עולם ומשפט – מבט אישי

קטגוריה: משפט חוקתי ומנהלי

מאמר דעה שלי בנושא פורסם לאחרונה בבלוג "סיווג ביטחוני" של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ראו: כאן


התארחתי במוצאי שבת בתכנית "פגישה אישית" של טלי ליפקין-שחק בגלי צה"ל.

היה נחמד…

קישור: כאן


בשנים האחרונות מתפרסם ערב ראש השנה (העברית) סיכום פסקי הדין המרכזיים שבחרו שופטי בית המשפט העליון מהשנה החולפת (ראו – כאן). במאמר מוסגר, יש כאן לדעתי מסמך מרתק. הקונבנציה המסורתית היא שהשופטים מדברים רק דרך פסקי הדין, אך בעצם הבחירה ב-62 פסקי דין (השנה) מבין אלפי פסקי דין שניתנו יש אמירה ומשום שמדובר בבחירה קבוצתית של השופטים, אני בטוח שמניתוח אפשר להגיע למסקנות מעניינות גם על הדינמיקה בתוך בית המשפט.

צר עולמי כעולם נמלה, אמרה המשוררת ועל כן את תשומת לבי  משכה העובדה שמתוך 62 פסקי דין בכל תחומי המשפט ו-22 פסקי דין בתחום משפט חוקתי, משפט מינהלי ודיני עבודה שלושה מפסקי הדין עוסקים בהריסת בתים לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (מס' 14 – 16 ברשימה). אף אחד מפסקי הדין לא הכריע בשאלת חוקיותו העקרונית של אמצעי זה. אז נכון, שפסקי דין מרכזיים הם לאו דווקא פסקי דין הקובעים תקדים. המרכזיות עשויה לנבוע מהיות הסוגיה בלב העניין הציבורי. ובכל זאת, אני מתקשה להבין את הבחירה הזו ומשמעותה. ניתן היה לבחור אחרים (ראו למשל – כאן וכאן), אבל מה שבעיקר מהדהד הוא העדרם של פסקי הדין בהם נדחתה העתירה לבחינה מחדש של חוקיות האמצעי וכן הבקשה לדיון נוסף בעניין, אף הם ניתנו בשנה החולפת.

שאולה הייטנר. מתוך אתר פיקיוויקי

שאולה הייטנר. מתוך אתר פיקיוויקי


המיעוט בבית המשפט העליון, שהסתייג בעבר ממדיניות הריסת בתי מחבלים לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, מנהל קרב בלימה – לפעמים בהצלחה חלקית.

כך אירע בפסק דין שניתן שלשום.[1] מדובר בעתירת בני משפחתו של פלסטיני, שדרס והרג את השוטר בנימין יעקובוביץ' ז"ל בחברון, כנגד אטימת ביתם המצוי בעיר. בין יתר הטענות, נטען שלא נשללה האפשרות שלא היה מדובר בפיגוע, אלא בתאונה לא מכוונת – לא נעשתה בדיקת בוחן תנועה בזירה, לא נבדקה תקינות הרכב ולא בוצע ניתוח שלאחר המוות, שמא סבל הפוגע מאירוע לבבי פתאומי, למשל.

שלושת השופטים הביעו עמדות שונות:

כב' השופט סולברג, מצטט את השופט (כתוארו דאז) ברק שקבע: "המפקד הצבאי אינו זקוק לפסק-דין מרשיע של ערכאה שיפוטית, והוא עצמו אינו בית-משפט. מבחינתו שלו השאלה היא, אם אדם סביר היה רואה בחומר המצוי לפניו חומר בעל ערך הוכחתי מספיק".[2] מה שקרוי – מבחן הראייה המנהלית. במקרה הספציפי הוא מסתמך על סרטון המתעד את האירוע, שלדבריו מדבר בעד עצמו; על עדויות השוטרים האחרים במקום, שהעידו שהפוגע האיץ ונסע "בפראות" לכיוונם; על העובדה שנמצאה סכין במכונית, על הרצפה סמוך למושב שליד הנהג ועל "ראיה חסויה בעלת משקל" שאין הוא יכול לפרטה. גם השופט סולברג מודה שניתן היה לעשות פעולות חקירה נוספות, ואולם, אין בכך כדי לפגוע בהחלטת המפקד הצבאי, שכן אדם סביר היה רואה את החומר כבעל ערך הוכחתי מספיק.[3]

