקרה, המדיניות המוצעת מאזנת באופן צודק יותר בין חובתנו לפדות ישראלי שנשבה לבין חובתנו להרתיע מפני מעשי טרור ולצמצם את הסיכון הכרוך בשחרור מחבלים.

הכותב הוא עמית מחקר בתוכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה ע"ש אמנון ליפקין שחק במכון הישראלי לדמוקרטיה, ולשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל

 

סמל ברגדאל מצבא ארה"ב: שוחרר משבי הטליבאן תמורת חמישה אפגנים שהוחזקו בגוואנטנאמו

מודעות פרסומת

מרצה בכנס

מדינה דמוקרטית קטנה, ובה מיעוט אתני של למעלה מ-20%, הקשור בשפה ובתרבות לרוב הדומיננטי במרחב הסמוך לה?

התיאור הזה, הנכון לישראל, נכון גם לאסטוניה, הצפונית מבין הרפובליקות הבלטיות. אסטוניה גובלת ברוסיה ממזרח ובה מיעוט גדול של רוסים. אף ששטחה של אסטוניה כפול משטחה של ישראל, אוכלוסייתה קטנה יותר (כ-1.2 מיליון תושבים).

ביקרתי לאחרונה באסטוניה כאורח של משרד המשפטים וסקציית המשפטנים של אגודת קציני המילואים. כן, עוד נקודת דמיון מפתיעה בין המדינה הצפון-אירופית השלווה לבין ישראל היא מרכזיותם של כוחות המילואים בתפיסת הביטחון. הצבא מתבסס על גרעין קבע קטן, חיילים בשירות חובה ובעיקר כוחות מילואים. במהלך ביקורי שמעתי גם סקירה של משפטן צבאי פיני אודות ארגון כוחות המילואים בפינלנד ואף כאן הופתעתי מן הדמיון הרב להסדרים בישראל. אפשר שהמפתח להבנת דמיון זה הוא הצורך ליצור הרתעה, שבמקרה של מדינות קטנות, מחייב גיוס בשעת חירום של כל המשאבים הלאומיים והסתמכות על כוחות מילואים.

כפי שכתב מילן קונדרה, אצל עמים קטנים, עצם הקיום אינו מובן מאליו.

בשונה מאשר בישראל, נדבך יסודי אחר בתפיסת הביטחון של אסטוניה היא חברותה בברית נאט"ו ובאיחוד האירופי. היכולות הצבאיות נבנות על מנת לאפשר פעולה משולבת עם כוחות הברית וקיומה של ברית הגנה קולקטיבית נראה שאף היא תורמת להרתעה.

ריבוי פניהם של האיומים הביטחוניים בעולם של המאה ה-21, אף הוא מטריד את האסטונים. נראה, שהם עקבו מקרוב ובחשש לא מועט אחרי הפרקטיקות של משלוח "מתנדבים" רוסים בלתי סדירים, שננקטו במהלך הלחימה בקרים ובמזרח אוקראינה. כיצד אמור כוח צבאי לפעול כשהוא נתקל בכוחות בלתי מזוהים מסוג זה? האם הוא נדרש לאישור מראש לפתוח באש? אלה חלק מהשאלות המטרידות את האסטונים, בנסותם לפתח מענה לתרחישים עתידיים.

אסטוניה מצויה במהלך פרויקט לרפורמה בדיני הביטחון הלאומי שלה ובחקיקה לשעת חירום. זה היה ההקשר שבו התבקשתי לסקור את מערכת השיפוט הצבאי הקיימת בישראל, כמו גם את דו"ח ועדת טירקל בדבר החקירה של תלונות בדבר הפרת דיני הלחימה. מוטיב קבוע אצל בני שיחי היה הקושי, במדינה שלא חוותה מלחמה מאז מלחמת העולם השנייה, לשכנע פוליטיקאים ואת הציבור הרחב בדבר הצורך לתת את הדעת מראש על ההסדרים הנדרשים בשעת פקודה. מעניין יהיה לעקוב אחרי כיווני ההתפתחות של הדברים.

