עולם ומשפט – מבט אישי

תגית: או"ם

מאמר דעה שלי בנושא זה עלה בבלוג חדש: "סיווג ביטחוני" של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לקישור לחצו: כאן

  


למי שמתעניין בדו"ח שפורסם אתמול ומוכן להשקיע בכך שבע דקות מזמנו, מצורף קישור לתכנית  "סדר יום" ברשת ב', בה התראיינתי בנושא בבוקר (מתחיל בדקה 1:01:45):

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1706722

COI_Gaza_commissioners


כבר כתבתי בבלוג הזה בעבר על האמנה לסחר בנשק (Arms Trade Treaty), בעקבות החלטת העצרת הכללית של האו"ם לאמץ נוסח סופי של האמנה  (ראו כאן).

הערכתי שהתהליך עד כניסתה לתוקף של האמנה עשוי לארוך שנים. ובכן – התבדיתי. האמנה מגדירה כי תיכנס לתוקף שלושה חודשים אחרי שחמישים מדינות יאשררו אותה. מסתבר, שביום 25 ספטמבר האחרון הגיעה האמנה ליעד הזה, לאחר שאישררו אותה 53 מדינות. היא תיכנס לתוקף ערב חג המולד הקרוב, ביום 24 דצמבר 2014.

בין המצטרפות לאמנה גם מדינות שהן יצרניות ויצואניות נשק משמעותיות, לרבות לישראל. כך, למשל, גרמניה (צוללות), צרפת ,  בריטניה, איטליה (מטוסי אימון).

68 מדינות נוספות חתמו על האמנה, אך טרם אישררו אותה ובהן יצואנית הנשק מספר אחת לישראל – ארה"ב. חתימה אינה מחייבת מדינה לעמוד בהתחייבויות של האמנה, אך היא טומנת בחובה חובה שלא לפעול לסיכול מטרות האמנה.

ישראל, כמו  גם רוסיה וסין, למשל, לא חתמו (עדיין?) על האמנה (רשימת המדינות שחתמו ואישררו זמינה כאן).

יחד עם זאת, כפי שציינתי כבר, כניסתה לתוקף של האמנה עשויה להשפיע גם על מדינות שאינן צד לה, שכן התחייבויותיהן של המדינות החברות בכל הנוגע ליצוא, יבוא ומעבר של נשק, חלות ללא תלות בשאלה אם המדינה האחרת שהיא צד לעיסקה חברה באמנה, אם לאו.

יהיה מעניין…

גמר חתימה טובה!

 


אתמול, התראיינתי בתכנית "לונדון את קירשנבאום" (ראו כאן, האייטם מתחיל בדקה 46 של התכנית) בעקבות מכתב דחוף של עשרה ארגוני זכויות אדם ליועץ המשפט לממשלה. נושא המכתב הוגדר כ"מדיניות התקיפה בעזה במסגרת מבצע 'צוק איתן'" ואילו בהודעה לתקשורת נכתב: "חשד להפרות חמורות של הדין ההומניטארי הבינלאומי בפעילת צה"ל בעזה".

כמו שציינתי בראיון, אני מכבד את התפקיד של ארגוני זכויות האדם ואת החשיבות שבהקשבה לדבריהם גם ואולי במיוחד בזמן מלחמה. אין גם מחלוקת שישנם אירועים בזמן לחימה, ומבצע "צוק איתן" אינו יוצא מכלל זה, המחייבים בדיקה ובירור, בין היתר גם בגלל תוצאות קשות, כגון, מספר רב של אזרחים שנהרגו בתקיפה. אני סמוך ובטוח כי בירור כזה ייעשה.

מה שמקומם בפנייה, היא הניסיון לגזור מסקנות באשר למדיניות התקיפה וההתייחסות לחשד להפרות חמורות של הדין ההומניטרי הבינלאומי ("הפרות חמורות" הוא שם אחר לפשעי מלחמה). אינני סבור שארגוני זכויות האדם הציגו מידע ונתונים המאפשרים להגיע למסקנה כזו, גם אם היא מסוייגת כ"חשד".

העיוות הבולט במכתב הוא אופן ההתייחסות לחובת המידתיות בתקיפה. בראיון התייחסתי לכך שאי אפשר להתייחס למידתיות של תקיפה לפי מספר ההרוגים האזרחים בלבד. לאור קוצר הזמן בתכנית, לא יכולתי להרחיב בעניין ועל כן אפרט להלן למה כוונתי:

החובה לנהוג מידתיות בתקיפה משמעה, שעל הגורם הצבאי המתכנן או מבצע תקיפה, להימנע מלבצעה אם הנזק הצפוי לאזרחים ולרכוש אזרחי מופרז ביחס לתועלת הצבאית הצפויה ממנה.

