עולם ומשפט – מבט אישי

קטגוריה: משפט זה לא הכל

התארחתי במוצאי שבת בתכנית "פגישה אישית" של טלי ליפקין-שחק בגלי צה"ל.

היה נחמד…

קישור: כאן

מודעות פרסומת

בן גוריון זוכר - מתוך הקדימון

צפיתי אתמול בעניין בסרט התעודה "בן גוריון זוכר", ששודר בערוץ הראשון, 43 שנים לאחר שנעשה ונגנז ערב מלחמת יום הכיפורים.

לא למדתי דברים חדשים על האירועים הדרמטיים שנסקרו בסרט, אבל מעניין היה לראות את בן גוריון, בצילום תקריב (קלוז-אפ)  ובצבע. עיניו הן שמשכו את תשומת לבי: גם קרוב לגיל 87 (וזמן קצר לפני מותו) הן שידרו חיוניות, סקרנות, תבונה וכריזמה, שקשה לנחש מן הסרטים בשחור-לבן שבהם הוא מצולם מרחוק נואם.

היה מעניין גם לראות את בן-גוריון עם המרואיינים האחרים, גם הם, ברובם, כבר אינם בין החיים. שוב, פחות חשובים הדברים שנאמרו, מאשר איזו שפת גוף הדדית, שקשה יותר להסתיר. כמובן, ייתכן שאני משליך על הסיטואציה מידע קודם, אבל האם עוד מישהו ראה היסוס אצל בן גוריון לפני שהשיב לשאלה מה הוא חושב על אריאל שרון ובדל אירוניה בחיוכו בעת שהשיב לשאלה?

לעומת זאת, קטעי הקישור בין הראיונות התיישנו מאוד. הם היו מיותרים, ארוכים ומייגעים. לדעתי, עדיף היה לערוך מקטעי הראיונות בלבד סרט של רבע שעה או מעט יותר. למי שטרם צפה אני יכול רק להמליץ להקליט את השידור החוזר (ואני בטוח שיהיה) ולדלג על קטעי הקישור.


חזרתי אתמול מאוסלו, בה השתתפתי בסמינר על לוחמה בשטח מאוכלס.

הנה משהו שלמדתי משיחות בשולי הסמינר – הפרלמנט הנורווגי אישר לאחרונה בחוק הטלת חובת שירות צבאי על נשים, זהה לחובתם של הגברים.

עד עתה, כאשר נערכו דיונים על הנושא, תמיד הודגשה העובדה שישראל היא המדינה היחידה בעולם, שבה מתקיימת חובת שירות צבאי לנשים.

עד היום, הייתה בנורווגיה חובת שירות למשך 12 חודשים על גברים בלבד. נשים משרתות בצבא הנורווגי ומהוות כעשרה אחוזים מהמשרתים, כולל בתפקידים קרביים, אבל עד היום שירתו כמתנדבות בלבד.

יחד עם זאת, ככל שהצלחתי להבין, המשמעות של "שירות חובה" בנורווגיה  שונה מהאופן בו אנחנו מבינים אותו. משמעות החובה היא כי כל הצעירים בקבוצת הגיל הרלוונטית מחויבים להתייצב לבדיקות גופניות ולמבחנים אחרים לשם בדיקת התאמתם לשירות. בפועל, הצבא הנורווגי אינו זקוק לכל בני המחזור. מי מגויס, אם כן? לפי מה שנמסר לי ההחלטה היא של רשויות הצבא, הבוחרות את הטובים ביותר בהתאם למבדקים. יחד עם זאת, לא הוכחש כי גם למוטיבציה של המתגייס יש משמעות.

החל מקיץ 2016, נשים יגויסו לפי אותו מנגנון. בפועל, כנראה שיגויסו עשרה אחוזים ממחזור הגיוס.

כשהבעתי הפתעה מסוימת מכך שנורווגיה, מדינה שלווה למדי, נזקקת בכלל לשירות חובה, בני שיחי הביעו את העמדה המעניינת הבאה: שירות חובה של שנה הוא למעשה קצר מאוד, בהתחשב בעבודה שרק הכשרה רצינית אורכת חצי שנה לפחות. יחד עם זאת, קיומה של חובת שירות מאפשרת לצבא להשאיר בשירות הקבע אנשים טובים, שאולי לא היו מגיעים בכלל לצבא לולא היה קיים.