 

 

במשרד המשפטים האסטוני

הקהל בכנס

העיר העתיקה של טאלין – אור יום מאוחר של הצפון


מאמר דעה שלי בנושא זה עלה בבלוג חדש: "סיווג ביטחוני" של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לקישור לחצו: כאן

  


בשנים האחרונות מתפרסם ערב ראש השנה (העברית) סיכום פסקי הדין המרכזיים שבחרו שופטי בית המשפט העליון מהשנה החולפת (ראו – כאן). במאמר מוסגר, יש כאן לדעתי מסמך מרתק. הקונבנציה המסורתית היא שהשופטים מדברים רק דרך פסקי הדין, אך בעצם הבחירה ב-62 פסקי דין (השנה) מבין אלפי פסקי דין שניתנו יש אמירה ומשום שמדובר בבחירה קבוצתית של השופטים, אני בטוח שמניתוח אפשר להגיע למסקנות מעניינות גם על הדינמיקה בתוך בית המשפט.

צר עולמי כעולם נמלה, אמרה המשוררת ועל כן את תשומת לבי  משכה העובדה שמתוך 62 פסקי דין בכל תחומי המשפט ו-22 פסקי דין בתחום משפט חוקתי, משפט מינהלי ודיני עבודה שלושה מפסקי הדין עוסקים בהריסת בתים לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (מס' 14 – 16 ברשימה). אף אחד מפסקי הדין לא הכריע בשאלת חוקיותו העקרונית של אמצעי זה. אז נכון, שפסקי דין מרכזיים הם לאו דווקא פסקי דין הקובעים תקדים. המרכזיות עשויה לנבוע מהיות הסוגיה בלב העניין הציבורי. ובכל זאת, אני מתקשה להבין את הבחירה הזו ומשמעותה. ניתן היה לבחור אחרים (ראו למשל – כאן וכאן), אבל מה שבעיקר מהדהד הוא העדרם של פסקי הדין בהם נדחתה העתירה לבחינה מחדש של חוקיות האמצעי וכן הבקשה לדיון נוסף בעניין, אף הם ניתנו בשנה החולפת.

שאולה הייטנר. מתוך אתר פיקיוויקי

שאולה הייטנר. מתוך אתר פיקיוויקי


המקור שוברים שתיקה

ובכן, אחרי שתי שיחות מקדימות ארוכות למדי עם התחקירן איתי רום וראיון מצולם ארוך אף הוא שנתתי לענת גורן ולאיתי רום, נודע לי שעות לפני שידור התכנית שהראיון עמי "נותר על רצפת חדר העריכה" (הפואטיקה של הטלוויזיה). למרות זאת, החלטתי להתגבר על הפולניות ולצפות בתחקיר (למי שטרם צפה, קישור – כאן).

בשורה התחתונה – אני חושב שנעשתה עבודה טובה. אם חסידי הארגון ומתנגדיו צפו בתקווה שיוכלו לעשות בתחקיר שימוש להוכחת עמדותיהם, אני מניח שאחרי הצפייה הם היו בדילמה, שכן התמונה העולה מהתחקיר מורכבת.

מצד אחד, התחקיר יעיל מאוד בשבירת התדמית הדמונית של עוכרי ישראל וסוכנים זרים שנוצר לאנשי הארגון על ידי חשיפת הצד האנושי והרקע האישי והמשפחתי שלהם. אם הדבר יקטין את הסיכון שמישהו יפגע בהם פיזית בשל דעותיהם ופעילותם – דיינו.