כב' השופט זילברטל, שנותר במיעוט, סבר שיש להוציא צו על תנאי בעתירה.[4] הוא מסכים שלא נדרשת רמת הוכחה המגיעה כדי הנדרש לשם הרשעה בהליך פלילי. ואולם, הוא בוחר להשתמש בציטוט אחר, מספרו של זמיר: "ככל שעוצמת הפגיעה בזכות האדם גדולה יותר, כך נדרשת רמת שכנוע גבוהה יותר, בהתבסס על הראיות שבפני הרשות, כדי להצדיק את ההחלטה".[5] נוכח חומרתה הקיצונית של הריסת בתים על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה והפגיעה החמורה בזכויות יסוד שנלווית לה, אין להתבונן רק על ה"יש", וראוי ליתן משקל גם ל"חסר" הראייתי, שלא הייתה מניעה להשלימו ולפחות לא ניתנה כל הנמקה מדוע לא ניתן היה להשלימו. השופט זילברטל אף מרחיק לכת מעבר לכך ומשווה את העניין לכלל לפיו בעל דין מוחזק כמי שלא יימנע להציג ראיה העשויה לסייע לו, ואם לא עשה כן ולא הסביר מדוע – ניתן לזקוף זאת לחובתו ולהניח כי מדובר בראיה הפועלת כנגדו. יש הטיה אפשרית בהערכת טיבו של אירוע מסוג זה, דווקא משום שעל רקע אירועי התקופה האחרונה ההסתברות של פיגוע גבוהה מן ההסתברות של תאונה בלתי מכוונת. לכן, ראוי היה לנסות ולהשיג ראיות נוספות. השוטרים, וודאי העידו בכנות שראו את האירוע כפיגוע, אך יש להיזהר מלהשתית מסקנות על ראייתם הסובייקטיבית, לאור ההטיה האמורה. גם צפייה בסרטון לא שכנעה את השופט כי מדובר בפיגוע. הוא מדגיש את העובדה שהרכב המשיך ישר במקום בו יש עיקול חד בכביש, ולא סטה באופן המלמד בהכרח על כוונה לפגוע בשוטרים. כאן חסרה לשופט חוות דעת בוחן התאונה, ממצאים בנוגע לתקינות הרכב ובדיקה פתולוגית של הגופה. השופט זילברטל אינו מתעלם מן העובדה שנמצא סכין ברכב, אך לאור העובדה שמדובר היה ברכב שכור, שלא ברור כמה זמן היה בחזקתו של הפוגע, התחייבה לדעתו עריכת בדיקה לאיתור טביעת אצבעותיו של הנהג על הסכין. הוא מפנה לטענות נוספות שלא נבדקו: שהפוגע היה נהג חסר ניסיון ושהיה בדרכו לפגישה חשובה. מודגש, שלא בכל מקרה של הפעלת סמכות מינהלית יידרש מאמץ באותו היקף לאיסוף ראיות, אלא שעסקינן בפגיעה מופלגת בעוצמתה שראוי שיוחלט עליה רק לאחר מיצוי איסוף הראיות.

כב' השופט עמית, שהכריע למעשה את גורלה של העתירה, הסכים עם השופט זילברטל כי אין מדובר בסמכות מינהלית "רגילה" של שלילת רישיון מפלוני וכי נוכח חומרת האמצעי של תקנה 119 הרף הראייתי הנדרש הוא ברמה גבוהה יותר. יחד עם זאת, סבר כי הראיות במקרה דנן עומדות ברף הנדרש. גם לדעת השופט עמית ניתן ורצוי היה לעשות יותר, ולו כדי שלא לאפשר פתחון פה לטענה כי מדובר בתאונת דרכים תמימה, ובראש ובראשונה, בדיקה של בוחן תנועה ובדיקה של הרכב. מן האפשרות לבצע נתיחה הסתייג, לאור רגישותה והאפשרות שתביא להעלאת טענות במישורים אחרים.[6] יחד עם זאת, לאחר ציון הראיות הקיימות קבע: "כל אלה הפיסו דעתי לחלוטין כי האירוע מושא דיוננו רחוק מלהיות תאונת דרכים בלתי מכוונת."[7] על כן, הצטרף לשופט סולברג והכריע כי העתירה תידחה.