אכן, כל התומכים בצבא מקצועי על בסיס התנדבות בלבד חייבים להתמודד עם החשש, המבוסס על ניסיונן של מדינות רבות, לפיו בני קבוצות חברתיות חזקות ומבוססות ידירו רגליהם מן הצבא, על כל ההשלכות השליליות הנובעות מכך, במדינה דמוקרטית בכלל ובמדינה במצב ביטחוני כמו ישראל במיוחד.

מעניין אותי לדעת איך המודל הנורווגי עובד? כיצד מצליח צירוף של שירות חובה ללא שוויון בנטל, שהרי רק מיעוט קטן מבני מחזור גיוס משרתים?

מצאתי מידע נוסף על הנושא בקישורים הבאים:

 

http://www.bloomberg.com/news/2014-10-14/norway-closes-gender-gap-as-women-military-draft-starts.html

http://www.dw.de/norways-military-conscription-becomes-gender-neutral/a-17995882

 

חייל נורווגי באימון


בדרך כלל אני קורא בעניין את פינתו של אלון עידן "המלה" במוסף הארץ. במידה מסוימת, העניין נובע מחוסר היכולת שלי לחזות את תגובתי לכתוב: לפעמים אני חושב שהפינה מאירה באופן מבריק ביטוי שגור ולעיתים אחרות אני חושב שמדובר במלל נפוח ומתחכם. לא נורא, מי שלא עושה – לא טועה ולכתוב כל שבוע משהו מקורי ומעניין זה לא קל.

הפינה השבוע הצליחה לשלב אצלי את שתי התגובות גם יחד. עידן כתב על המלה "פרטיות", אגב פרשת צילומי העירום של המורה, שנחשפו על ידי תלמידיה והופצו ברשת.

בחלק הראשון, שואל את עצמו הכותב למה בעצם אנשים מצלמים את עצמם בעירום ומשיב על כך תשובה מבריקה לטעמי – הם רוצים לראות את עצמם בעיניו של האחר.

בהמשך, יש חלק על הטכנולוגיה – הטלפונים החכמים, המצלמות, הרשתות החברתיות, בלה –בלה-בלה.

ואז אומר עידן ושואל:

"כמובן שהתלמיד חדר לפרטיותה כשפתח את הטאבלט וצילם את תמונות העירום שלה. אבל השאלה הגדולה יותר היא זאת: האם הפרטיות שלה לא הופרה כבר ברגע שצילמה את עצמה בעירום? האם הצורך להיות הקהל של עצמך, הצורך לפצל את עצמך, הצורך לזהות את עצמך עם האחר גם כשאתה לבד – האם אלו אינן ההפרות האמיתיות של המושג פרטיות? האם המבט החיצוני על עצמך הוא לא התצורה העמוקה ביותר של הפרת פרטיות?"

ובכן – לעניות דעתי – לא.

פרטיות היא מרחב שבו יש לפרט שליטה על המידע הנוגע לו ובו הוא יכול להתנסות, ליצור ולפתח את אישיותו ללא הפרעות חיצוניות. פרטיות איננה קיימת, אלא כהגדרת גבול בין העצמי לאחר. אין לפרטיות משמעות ללא התייחסות לסביבה החיצונית והגבלתה. פרטיות מעולם לא הייתה מלה נרדפת לאוטונומיה מוחלטת. כמו שכתב המשורר האנגלי ג'ון דאן, שום האדם אינו אי (no man is an island). אנשים נבדלים זה מזה במידת העצמאות המחשבתית והאחרת שלהם, אבל איש אינו פטור לחלוטין מן המחשבה "מה יגידו".

הפרת הפרטיות היא החדירה החיצונית, ללא הסכמה, למרחב האישי הזה והיא שונה לגמרי מן העיסוק של האדם עצמו במחשבה מה יחשבו עליו. אולי תאמרו שאני משפטן צר-מוחין (הנה, גם אני לא פטור מהניסיון לראות את עצמי מבחוץ…), אבל בעיני יש חשיבות, לא רק משפטית, אלא גם מוסרית, לשמור על האבחנה הברורה בין הדברים ולא לטשטשה.