מהצד האחר, התחקיר חושף את העדר הבסיס ליומרה של הארגון בנוגע למהימנות העדויות שהוא מביא וטענתו כי הן עומדות "בסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר". נכון שגיליתי את זה עוד ב-2004, בסיבוב הראשןן של עדויות שהתפרסמו וניסינו בפרקליטות הצבאית ובמצ"ח לבדוק אותן, אלא שאנשי "המקור" אינם חשודים בנטייה פרו-ממסדית. אם הם מצאו שמתוך עשר עדויות רק שתיים מהימנות, יש סיכוי שגם מי שחשדן כלפי הממסד ישתכנע שאין אלה דברי אלוהים חיים. אני התרשמתי, וכך נאמר גם בתחקיר, שאין המדובר דווקא ברצון זדוני לשקר, אלא בבעיות מתודיות, למשל, לעתים קרובות מוסרי העדויות הם חיילים זוטרים שרואים זווית מצומצמת מאוד של האירועים בשטח ואינם מודעים לתמונה הרחבה יותר המבססת את ההצדקה לפעילות.

התחקיר מצביע גם על פער בעייתי אחר, בין מטרתו של הארגון וליבת פעילותו – מאבק בכיבוש בשטחים והצבת מראה מול פני החברה הישראלית באשר למחיר המוסרי של הכיבוש, לבין האמצעי המזוהה ביותר עם הארגון, זה שהעניק לו את שמו – עדויות חיילים על חריגות בפעילות הצבאית בשטחים.

בנוגע לעניין האחרון, ברצוני להצביע על בעיה נוספת, שלא נדונה בתחקיר, והיא העדר קשר סיבתי הכרחי  בין חריגות בהתנהלות חיילי צה"ל בשטחים לבין שאלת המשך הכיבוש בשטחים. נכון, שאם צה"ל לא היה בשטחים, החיכוך המוליד גם התנהגות פסולה היה נמנע. יחד עם זאת, במצב המדיני הנוכחי, גם אם כל חיילי צה"ל, בכל זמן ובכל מקום, היו נוהגים למופת, על פי כל הנורמות המשפטיות המחייבות והמוסריות המצופות מהם, עדיין נדרשת הייתה החברה הישראלית להתמודד עם האנומליה הנובעת מכך שמדינה דמוקרטית שולטת על אנשים שנמנעת מהם שליטה על גורלם, השתתפות בהליך הדמוקרטי והגדרה עצמית.

אבל הבעיה אינה מתמצית בכשל לוגי. עמדתו העקבית של הארגון גורמת להפחתה באחריותם האישית של אותם חיילים שהיו מעורבים באירועים של פגיעה לא מוצדקת בתושבים הפלסטינים. כך גם מקבלים חיילים שראו ועמדו מנגד ורק אחרי שהשתחררו באו למרק את מצפונם ולתת עדות בעילום שם ל"שוברים שתיקה" תווית הכשר של אנשי מצפון אמיצים. אין לארגון עניין כלשהו במיצוי הדין עם חיילים עבריינים, שכן "הכיבוש אשם", "הממשלה אשמה", "החברה הישראלית אשמה". אולי מהדהדת כאן התפיסה הלניניסטית כי צריך להיות רע יותר כדי שיהיה טוב יותר. אני מאמין בחשיבותה של גישה פרגמטית – אפשר לנסות ולשפר את חיי היומיום של התושבים הפלסטינים בשטחים ואת התנהלותם של חיילי צה"ל כלפיהם. שיפור כזה מותנה בהרבה מאוד צעדים קטנים – כאן סככה שתמנע חשיפה לשמש הקופחת במחסום ושם מיצוי הדין עם התנהגות ברוטלית של חיילים באופן שירתיע אחרים מהתנהגות דומה. האם זה יביא ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לא. האם זה ייתר את הצורך ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני? גם כאן לדעתי התשובה היא שלילית. אבל, בינתיים, זה יהפוך את חייהם של הפלסטינים למעט נסבלים יותר.


(בעקבות ת"פ (שלום י-ם) 38168-01-16 מדינת ישראל נ' אולמרט, פורסם בנבו, 10.2.2016).