מכך נגזרות מספר מסקנות:

ראשית, הבחינה היא לפי המידע הזמין למפקד הצבאי בזמן אמת, בעת שהפעולה נשקלת, לא מדובר בחוכמה שבדיעבד, הנבחנת לפי מספר הנפגעים בפועל, העשוי להיות תוצאה של טעות בלתי נמנעת בהערכה או בביצוע.

שנית, אין שום משמעות משפטית למספר ההרוגים האזרחיים כלשעצמו. הריגת אזרח אחד באופן מכוון, שלא אגב תקיפת מטרה צבאית, היא פשע מלחמה. מצד שני, אי אפשר להציב מספר כלשהו של הרוגים אזרחיים, לא עשרות, לא מאות ואף לא אלפים, המעיד כשלעצמו על הפרת חובת המידתיות בתקיפה. הכול עניין יחסי, עניין של השוואה בין התועלת הצבאית הצפויה לבין הפגיעה הצפויה באזרחים. גם אם נהרגו ביום אחד של לחימה בסג'עיה כשלושים אזרחים פלסטינים (בשכונה של כמאה אלף תושבים ובלחימה שבה נהרגו גם שלושה עשר חיילים) אין בכך שום אינדיקציה להעדר מידתיות.

שלישית, המידתיות אינה "ספירת גופות" של אזרחים משני הצדדים. העובדה, שבהשוואה למספר הנפגעים הפלסטינים בעזה, בעורף הישראלי האבדות מעטות (כנראה הודות ל"כיפת ברזל" ולנחישותם של כוחות צה"ל, שמנעו מחוליות חמאס חמושות להיכנס ליישובים בישראל ולבצע פיגועי הרג) איננה מעידה על העדר מידתיות בתקיפה.[1] ההשוואה היא בין התועלת הצבאית הצפויה מכל תקיפה ותקיפה (וממכלול התקיפות), תועלת הנמדדת בפגיעה ביכולת הלחימה של חמאס וארגוני הטרור האחרים, לבין מספר הנפגעים האזרחיים הפלסטינים הצפויים מן התקיפה.

רביעית, גם החלק היחסי של ההרוגים האזרחיים הפלסטינים, ביחס למספר לוחמי החמאס ההרוגים, איננו מהווה אינדיקציה אמינה למידתיות – ארגוני זכויות האדם טענו במכתבם כי אחוז ההרוגים האזרחים עומד על כ-70% מכלל ההרוגים בעזה. אתייחס בהמשך לאמינות הנתונים ואולם, בשלב זה אניח, לצורך הדיון בלבד, שהם נכונים. ההנחה הסמויה ביסוד הטיעון כי יחס זה אינו מידתי, הוא שהתועלת הצבאית הצפויה מהתקיפה היא הריגת לוחמי האויב והיא בלבד. לוחמי האויב הם אמנם יעד לגיטימי של לחימה, אבל בהקשר הנוכחי הם אינם היעד העיקרי: לפי פרסומי צה"ל, מטרתן העיקרית של התקיפה היא נטרול משגרי רקטות, מחסנים של אמצעי לחימה, מתקני יצור רקטות ומנהרות תקיפה. נניח שיש תקיפה בה נהרג לוחם חמאס אחד וארבעה אזרחים (כלומר, 80% הרוגים אזרחיים), אבל, התקיפה כוונה לנטרל מחסן של 20 רקטות גראד, או לנטרל מנהרת תקיפה ממנה מתכוון כוח של חמאס לחדור לישוב ישראלי ולבצע פיגוע הרג המוני. האם ניתן לומר שהתקיפה אינה מידתית? ברור שלא.

חמישית, תוך כדי לחימה, אין שום יכולת לעמוד באופן אמין על היחס בין הנפגעים האזרחים לבין הלוחמים בעזה. הדבר נובע ממספר סיבות: לוחמי החמאס אינם לובשים תמיד מדים וארגון החמאס עצמו מנסה להעצים את מספר הנפגעים האזרחיים ולהפחית במספר נפגעיו; לעיתים קרובות יש הנחה לפיה "ילדים" הם בהכרח אזרחים. וודאי שהדבר נכון כשמדובר בפעוטות וילדים קטנים ואולם, למרבה הצער, בני 14 ומעלה (ולפעמים אף צעירים יותר) מסוגלים להשתתף בלחימה באופן פעיל.[2] למעשה, לפי המשפט הבין-לאומי המנהגי, אין זה אפילו פשע מלחמה לשתף בלחימה בני 15 ומעלה.[3] בעבר התעוררו גם מחלוקות לגבי סיווגם של אנשי "כוחות הביטחון" השונים של חמאס בעזה כ"שוטרים" או כלוחמים. כנגד הנתונים שמביאים ארגוני זכויות האדם במכתבם, ראו למשל, ניתוח שנעשה, לפי הנטען, על סמך פרטי הנפגעים ברשת אל ג'זירה, לפיהם למעלה מ80% מהנפגעים הם גברים וכמחציתם בין הגילאים 18 – 28.