למרות שהעתירה נדחתה במקרה הקונקרטי, נדמה לי שרשויות הביטחון לא יוכלו להתעלם מן הגישה העקרונית – שנמצא לה רוב בבית המשפט העליון – לפיה לאור קיצוניותו של האמצעי של הריסת בתים, הרף הראייתי הוא ברמה גבוהה יותר מאשר כשמדובר בהפעלת סמכות מינהלית "רגילה". במקרה מסוג זה יש לעשות מאמץ רב יותר באיסוף ראיות בנוגע לכוונת הפוגע.

לדעתי, יש מקום להבחין בין נטל הראיה לבין הפרוצדורה לקביעת ממצאים – במצב הקיים, הפרוצדורה איננה שיפוטית, אלא מנהלית. מכך נובע שניתן להסתייע בראיות בלתי קבילות או חסויות, כמו שנעשה במקרה כזה, דבר שלא היה מתאפשר במשפט פלילי. יחד עם זאת, לא מתחייב מכך שהרף הראייתי יהיה נמוך יותר מאשר במשפט פלילי: אם כדי להרשיע אדם, גם בעבירה קלה, נדרש להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר, מדוע הריסת ביתם של מי שלא נטען שידעו או סייעו למפגע, לא תחייב, לכל הפחות, שכנוע, מעבר לספק סביר, כי בן משפחתם שהתגורר בבית אכן ביצע פיגוע?

לדעתי, "מעבר לספק סביר" הוא הרף הראייתי הנכון לאור בעייתיותו של אמצעי זה. כמו שמציין השופט עמית, גם בתיקים פליליים, לא כל מחדל בחקירה יביא לזיכוי הנאשם ולכן, גם כאן, לא כל מחדל באיסוף הראיות יביא למסקנה שלא ניתן להרוס את הבית. יחד עם זאת, ראוי שהמפקד הצבאי ישתכנע מעבר לספק סביר שאכן מדובר בפיגוע וראוי שזה יהיה הרף הראייתי שיבחן בית המשפט, אם יידרש לביקורת שיפוטית על ההחלטה.

 DemolishedPalestinianHome

 

 

[1] בג"ץ 1014/16 סקאפי נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (פורסם באר"ש, 28.2.16).

[2] בג"צ 361/82 חמרי נ' מפקד אזור יהודה ושומרון, פ"ד לו(3) 439, 442 (1982).

[3] עניין סקאפי, לעיל ה"ש 1, בפס' 13-12 לפסק דינו של השופט סולברג.

[4] צעד הכרחי פרוצדורלית אם שוקלים לקבלה.

[5] יצחק זמיר הסמכות המינהלית 1139-1135 (מהדורה שנייה, 2011).

[6] השופט עמית אינו מפרט, אולם אפשר שהוא מכוון לטענות שהועלו בעבר כאילו מבוצע בישראל קציר איברים מגופות מחבלים פלסטינים.

[7] עניין סקאפי, לעיל ה"ש 1, בפס' 5 לפסק דינו של השופט עמית.


שלשום דחה בית המשפט העליון עתירה נוספת כנגד הריסת בתי מחבלים. הפעם, מדובר בהריסת ביתו בשכם של מי שמיוחסת לו עמידה בראשו של החוליה שרצחה את בני הזוג הנקין ז"ל (בג"ץ 7220/15, ראו – כאן).

כב' השופטים שהם והנדל, בדעת רוב, דחו את העתירה.