והערה אחרונה – עם כל הכבוד לטכנולוגיה, המשחק הפרטי בניסיון לראות את עצמך מבחוץ איננו חדש כלל וכלל. באופן מהותי, הצילום העצמי (בעירום או לא) איננו שונה מן היומן האישי, שאיננו תופעה חדשה. בשיטוט קצר ברשת מצאתי ערך מעניין על סֶמיוּאֶל פִּיפְּס, אנגלי בן המאה ה-17, שיומנו האישי מהווה מקור חשוב להכרת תקופתו. האיש לא היסס לכתוב גם על דברים אישיים מאוד – הקושי של אשתו להיכנס להריון והרומנים שלו מחוץ לנישואין (כולל תיאורים גרפיים). הוא לא פרסם את היומן בחייו, אבל כתב טיוטה אותה העתיק "על נקי", שמר אותו בספרייתו ואף כרך אותו. האם ויתר על פרטיותו בעצם כתיבתו? לדעתי לא. האם היה מסכים ואולי אף רוצה שיעיינו בו אחרי מותו? אינני יודע. הדבר מעורר שאלה נוספת, מעניינת, בדבר קיומו של "מועד תפוגה" להגנת הפרטיות כאשר לדברים יש חשיבות היסטורית והאיש עצמו (ואולי גם הקרובים לו עליהם כתב) כבר אינם בין החיים.


משפחות נפגעי הטרור מפגינות. מימין - אחותו של איאן פיינברג ז"ל מחזיקה בתמונתו.

משפחות נפגעי הטרור מפגינות. מימין – אחותו של איאן פיינברג ז"ל מחזיקה בתמונתו.

כששמעתי שרוצחו של עו"ד איאן פיינברג ז"ל עתיד להשתחרר, לבי התכווץ. הכרתי את איאן. משך קרוב לשנתיים שירתנו יחד ביחידה מאוד קטנה ומגובשת. איאן היה בחור מקסים ושובה-לב. היה בו צירוף נדיר של שובבות ממזרית וטוב לב, אפילו נאיביות. לאחר סיום שירותו הצבאי איאן עבד כעו"ד. הוא היה נשוי ואבא לשלושה ילדים קטנים. איאן היה מעורב בפרויקט פיתוח בעזה במימון אירופי. בעת פגישה בעזה הגיעו למקום אנשי חמאס ורצחו אותו באמצעות סכינים.

זה היה באפריל 1993, לפני למעלה מעשרים שנה וחצי שנה לפני הסכם אוסלו. אינני מקל ראש בישיבה בכלא משך קרוב לעשרים שנה, במיוחד בתנאי המאסר של אסירים ביטחוניים בישראל. יחד עם זאת, האם הדבר שקול לזוועה שחולל הרוצח ולכאב שגרם? אני סבור שלא.

אין ספק שמעורבות רגשית איננה מתכון טוב לקבלת החלטות במציאות מורכבת, אבל ההתנגדות שלי לשחרור רוצחים בעסקות לחילופי שבויים ואסירים הובעה ונומקה גם לפני הידיעה על שחרור רוצחו של איאן ז"ל (ראו מאמרי "עקרונות חדשים לחילופי שבויים וחטופים" בגיליון מס' 28 של כתב העת "כיוונים חדשים", עמ' 132- 138). מכיוון שעמדה מוסרית חייבת להתבסס על אמת מידה אובייקטיבית, כזו שאתה מוכן להחיל גם על עצמך, הצעתי להוציא מכלל האסירים שלא יישקל שחרורם את אותם פלסטינים שהרגו חיילים במהלך לחימה, באופן שאינו מנוגד לדיני הלחימה של המשפט הבין-לאומי. כשם שגם חיילים שלנו שהרגו לוחמי אויב בקרב אינם "רוצחים". אין ספק שרוצחו של איאן ז"ל איננו עומד בקריטריון זה.

אמנם, יש הבדלים בין עסקת חילופין, לבין מחווה במסגרת משא ומתן מדיני לשלום, אבל לא ברור כיצד ההבדלים האלה צריכים להשפיע על המדיניות: מצד אחד, אפשר לטעון כי בפדיון שבוי ישראלי כרוכה הצלת חיים מיידית ומוגדרת בעוד שהתועלת ממחווה במהלך משא ומתן מדיני מעורפלת וספקולטיבית הרבה יותר. מצד שני, אפשר לטעון שהגעה להסכם שלום וסיום הסכסוך, עשויים לחסוך סבל וכאב רב בעתיד, ולכן מצדיקים הקרבה גדולה יותר מאשר חילופי שבויים במהלך הסכסוך. גם החשש של יצירת עידוד לביצוע חטיפות נוספות אינו קיים מקום ששחרור אסירים אינו נעשה תמורת חטוף ישראלי. אם יש כאן עידוד של הצד השני, הוא דווקא עידוד לדרך המשא ומתן ובכך יש דבר רצוי.