ההחלטה לסטות מהסדר הטיעון אליו הגיע ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עם פרקליט המדינה בעניין עבירות שיבוש מהלכי משפט היא הפרק האחרון בסאגה המתמשכת של משפטי אולמרט. לפי הסדר הטיעון אולמרט הודה בשתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט והצדדים עתרו במשותף כי יוטל עליו עונש של ששה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצה בחופף לעונש המאסר בן שמונה עשר החודשים בפועל אשר הוטל עליו בתיק הולילנד על ידי בית המשפט העליון בסוף חודש דצמבר.[1]

כב' השופט אביטל חן מבית משפט השלום בירושלים קבע כי העונש עצמו (ששה חודשים בפועל) אמנם נמצא במתחם העונש ההולם, אולם חפיפתו המלאה, כך שאולמרט לא ירצה ולו יום מאסר אחד נוסף בגין עבירות השיבוש לוקה בחוסר סבירות קיצוני. על כן קבע כי 30 ימי מאסר מתוך העונש ירוצו במצטבר לעונש שנפסק בפרשת הולילנד.

תזכורת קצרה ביחס לרקע ולנסיבות הפרשה. כנגד אולמרט התנהלו שני הליכים נפרדים:

בבית המשפט המחוזי בירושלים התבררו האישומים בפרשת טלנסקי (מעטפות הכסף), מרכז ההשקעות וראשונטורס. תחילה הורשע אולמרט בפרשת מרכז השקעות בלבד ואולם, לאחר שהתיק הוחזר מבית המשפט העליון לשמיעת עדויות נוספות (בעיקר זו של שולה זקן, עוזרתו לשעבר) הורשע גם בפרשת טלנסקי ונידון לשמונה חודשי מאסר בפועל.[2] בית המשפט קבע כי עונש זה ירוצה במצטבר לעונש שהוטל בפרשת הולילנד. על גזר דין זה תלוי ועומד ערעור בפני בית המשפט העליון.

בעוד תיק טלנסקי מתנהל בירושלים, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב האישום בפרשת הולילנד, שהסתיים, כאמור, לאחרונה בהכרעת בית המשפט העליון לפיה ירצה אולמרט שמונה עשר חודשי מאסר בפועל.

האישומים בעניין שיבוש הליכי משפט עניינם בשיחות של אולמרט עם שולה זקן.

האישום הראשון עניינו בשיחות במאי וביולי 2011, לפני פרשת ההגנה בתיק טלנסקי. אולמרט ניסה לשכנע את זקן שלא להעיד וניסה לעורר בליבה חשש מפני חקירתה הנגדית. תחילה הצליח הדבר וסניגורה של זקן הודיע כי לא תעיד במשפטה.

האישום השני עניינו בשיחות באוקטובר 2012, לאחר שהחל מתרקם הסדר הטיעון בין פרקליטות המדינה לבין זקן, הסדר טיעון במסגרתו הוחזר הדיון בפרשת טלנסקי לבית המשפט וזקן העידה, עדות שתרמה להרשעתו של אולמרט. אולמרט ניסה לשכנע את זקן שלא להגיע להסדר טיעון והבטיח כי ידאג למשפחתה. אף כאן נחלו תחילה המאמצים הצלחה וזקן הודיעה לסניגוריה כי החליטה לא לחתום על הסדר הטיעון.

בית המשפט נימק את ההחלטה לסטות מהסדר הטיעון בכך שמדובר באירועים נפרדים, גם אם קשורים:  עבירות השיבוש בוצעו בשנים 2011-2012 בעוד שהעבירות בגינן נתן אולמרט את הדין בפרשת הולילנד בוצעו שנים ארוכות קודם לכן. השופט חן מצטט את בית המשפט העליון שקבע: "עקרון ההלימה, שנקבע כאמור כעקרון מנחה בענישה, מחייב כי לכל מעשה עבירה בגינו הורשע הנאשם יינתן ביטוי הולם בקביעת עונשו, בעיקר כאשר מדובר באירועים נפרדים. במקרים כאלה, חפיפת עונשים אינה מתיישבת לכאורה עם עקרון ההלימה, ובעיקר ככל שמדובר בחפיפה מלאה של עונשים, ומחייבת הנמקה משכנעת."[3]

כב' השופט חן לא מצא הנמקה משכנעת לחפיפה המלאה של העונשים ועל כן קבע כי הסדר הטיעון לוקה בחוסר סבירות קיצונית והורה על הצטברות חלקית של העונש, כאמור לעיל.