מעניינת יותר, דעת המיעוט של כב' השופט מזוז. בשל חשיבותם, אביא את הדברים כלשונם:

"חידוש הפעלתה של תקנה 119 בשטחי יהודה והשומרון ומזרח ירושלים לאחר תקופה של כעשור (2014-2005) בה הוקפאה הפעלתה, מעלה שורה של שאלות משפטיות קשות, אשר להשקפתי טרם ניתן להן מענה מספק ועדכני בפסיקתו של בית משפט זה. בית המשפט דחה לאחרונה ניסיונות להביא לדיון מחודש ומקיף בסוגיות אלה (בג"ץ 8091/15 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (31.12.2014); דנג"ץ 360/15 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (12.11.2015)). ההנמקה העיקרית שניתנה לכך הייתה שנושאים אלה כבר נדונו והוכרעו בפסיקה קודמת. אלא שבחינה זהירה מצביעה על כך שהדיון בסוגיות אלה בפסיקה קודמת לא היה ממצה, ויתרה מכך, מדובר בעיקר בפסקי דין משנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, בטרם העידן החוקתי במשפט הישראלי, וכאשר בתקופה שחלפה חלו גם תמורות מפליגות בנורמות המשפט הבינלאומי הרלבנטיות לסוגיה זו." (פס' 4 לפסק דינו)."

לפני כשלושה שבועות, בקבוצה משפט וביטחון בפייסבוק, התייחסתי לדחיית הבקשה לדיון נוסף בנושא (דנג"ץ 360/15), שנעשתה מנימוקים פרוצדורליים וכתבתי: "כשבוחנים את ההקשר הכולל של פסיקת בית המשפט העליון בנושא הריסות בתים, החל משנת 1979, קשה להימנע מתחושה שבית המשפט מתחמק."

ובכן, כב' השופט מזוז אינו מבקש להתחמק וסבור שעל בית המשפט העליון לברר "בירור יסודי של השאלות" שפירט בראשי פרקים בלבד. לעניות דעתי הוא צודק. שיקולים של יציבות הדין והזהירות הנדרשת באשר לסטייה מפסיקה קודמת אינם יכולים להצדיק הימנעות מבירור יסודי של הסוגיה בבית המשפט העליון. לא למותר לציין, כי טמינת הראש בחול לא תסייע במניעת הליכים כנגד מדינת ישראל או כנגד ישראלים בערכאות זרות ובינלאומיות. האם הדברים יצליחו להניע בחינה מחדש של עמדת בית המשפט העליון? ימים יגידו.

Animation-D9-demolish-house01


מטבעם של הליכים משפטיים, שמתוך שגרה אפרורית ופרוזאית עשויה לבצבץ במפתיע סוגיה שיש בה עניין לרבים. כזה הוא התיק שנדון כאן[1] – מעשה בתביעה בגין תאונת דרכים שאירעה בשטחים, שהגיש תושב השטחים נגד תושב לוד בבית השלום ברמלה והגיעה לדיון בפני כב' השופטת רבקה גלט. התובע העיד בפני בית המשפט בערבית ודבריו תורגמו ע"י מתורגמנית ששכרה שולם על ידו. יחד עם זאת, התובע ביקש להעיד עדים נוספים דוברי ערבית וכן להגיש מסמכים שונים וטען כי על בית המשפט לממן את הוצאות התרגום.

על פני הדברים, בקשתו התקבלה והשופטת שינתה את החלטתה הראשונית בעניין בעקבות עיון נוסף: היא הזכירה את סימן 82 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל, 1922, לפיו, בכפוף לכל תקנות שתתקין הממשלה מותר להשתמש בעברית ובערבית במשרדי הממשלה ובבתי המשפט.[2] היא קבעה, ובצדק, כי בית המשפט הוא הנזקק לתרגום, אף שמדובר בתרגום מהשפה הערבית, שהצדדים רשאים להשתמש בה בפני בתי המשפט.[3] לפיכך, אך הוגן שבית המשפט יישא בעלות זו.