יאמר מי שיאמר, כי בתהליכים של פיוס בין קהילות השרויות בסכסוך דמים, צריך גם לבלוע "צפרדעים" מעין אלה ויש לכך תקדימים גם במקומות אחרים (למשל, בצפון אירלנד). ושוב, מנגד, יצביעו אחרים על כך שתהליכים של שיקום לאחר מלחמה, מערבים לפעמים דווקא עשיית צדק ומיצוי הדין עם רוצחים ומבצעי מעשי זוועה אחרים, או לפחות קיום הליך חלופי, בו הפוגע נוטל אחריות, מכיר ברעה שגרם, מתנצל בפני הקורבנות ולעיתים גם מפצה אותם (ברואנדה, למשל, ננקטו שתי הדרכים: גם הליכים פליליים בפני בית דין בין-לאומי וגם הליכים לא פורמאליים המבוססים על המסורת המקומית).

כך או כך, אם כבר הולכת הממשלה לצעד מרחיק לכת של שחרור אסירים שהורשעו במעשים קשים שלא ניתן להצדיקם במאבק לאומי להגדרה עצמית, חיוני היה לנסות ולבנות את המהלך הזה באופן שיוכל לסייע לקירוב בין העמים ולבניית גשרים ואווירה של פיוס. במקום זאת, נעשה ההפך הגמור: ראשית, השחרור נעשה בחמיצות ובאופן שהצד השני מפרש כמתחכם (למשל, שחרור אסירים שנותר להם זמן קצר מאוד לסיום ריצוי עונשם); שנית, הרעיון הילדותי של שחרור באישון לילה, כדי למנוע חגיגות מצולמות – כאילו הפלסטינים לא יכולים לערוך את החגיגות במועד אחר; שלישית, ההתעקשות להמתין עד אחרי החג המוסלמי וגם אז, לשחרר את האסירים בארבע "פעימות". רביעית, "איזון" השחרור על ידי הכרזה על בנייה מעבר לקו הירוק. הכול נראה כמיועד לאיין את הסיכוי שטוב כלשהו ייצא מהמהלך הזה.

מה כן אפשר היה לעשות? אם כבר שחרור, אפשר היה לנסות ולשאת ולתת עם הפלסטינים לא רק על ה"מה" (כמה אסירים ישוחררו ומאילו "קטגוריות") אלא על ה"איך", כלומר, איזה צביון יינתן לשחרור. כאמור, אי אפשר למנוע מהרשות הפלסטינית להציג את שחרור האסירים כ"הישג" וכנראה גם לא נכון לשאוף לכך. ואולם, אפשר היה לדבר על הצורך לשלב בקבלת הפנים לאסירים המשוחררים גם אמירה ברורה המסתייגת מהמעשים שבגינם נכלאו או לפחות מבהירה, כי תמה התקופה שבה ההנהגה הפלסטינית הצדיקה מעשים כאלה (והרי אבו-מאזן דיבר לא אחת, באופן כללי, על התנגדותו לטרור ולאלימות). אולי אפילו ניתן היה לאתר אסיר שיהיה מוכן לדבר בכנות על הטעויות שעשה: לא טעות במטרה שנאבק למענה, אלא טעות בדרך שבחר להיאבק. אסיר שיהיה מוכן להביע צער על הכאב שגרם לחפים מפשע ואשר יבין כי אין הדבר מפחית מהפטריוטיות שלו. לא צריך שכולם ינהגו כך. לסמלים יש חשיבות ואפילו אסיר משוחרר אחד היה יכול לעשות שינוי באווירה.

זה כנראה לא יקרה, והמנהיגות בשני הצדדים אחראית לכך. אם אין שחרור האסירים כואב דיו, הפיכת ה"מחווה" שבכך למושג ריק מתוכן ובזבוז הפוטנציאל לפיוס שטמון בו, מגבירה את הכאב עוד יותר.