אם כן, מדוע ארגוני זכויות האדם התעקשו לכלול במכתבם דרישה לשנות את מדיניות התקיפה וחשד להפרות חמורות של דיני הלחימה בעזה? אינני יודע. אני מקווה שעיתוי ההודעה והמכתב ונוסחם[4] אינם קשורים לדיון במועצת זכויות האדם היום. פורסם, שברקע של דיון זה פועלים גורמים בין-לאומים שונים להקמת "וועדת גולדסטון" חדשה. הרי ברור שיש מי שינפנף בזה שאפילו ארגונים ישראליים טוענים שיש חשד לפשעי מלחמה – ואם כך, חזקה שהם "נותנים הנחה" למדינתם ובפועל, מדובר בחשד מבוסס או אפילו בוודאות. מי שמבקש לפעול מתוך החברה הישראלית ולא לגרום לניכור כלפיו, ראוי שייזהר שלא להפוך ל"אידיוט שימושי" בשירות גורמים ציניים.

לונדון את קירשנבאום יולי 14 3 לונדון את קירשנבאום יולי 14 6 לונדון את קירשנבאום יולי 14 11

 

 

 

[1] פניית ארגוני זכויות האדם מתייחסת למשפט הבין-לאומי ההומניטארי, כלומר, לדיני הלחימה, המסדירים את אופן הלחימה המותר. ענף אחר של המשפט הבין-לאומי (דיני השימוש בכוח או jus ad bellum) מסדיר את חוקיות היציאה למלחמה. בענף זה של המשפט משמש מושג המידתיות במשמעות אחרת. במסגרת זו לא אדון במישור זה.

[2] אתמול, שמעתי כתב המדווח מאחד בתי החולים, על סמך שיחות עם חיילים פצועים, כי החיילים נתקלו בילדים בני 13 חגורים בחגורות נפץ שניסו לפגוע בהם וגם באשה שפעלה כך.

[3] ישראל, כמדינה החתומה על האמנה לזכויות הילד, התחייבה שלא לגייס מי שלא מלאו לו 18. יחד עם זאת, זו מחוייבות הסכמית, מכוח האמנה. החמאס, כארגון לא מדינתי, מחויב כנראה בדיני המלחמה המנהגיים בלבד.

[4] המכתב פורסם ביום שנשלח ליועמ"ש לממשלה, יחד עם הודעה לתקשורת, שניהם תורגמו בזריזות לאנגלית ומופיעים באתר האגודה לזכויות האזרח.


צדק 2708 עמ 1א בצדק 2708 עמ 1ב בצדק 2708 עמ 2א בצדק 2708 עמ 2ב

בסוף השבוע התפרסמה כתבה במוסף "בצדק" של "מקור ראשון" המבוססת על ראיון עמי. הכתבה התפרסמה גם באתר  nrg, להלן קישור:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/589/203.html?hp=1&cat=404

נדמה לי שנקודה אחת ראויה לחידוד: בראיון אני מסביר כי דיני הלחימה (המכונים גם המשפט הבין-לאומי ההומניטארי) מתחלקים  לכללים נוקשים  (rules), למשל, האיסור על לקיחת בני ערובה וכללים גמישים יותר (standards),  המחייבים שיקול דעת ואיזון בין אינטרסים , כמו למשל, כלל המידתיות בתקיפה, המחייב לשקול את התועלת הצבאית בתקיפת המטרה מול הנזק הנלווה הצפוי לאזרחים  בסביבה כתוצאה מהתקיפה.

האיסור על ענישה קולקטיבית מצומצם יותר מכפי שמשתמשים בו לעיתים קרובות בשיח הציבורי והדיפלומטי, אבל ככל שהאיסור חל, הוא כלל נוקשה, כלומר, הוא אינו נסוג בפני שיקולים של תועלת צפויה שתצמח מפגיעה קולקטיבית באוכלוסייה אזרחית המצויה תחת שליטתך.  הוספתי וציינתי בכתבה, כי אני מפקפק מאוד בקיומה של תועלת כזו בענישה קולקטיבית מהסוג של ניתוק חשמל, אבל הדברים נאמרו למעלה מן הצורך, שכן, אפילו אם מאן-דהוא סבור כי קיימת תועלת כזו, הצעד עדיין אסור.