יחד עם זאת, קביעתה שבית המשפט יישא בעלויות סויגה במלים "בשלב זה" ועל כך הוסיפה: "אך אין בכך כדי למנוע את האפשרות להטלת ההוצאות בתום ההליך, על מי מבעלי הדין."[4]

סייג זה נלמד בדרך של היקש מפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בעניין הוצאות הקלטת הדיונים, חלף רישום פרוטוקול ממוחשב באמצעות הקלדה.[5] כב' השופטת אסתר חיות קבעה "נראה לי כי יהא זה ראוי ונכון לקבוע כי, ככלל, מקום שבו יוזם בית המשפט רישום של פרוטוקול הדיון בדרך של הקלטה, תמומנה הוצאות ההקלטה לאורך ניהול הדיון על-ידי הנהלת בתי המשפט ואילו ההחלטה מיהו בעל הדין שעליו יוטל לשאת בהוצאות אלה, אם בכלל, תינתן בתום הדיון ובמסגרת ההוראה הכללית הנוגעת להטלת הוצאות משפט…".[6]

השופטת גלט קובעת: "לדעתי, יש דמיון רב בין סוגיית עלויות הקלטת הפרוטוקול, לבין סוגיית התרגום מערבית בעת הדיון, שעה שבשני המקרים המדובר בצורך של בית המשפט. לאור זאת, אני רואה לנכון להנחות עצמי, בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, וברוח הנאמר בה."

בכל הכבוד הראוי, לעניות דעתי השוואה זו אינה מדויקת. אכן, אפשר שהן במקרה של הקלטה והן במקרה של תרגום מערבית הצורך יהיה של בית המשפט. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר שהמקרים זהים.

המשותף להקלטה ולתרגום של העדויות במשפט הוא שהם כרוכים בהוצאות משמעותיות, שהטלתן על הצדדים עלולה להרתיע מפני גישה לערכאות, אולם קיים הבדל משמעותי בין הדברים.

הצורך בהקלטת דיון, במקום עריכת פרוטוקול בהקלדה על מחשב, נובע מאופיו של ההליך בו מדובר, למשל, מספר עדים רב וצורך לזרז את שמיעת המשפט. אם הוצאות נוספות הנובעות מהקלטה יוטלו בסופו של דבר על הצד שיפסיד במשפט, אין בכך פגיעה בשוויון בין בעלי הדין. ההבדל בין בעלי דין שמשפטם מורכב ומצדיק הקלטה לבין בעלי דין אחרים איננו נוגע לזהותם והוא טעם הנוגע לעניין לא לאדם.

לעומת זאת, ההבדל בין בעלי דין שבמשפטם נזקקים לתרגום מערבית לעברית לבין בעלי דין אחרים אינו נוגע לאופיו של ההליך אלא לזהותם של בעלי דין – היותם ערבים.[7] הבעיה הנוצרת היא שבתוך קבוצת בעלי הדין המפסידים במשפטם האזרחי, מוטלת כאן הוצאה (ניכרת) נוספת על בעלי דין ערבים, בהשוואה לבעלי דין אחרים ובכך נעוצה פגיעה בעקרון השוויון. הסיבה היחידה לפגיעה זו היא העובדה שרוב שופטי ישראל אינם שולטים בערבית, למרות מעמדה כשפה שרשאים בעלי דין ועדיהם להשתמש בה בבתי המשפט. אפשר ששינוי מצב זה על ידי חיובם של המתמנים לשופטים לשלוט גם בשפה הערבית איננה דרישה סבירה וריאלית, לפחות לא בטווח הקצר. יחד עם זאת, קיים אמצעי חלופי למנוע את הפגיעה בשוויון והוא, שמערכת בתי המשפט תישא בהוצאות תרגום עדויות ומסמכים מערבית לעברית, לא רק מלכתחילה, אלא גם בסופו של דבר, ולא תשאיר לעצמה את הפתח להטיל הוצאות אלה על הצד המפסיד במשפט. אם כך ייעשה, הרי שלכל הפחות מבחינת הנשיאה בהוצאות המשפט, לא יוטל נטל כבד יותר על בעלי דין ערבים שהפסידו במשפטם, בהשוואה לבעלי דין אחרים בנסיבות דומות.