ההנמקה לתוצאה משכנעת ואולם אין היא מיוחדת לעבירת שיבוש מהלכי משפט דווקא, אלא נכונה לכל מקרה דומה של גזרי דין בגין אירועים נפרדים.

לדעתי, במקרה של עבירת שיבוש מהלכי משפט, יש נימוק מיוחד לצבור, ולו חלקית, את העונש המוטל בגין העבירה על העונש המוטל בגין האירוע  שאת בירורו במשפט ניסה הנידון לשבש. הנימוק הוא המניע המיוחד הקיים בעבירת שיבוש מהלכי משפט: לסכל את מיצוי הדין והנשיאה בעונש בגין האירוע העיקרי. אם הסיכון המרבי שנוטל על עצמו נאשם בעוברו עבירת שיבוש יהיה נשיאה בעונש חופף לעונש שיוטל עליו בתיק העיקרי, יש בכך עידוד ל"מקבל החלטות רציונלי"[4] לנסות ולשבש את ההליך: התוצאה המיטבית מבחינתו היא שיצליח ויזוכה בהליך העיקרי, והשיבוש לא ייחשף. התרחיש הרע ביותר עבורו הוא שלא יצליח לשבש את ההליך ובנוסף תיחשף עבירת השיבוש והוא יורשע הן בעבירה העיקרית והן  בשיבוש מהלכי משפט. ואולם – אם גם בתרחיש הגרוע ביותר אין השיבוש גורר עונש מצטבר – אין כל סיבה שלא לנסות ולשבש את ההליכים.

במלים אחרות, שיקולי הרתעה, הן הרתעה אישית והן הרתעת הרבים,[5] מחייבים כי בתוך מתחם העונש ההולם, יוטל בגין שיבוש מהלכי משפט עונש המצטבר ולו חלקית לעונש בהליך שהנידון ניסה לשבשו.

במקרה של אולמרט, הסדר הטיעון כלל גם עונש של קנס בסכום 50,000 ₪. ניתן אולי לטעון, כי עונש זה, שמצטבר לעונש בתיק הולילנד, די בו כדי ליצור את ההרתעה הדרושה. אינני בטוח בכך, לאור עונש המאסר שצפוי היה בתיק העיקרי. מכל מקום, באופן עקרוני ראוי ליצור מצב בו הסיכון (מכפלת סיכויי החשיפה בעונש שיוטל על עבירת השיבוש אם תיחשף) יהיה גדול יותר מהסיכוי (מכפלת סיכויי השיבוש להצליח בעונש הצפוי בהליך העיקרי אותו מנסים לשבש).

 

[1] ע"פ 4456/14‏ קלנר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.12.2015).

[2] ת"פ (מחוזי י-ם) 426/09 מדינת ישראל נ' אולמרט (פורסם בנבו, 25.5.2015).

[3] ע"פ 7907/14 ‏ ‏ ואזנה נ' מדינת ישראל, פס' 16 לפסק דינו של השופט מזוז (פורסם בנבו, 22.2.2015).

[4] היום יש הסכמה רחבה כי עבריינים אינם תמיד מקבלי החלטות רציונליים ואולם,  במקרה המיוחד של עבירת שיבוש מהלכי משפט, עבירה שאינה מבוצעת בדרך כלל בלהט הרגע, נדמה לי שאין לבטל את הצורך ליצור מצב שתחשיב רציונלי יעודד להימנע מהעבירה.

[5] ס' 40ו, 40ז' לחוק העונשין, התשל"ז-1977.