שחרור אסירים ביטחוניים (תמונות ארכיון)

שחרור אסירים ביטחוניים (תמונות ארכיון)


מאמרי בנושא זה התפרסם לאחרונה בגיליון מס' 28 של כתב העת כיוונים חדשים

עכשיו הוא זמין באינטרנט בטקסט  מלא באתר של כתב העת

ראו עמודים 132 עד 138

 

http://www.wzo.org.il/files/kivunim/kivunim_28.pdf


יום לפני הבחירות פורסם כי הליגה הערבית קראה לערביי ישראל לממש את זכותם ולהצביע בבחירות עבור המפלגות הערביות על מנת לחסום את הימין הקיצוני.

אפשר לראות בקריאה זו התערבות בוטה ופסולה בענייניה הפנימיים של ישראל. פקיד בכיר בליגה הערבית הקפיד להכחיש כי קריאה זו יצאה לבקשת המפלגות הערביות או בתיאום עמן. גם המפלגות הערביות, הגם שבירכו על הקריאה, המעיטו בהערכת השפעתה על המצביעים הערבים.

אך מה שמעניין יותר בקריאה הוא הלגיטימציה המשתמעת ממנה של התהליך הפוליטי בישראל. במדינה שבה הבחירות אינן חופשיות והתוצאות מוטות על ידי השלטון, אין טעם לקרוא למתנגדי השלטון להצביע. נהפוך הוא – במקרה כזה החרמת הבחירות היא הדרך היחידה למנוע מלהעניק לגיטימיות למשטר הקיים. בקריאת הליגה הערבית לערביי ישראל להצביע יש הבעת אמון בהוגנות הבחירות בישראל. במבט נוסף, הבעת האמון המשתמעת מהקריאה אינה מצומצמת להליך הבחירות אלא מורחבת לתפקודה המתמשך של המערכת הפוליטית לאחר הבחירות, שכן המטרה המוצהרת של הקריאה היא לחסום את הימין הקיצוני ומכך משתמעת הערכה שעליית משקלן של המפלגות הערביות בכנסת, בעקבות הבחירות, יכולה לשנות את המגמה הפוליטית הקיימת.

ניתן לטעון כי אין כאן חידוש גדול ולהזכיר את יוזמת השלום הערבית (שמקורה ביוזמה סעודית) שאומצה רשמית על ידי הליגה הערבית בשנת 2002, כלומר, לפני למעלה מעשר שנים. היוזמה קוראת לישראל לקבל על עצמה עקרונות מסוימים לשלום עם הפלסטינים ולשלום אזורי, בתמורה להכרה, נורמליזציה וביטחון עם כל מדינות ערב. אפשר לסבור כי ישראל אינה יכולה לקבל את העקרונות המוצעים כלשונם ואולם לא ניתן להתעלם מכך שהארגון, הכולל 22 מדינות ערביות, שרובן לא מקיימות קשרים עם ישראל ולא מכירות בה, אימץ פה אחד החלטה המכוונת לנהל שיח עם ישראל (אמנם, בכפוף לתנאים מוקדמים) וגילה נכונות, בתנאים מסוימים, לקבל אותה כמדינה לגיטימית באזור.

אפשר גם לומר, על מנת להמעיט ממשמעותה של הקריאה האחרונה, שהיא הוצאה כהודעה על ידי ״אגף פלסטין״ של הליגה ולא בהחלטה של נציגי המדינות החברות.

למרות ההסתייגויות האפשריות, יש דבר מה מעודד בקריאה זו, המצביעה על ראיית המורכבות והניואנסים במדינת ישראל. השקפה כזו מנוגדת לתפיסה של דמוניזציה ואי הכרה שאפיינה את היחס של העולם הערבי לישראל משך שנים רבות. זכורים עדיין "שלושת הלאוים" של ועידת חרטום של הליגה הערבית, לאחר מלחמת ששת הימים: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לעריכת משא ומתן עם ישראל. להבדיל מכך, תפיסה מורכבת של הצד האחר, כפי שמתבטאת בקריאה לערביי ישראל להצביע, עשויה לשמש תשתית לגישור על פערים והגעה להסכמה ולשלום, אם יהיה מי שירים את הכפפה, בישראל וגם בקרב ההנהגה הפלסטינית ובעולם הערבי כולו.

גרסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה במדור מכתבים למערכת של "הארץ" היום, 30.1.2013