[1] תא"מ (שלום רמלה) 3316-09-12 עואודה נ' אלצאנע, 5 (פורסם בנבו, 14.5.2015)

[2] ההוראה המקורית דיברה בשלוש שפות ובכללן אנגלית וגם נתנה לאנגלית מעמד עדיף, אך הוראה זו בוטלה בס' 15(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948.

[3] יש שאלה, טעונה ושנויה במחלוקת יותר, האם משמעות סימן 82 לדבר המלך היא שהשפה הערבית היא "שפה רשמית" בישראל ומה בכלל משמעות המושג "שפה רשמית". סוגיה זו אינה נדרשת לדיון כאן, שכן אין ספק כי לבעלי דין ולעדיהם מותר להשתמש בערבית בבית המשפט, בין אם "ערבית היא "שפה רשמית" ובין אם לאו.

[4] עניין עואודה, לעיל ה"ש 1, בעמ' 5.

[5] רע"א 8532/14 דחלאן נ' עזבון המנוחה מרים חנה אמיתי ז"ל (פורסם בנבו, 31.3.2015)

[6] שם, פס' 6 לפסק הדין.

[7] ברור כי הזיהוי בין צורך בתרגום מערבית לעברית ובין בעלי דין ערבים איננו מלא: ראשית, בעלי דין ערבים עשויים לשלוט בעברית במידה כזו שאינם נזקקים להעיד בערבית; שנית, משפט עשוי להתנהל בין בעל דין ערבי לבעל דין יהודי. אם בעל הדין היהודי יפסיד, הוא יישא בהוצאות התרגום מערבית; שלישית, בעלי דין יהודים עשויים להיזקק לעדים ערבים מטעמם או להפך. ההוצאות אינם מוטלות על העדים, אלא על בעלי הדין ולכן אין זהות בין עדות בערבית לזהותו של בעל הדין שישלם את הוצאות תרגומה. למרות הסתייגויות אלה, נדמה לי שברור שהסבירות שבעל דין ערבי יזדקק לעדויות בערבית מטעמו גבוה יותר מן הסבירות שיזדקקו לה בעלי דין אחרים. בנוסף לכך, גם בעל דין ערבי המסוגל להעיד בעברית, סביר להניח שהיה מעדיף להעיד בשפת אמו. הסיכון של הטלת הוצאות התרגום עלול להפעיל עליו לחץ שלא לעשות שימוש בשפתו ובזכותו ואף בכך יש פגיעה בלתי מוצדקת בו.


היום התפרסם כי בית הדין של האיחוד האירופי פסל את הכללת ארגון החמאס ברשימת ארגוני הטרור של האיחוד. ההודעה לתקשורת מטעם בית הדין (פסק הדין המלא טרם נמסר לפרסום) מדגישה כבר בכותרת כי ההחלטה מבוססת על טעמים פרוצדוראליים בלבד. הבסיס לפסילה, כך נמסר, הוא פגם בתשתית העובדתית של ההחלטה. נכתב בהודעה כי החלטתה של המועצה התבססה על מידע מהתקשורת ומהאינטרנט ולא על החלטות של גופים לאומיים מוסמכים, כפי שמתחייב.

עוד חשוב להדגיש, כי בית הדין החליט לעכב את ביצוע ההחלטה (כלומר, הוצאת החמאס מרשימת ארגוני הטרור) למשך שלושה חודשים ואם יוגש ערעור על ההחלטה לבית הדין האירופי לצדק – עד להכרעה בערעור.

ובסיום ההודעה, מודגש שוב כי היא מבוססת על טעמים פרוצדורליים וכי לא משתמעת ממנה שום עמדה לגבי השאלה המהותית האם יש לסווג את החמאס כארגון טרור לפי חקיקת האיחוד.

השר בנט מיהר להגיב על ההחלטה. הוא מצוטט ב"מעריב" כאומר: "חוקי הסדום של בית המשפט האירופי התירו את דמם של היהודים". הוא לא היחיד שהגיב באופן מתלהם, אחרים הזכירו אנטישמיות, שואה ומה לא.  אבל השר בנט הוא שר בממשלת ישראל, אפילו שר הכלכלה, תפקיד ממנו אפשר להיווכח בחשיבות הקשרים הכלכליים והאחרים עם אירופה. מותר לצפות ממנו לקצת מתינות ושיקול דעת? כנראה שלא כאשר הבחירות כל כך קרובות.