ידידי, קובי סודרי, פרסם היום מאמר דעה ב"הארץ" ("דמם של הפעוטות זועק מהאדמה") ובו הוא קורא להעמדתם לדין של הורים שהתרשלו וגרמו למות ילדם, בכך ששכחו אותו במכונית. המאמר בהחלט שווה קריאה ומעורר מחשבה.

לדבריו "המדיניות עד כה הייתה להימנע מהעמדה לדין, בנימוק שאין עניין לציבור בכך, בשל האסון הכבד שפקד את ההורים, אשר נענשו דיים ואין כל ערך מוסף להליך משפטי נגדם, בוודאי לא לענישה פורמלית". עו"ד סודרי מערער על תפיסה זו בכותבו: "אי אפשר להתעלם מכך שבמקרי השיכחה של פעוטות למשך שעות ברכב, אין המדובר ברשלנות רגעית שכל הורה נכשל בה לעתים, אלא בכישלון המהותי והחריף ביותר במילוי החובה ההורית. אי אפשר גם להתעלם מדמו של הפעוט הזועק מן האדמה, פעוט שגם לציבור יש חובה ערכית, מוסרית וחוקית להגן עליו, בחייו ובמותו. הפועל היוצא מכך הוא, שאין די בחקירת משטרה לבירור נסיבות האירוע, נדרש גם הליך משפטי".

אני נוטה שלא להסכים: נכון, שהמשפט הפלילי נועד לשרת שורה של תכליות, כפי שעו"ד סודרי מציין. יחד עם זאת, האם "הענקת תחושת הגנה לציבור" היא אחת מהן? המלה "תחושה" מפריעה לי. אם ניתן להראות, כי מיצוי הדין הפלילי עם ההורים הרשלנים, ימנע מהם להיכשל במעשים דומים או ירתיע הורים אחרים, ייתכן שיש הצדקה להעמדה לדין. שיקולים של מניעה והרתעת הרבים הם אינטרסים מוכרים של ההליך הפלילי. אבל, אם אין בסיס להניח שהעמדה לדין תתרום לכך, האם "תחושה" כוזבת של הציבור, כאילו המדינה "עושה משהו" ומגינה על הילדים שלנו, מצדיקה מיצוי ההליך הפלילי במקום ששיקולים אחרים אינם מצדיקים זאת? ספק בעיני.

ולגופם של דברים – האם באמת יש חשש, כי הורים ששכחו ילד במכונית ושכלו אותו, יכשלו שוב באותו מעשה? יש בסיס אמפירי התומך בכך? האם העמדת ההורים לדין תרתיע הורים אחרים? ההנחה שהעמדה לדין וענישה פלילית מרתיעה אחרים, שנויה במחלוקת באופן כללי, אפילו כאשר מדובר בעבירות של מחשבה פלילית. נדרש להניח, כי העבריין הפוטנציאלי, טרם ביצוע המעשה, יעלה בדעתו את הסיכון שייתפס ויעמוד לדין ואת ה"מחיר" שישלם אם יעמוד לדין. ההנחה היא, כי אם מכפלת הסיכון ב"מחיר" תהיה גבוהה דיה, יירתע העבריין הפוטנציאלי מהמעשה. אולי זה קורה לפעמים, אבל המודל של מקבל החלטות רציונלי, אינו נכון תמיד, אפילו כאשר מדובר בהחלטות כלכליות, קל וחומר, במקרים אחרים (על כך קיבל דניאל כהנמן פרס נובל לכלכלה – אני ממליץ בחום על ספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט").

נדמה לי שסימן השאלה גדל, כאשר מדובר בעבירות של רשלנות, כלומר, כאשר הכשל של העבריין היה בכך שלא העלה על דעתו סיכון שאדם סביר היה מעלה על דעתו ולא נקט באמצעי הזהירות המתאימים. האם ענישת הורה רשלן תגרום להורים אחרים להתאמץ יותר באיתור סכנות אפשריות לילדיהם ובהימנעות מהן? יש כאן הנחה המורכבת על גבי הנחה.