ועוד עניין קטן, שלא נכנס לכתבה: איסור על ענישה קולקטיבית, אמנם בניסוח מצומצם ועמום יותר מזה המצוי באמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949, נכלל עוד בתקנות  הנספחות לאמנת האג הרביעית בדבר דיני המלחמה ביבשה ומנהגיה, משנת 1907 (תקנה 50). אין מחלוקת שתקנות האג הן חלק מהמשפט הבין-לאומי המינהגי, המחייב את כל הצדדים הלוחמים.


ה"גרדיאן" מפרסם היום כי רפובליקת איי מרשל הגישה היום בקשה לבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) לפתוח בהליכים נגד תשע מדינות – חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון, המוכרות באמנה בדבר מניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT) כמעצמות המחזיקות נשק גרעיני (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת) וארבע מדינות נוספות שאינן חברות ב-NPT  – הודו, פקיסטן וצפון קוריאה, שהצהירו כי הן מחזיקות בנשק גרעיני, וישראל, שרבים בעולם סבורים שהיא מחזיקה בנשק גרעיני, אף שלא הצהירה על כך.

על הפנייה נודע לי מן הבלוג בנושא בקרת נשק של פרופ' דן ג'וינר, שגם מפנה לאתר  שפרסם את המסמכים שהגישה לכאורה איי מרשל לבית הדין. לשם הזהירות, אציין כי בדקתי את האתר הרשמי של בית הדין עצמו ושם, עדיין, אין כל התייחסות לפנייה.

מעיון ראשוני, הטענה כלפי המדינות הגרעיניות החברות באמנה היא, שהן מפרות את ההתחייבות  הכלולה בסעיף 6 ל-NPT, לפיה המדינות החברות מתחייבות לשאת ולתת בתום לב על הפסקת מרוץ החימוש הגרעיני  ועל נקיטת אמצעים אפקטיביים לפירוק כללי ומלא של הנשק הגרעיני  תחת פיקוח בין-לאומי קפדני ואפקטיבי. כלפי המדינות שאינן צד ל-NPT (ובהן ישראל) הטענה היא כי הוראה זו של ה-NPT הפכה למשפט בין-לאומי מנהגי, המחייב את כל המדינות.

ראוי לציין, כי איי מרשל יזמו הליכים נפרדים נגד כל אחת מתשע המדינות. סמכותו של בית הדין הבין-לאומי לצדק להכריע בסכסוכים בין מדינות מותנית בהסכמתן של המדינות המהוות צד לסכסוך. לכן, במסמך שפורסם, מבקשת איי מרשל כי ישראל תסכים לקבל את השיפוט של בית הדין. נדמה לי שלא צריך להיות מומחה על מנת להעריך מה הסבירות שישראל אכן תסכים לשיפוט של בית הדין הבין-לאומי בעניין רגיש זה. אין המדובר כאן בבקשה של גוף של האו"ם לחוות דעת מייעצת של בית הדין, כפי שנעשה בעניין גדר הביטחון בשנת 2004, עניין בו בית הדין פסק שיש לו סמכות לדון גם ללא הסכמתה של ישראל.

בית הדין הבין-לאומי לצדק כבר נדרש לשאלה הכרוכה בנשק הגרעיני – שאלת חוקיות השימוש בנשק גרעיני, עניין שהועלה בפניו במסגרת בקשה לחוות דעת מייעצת  של ארגון הבריאות העולמי בשנת 1996. הוא חיווה דעתו כי לא ניתן לומר ששימוש בנשק גרעיני יהיה בלתי חוקי גם בנסיבות קיצוניות שבהן הישרדותה של מדינה נמצאת על הכף. יחד עם זאת,  בית הדין הצביע בהרחבה על הקשיים הגדולים ביישוב שימוש בנשק גרעיני עם המשפט הבין-לאומי. איי מרשל מדגישים שאינם מבקשים לבחון מחדש את חוות הדעת המייעצת ואינם טוענים כי השימוש בנשק גרעיני הוא בלתי חוקי, אלא מעלים סוגיה אחרת, הנוגעת לחובה לשאת ולתת בתום לב על פירוק הנשק הגרעיני.

מדוע איי מרשל?  ובכן, ב"גרדיאן" מצויין כי איים אלה היוו אתר לניסויים גרעינים רבים אחרי מלחמת העולם השנייה ובמהלך שנות החמישים, ניסויים שגרמו נזק רב לאיים. לשאלה הפוליטית מדוע עכשיו ומדוע תביעה נגד כל המדינות הגרעיניות, אין לי תשובה. זה אפילו קצת מפתיע, לאור הקשר ההדוק שסברתי שקיים בין איי מרשל לארה"ב.

המשך יבוא.