ומהם אותם "חוקי סדום"? לדרוש שהכרזה על ארגון טרור, הכרוכה בפגיעה בקניין והקפאת נכסים תהיה מבוססת על החלטת רשות מוסמכת ומידע משכנע? אם אלה חוקי סדום, אז יש לי חדשות עבור השר בנט, חוקים אלה חלים גם בישראל (אולי בגלל ששטח סדום המקראית באמת מצוי בתחום תחולת החוק הישראלי). כך קבע השופט זמיר בעניין התשתית הנדרשת להכרזה על ארגון טרור לפי פקודת מניעת טרור:

"אכן, יש מקום להיזהר מאוד לפני שמכריזים על חבר אנשים כי הוא ארגון טרוריסטי, ומחילים עליו את הגזירות הקשות שבפקודת מניעת טרור. המשורר הלאומי אמר אמנם בשעתו כי אין בודקים בשעת הסכנה. אך כיום, במדינת ישראל, לפי מצוות הדין, בודקים גם בודקים, שמא 'מרוב חרדה לשמירת הדמוקרטיה ייהפכו עקרונותיה לתיאורטיים גרידא, ובו זמנית יתנכרו למשמעויותיה המעשיות ויטילו מראש הגבלות ואיסורים לרוב על החירויות' … לכן על הממשלה לבדוק היטב אם אכן הנסיבות דורשות הכרזה על חבר אנשים שהוא ארגון טרוריסטי. בית המשפט עומד נכון לבדוק כל הכרזה כזאת, כדי לברר אם היא עומדת במבחן הדין: אם היא מבוססת על נתונים בדוקים, מכוונת לתכלית ראויה ונדרשת לפי מבחן המידתיות. וזאת לדעת, שבית המשפט, בהיותו מודע לחשיבות הבסיסית של חירות ההתאגדות במדינה דמוקרטית, לא ירשה שחבר אנשים יוצא אל מחוץ לחוק, אף לא בסערת רגשות העוברת על הציבור בעקבות אירוע חריג, אלא על יסוד ראיות ברורות ומשכנעות שטמונה בו סכנה ממשית של מעשי אלימות חמורים."

ועל מנת להקדים רטינה אוטומטית על בית המשפט העליון ו"שמאלניותו", המקובלת בחוגיו של השר בנט, ראוי לציין כי הדברים נאמרו במסגרת עתירה כנגד דחיית בקשה לקיים עצרת של תנועת "כך", שאף היא הוכרזה ארגון טרור (בג"ץ 6897/95 כהנא נ' קצין אג"מ, משטרת ישראל, פ"ד מט(4) 853, 859 – 860 (1995)).

אין משמעות הדברים שלא ניתן לבקר את החלטתו של בית הדין האירופי. אחרי שנוכל לעיין בנוסח ההחלטה המלא, נוכל להתרשם אם הטיעונים הפרוצדורליים משכנעים או אם הם נראים כדקדוקי עניות. עוד ראוי לשאול היכן הייתה הנציבות האירופית (הרשות המבצעת) – הרי רשימת ארגוני הטרור היא משנת 2001 ואילו ההליך הנוכחי, נראה שהתחיל בשנת 2010. מרגע שהוברר שיש טענות כנגד תקינות ההליך, מה מנע לבצע את התהליך הפרוצדורלי בעניין חמאס כהלכתו, על מנת שכל קביעה ביחס לתקינות ההליך המקורי תהפוך לתאורטית בלבד?

ובכל זאת, האמירה בדבר "התרת דמם של היהודים" ביחס להחלטה שבמפורש נותנת פרק זמן משמעותי לתיקון הפגם לפני שתיכנס לתוקף וזאת על מנת למנוע נזק בלתי הפיך של שחרור כספי החמאס  המוקפאים, היא אמירה מוגזמת והיסטרית, אפילו בתקופת בחירות.

European_Court_of_Justice_(ECJ)_in_Luxembourg_with_flags_0017.JPG_(1674479483)