אגב, בהנחיות פרקליט המדינה נקבע שניתן להימנע מהעמדה לדין, אם מדובר ברשלנות חד – פעמית ורגעית:

"חריג לכלל זה עשוי להימצא במקרי רשלנות חד פעמית ורגעית של הורים, אשר הסתיימו במות ילדיהם – דוגמת השארת ילדיהם ברכב ללא השגחה – בהם לא יהיה בדרך כלל, עניין לציבור בהעמדת ההורים לדין, בשל האסון הכבד שפקד אותם, וזאת כאמור, בכפוף לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה."

אבל מהי "רשלנות רגעית"?

פרשנות אפשרית אחת, היא שמדובר במקרים שבהם תוך זמן קצר נזכר ההורה שילדו הושאר ברכב. לפי פרשנות זו, ברוב מקרי מוות, שנגרמים בדרך כלל כתוצאה משהייה ממושכת ברכב, תהיה הצדקה להעמיד לדין.

פרשנות אחרת, תראה "רשלנות רגעית" כממוקדת ברגע הכשל: הרגע שבו יצא ההורה מהרכב ונעל אותו כשהילד בפנים.  לפי פרשנות זו, "רשלנות רגעית" היא הכלל, גם במקרים שנסתיימו במוות. פרשנות רחבה זו עשויה להסביר את העובדה שבפועל, אכן אין מעמידים לדין.

מעניין להשוות את הנחיית פרקליט המדינה בעניין העמדה לדין של הורים בגין הזנחת ילדיהם, שזה עתה הזכרתי, להנחייה אחרת בנוגע למדיניות התביעה בהעמדה לדין בעבירות של גרימת מוות בתאונת דרכים. גם תאונות דרכים קטלניות, נגרמות לעיתים ברשלנות וגם בהן, לעיתים קרובות, מקפחים את חייהם קרובי הנהג הרשלן, לרבות ילדיו.

ההנחייה בנוגע לתאונות דרכים קטלניות קובעת, כי "ככלל, יש להעמיד עברייני תנועה לדין, גם כאשר קורבן התאונה הוא אדם קרוב". החריג מוגדר באופן צר בהרבה מאשר בהנחייה בנוגע להזנחת ילדים:

"יחד עם זאת, קיימים מקרים, בהם מעבר לפגיעה הקטלנית בבן משפחה, תעלינה נסיבות ייחודיות נוספות – הן נסיבות הקשורות לחשוד והן נסיבות הקשורות לאירוע. כך, למשל, פגיעה חמורה בחשוד עצמו; רשלנות קלה מאוד של הנהג החשוד; רשלנות תורמת משמעותית של צד ג'; חשוד שממילא לא יעשה עוד שימוש ברישיון הנהיגה שלו בשל מצבו, עבר תעבורתי וכיוצ"ב. בנסיבות כאלה ובדומות ישקול פרקליט המחוז, אם ראוי להסתפק בהעמדה לדין בעבירה של גרם מוות ברשלנות במקום בעבירה של הריגה, או – כאשר המקרה הולם – להימנע מהעמדה לדין".

נדמה לי שהסטנדרט אינו אחיד וראוי לשקול האם ההבדלים מוצדקים.

ועניין אחרון – עו"ד סודרי מזכיר את בירור מסוגלותו ההורית של ההורה הרשלן בבית המשפט (מקום בו יש לו גם ילדים אחרים), כהצדקה נוספת להעמדתו לדין. כאן ראוי להזכיר, כי בירור זה אינו מחייב הליך פלילי כנגד הורה ויכול פקיד סעד ליזום אותו גם לפי הוראותיו של חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (סעיף 3). החקירה המשטרתית (שאין חולק על נחיצותה) עשויה לספק את הממצאים הנדרשים להחלטה בעניין זה.