עולם ומשפט – מבט אישי

קטגוריה: משפט ותקשורת

השתתפתי אתמול (29/11) במושב בכנס שדרות לחברה שכותרתו: מקרה החייל היורה – מתחים בין דמוקרטיה, ביטחון וחברה.

את המושב ארגן המכון למחקרי ביטחון לאומי. הנחתה אותו מיכל חטואל-רדושיצקי ולאחר דברי פתיחה של אלוף (מיל') עוזי דיין הוצגו היבטים שונים של הפרשה על ידי ד"ר ציפי ישראלי, חוקרת תקשורת, עמוס הראל, עיתונאי הארץ, אלוף (מיל') נמרוד שפר, לשעבר ראש אגף תכנון בצה"ל וראש מטה חיל האוויר. אני התייחסתי להיבטים משפטיים.

כמה מלים של התרשמות: שמחתי לראות אולם מלא מפה לפה והרבה חבר'ה צעירים, לפני צבא, אחרי צבא וחיילים. כשהאלוף (מיל') דיין פתח ואמר שלא היה מקום כאן לחקירת מצ"ח ולהגשת כתב אישום ואמירות מסוג זה (לזכותו יאמר, שהוא גם אמר שמשהוגש כתב אישום, חייבים לכבד את בית הדין ופסיקתו הצפויה)הדברים זכה למחיאות כפיים סוערות ואני חייב להודות שקצת חששתי מן התגובות הצפויות למה שהתכוונתי לומר. לשמחתי, חשתי פתיחות והקשבה של הקהל. כשאני מדבר לקהל, אני נוהג לחפש את העיניים של אנשים ספציפיים, וכאן, לא פעם, ראיתי הנהון או תגובות של מחשבה. מה שבמיוחד ריגש אותי הייתה העובדה שאחרי הפאנל, ניגשו אלי לא מעט חבר'ה ושאלו שאלות מצוינות, עליהם השתדלתי להשיב: מדריכת תותחנים, שהגיעה עם החיילות מהמדור שלה, לוחם, סטודנטים.

מן הצד השני של טווח הגיל, בשלב השאלות מהקהל, עמדה אשה מבוגרת מאוד, לבושה בלבן ודיברה בהתרגשות נוגעת ללב על הצורך לשמור על החיילים ועל צה"ל. אחר-כך הבנתי שמדובר בחולדה גורביץ, כלת פרס ישראל על התנדבות בעזרה לפצועי צה"ל. הדברים נכנסו ללב ואולי גם בגלל זה, שלושה מארבעת הדוברים בפאנל הזכירו את העובדה שיש להם בנים המשרתים בצבא. לכולנו אכפת מדמותו של צה"ל וכולנו דואגים לשלומם של החיילים. לכן אנחנו עוסקים בכך, כל אחד בדרכו.

מבלי לחלק ציונים לחלקי במושב, אני חושב שהדיון הזה היה הדיון הרציני והמעניין ביותר בהשלכות הרחבות של הפרשה הזו שראיתי.

אני מצרף את הרשימות שהכנתי לדבריי. הוספתי כמה הערות, אבל מטבע הדברים, אין הן זהות 1:1 למה שאמרתי:

תודה שהזמנתם אותי לדיון החשוב הזה. למניעת אכזבה, אקדים ואציין כי אני לא מתכוון לתת הערכות על התוצאה הצפויה במשפט או התוצאה הנכונה במשפט ולא אכנס לדיון בראיות השונות שהוצגו ע"י שני הצדדים. המשפט עדיין תלוי ועומד, וגם אם איסור הסוב-יודיצה מת – יש לנהוג כבוד גם במת.

ההצגה הקצרה שלי תהיה בנויה סביב שש טענות שמועלות לעיתים קרובות בנוגע להליך זה, שיש להן משמעויות רחבות יותר.

טענה ראשונה : אין מקום לחקירת מצ״ח, כלומר, לחקירה פלילית של אירועים מבצעיים. צריך לתת למפקדים לטפל בזה ולהסתפק בתחקירים מבצעיים.

מענה: תחקיר מבצעי הוא חלק חיוני של הפעילות הצבאית ונועד לאפשר לצבא להפיק לקחים ולהשתפר – לכן יש לו חסיון וגם ביהמ"ש העליון הכיר בחשיבותו.

יחד עם זאת, תחקיר מבצעי וטיפול מפקדים לא יכול להיות מענה כאשר יש חשד ממשי לביצוע פשע – חשד כזה מבררים באמצעות חקירה פלילית. כך תמיד היה בצה"ל.

כאשר וועדת טירקל, שהגישה את הדו"ח שלה עוד בפברואר 2013, בחנה האם מנגנון הבדיקה והחקירה ביחס לתלונות בדבר הפרות של דיני הלחימה תואם את חובותיה של מדינת ישראל בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי, זו היתה האבחנה שהוצגה לה – כאשר מדובר באירוע שהתרחש במהלך הפעילות השגרתית של צה"ל לאכיפת החוק באיו"ש או בתלונה על מעשים המהווים איסורים מוחלטים שאין להם שום הצדקה גם במהלך לחימה אינטנסיבית, נפתחת חקירה פלילית מיידית. לעומת זאת, כשיש אירוע מבצעי שגרם לתוצאות קשות, למשל, הפצצת מבנה שבו נהרגו אזרחים רבים במהלך לחימה, אבל אי אפשר לומר מלכתחילה, כי יש חשד לפלילים, יבורר האירוע בירור ראשוני באמצעות תחקיר מבצעי או בדיקה מקדימה אחרת ורק אם יעלה חשד בהמשך – תיפתח חקירה פלילית. האירוע שבו מדובר, באופן מובהק, שייך לקטגוריה הראשונה, המחייבת חקירה פלילית מיידית.

יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי, כשמעריכים האם בוצעה עבירה במהלך אירוע שהתרחש בזמן פעילות מבצעית, אי אפשר להתעלם מהמאפיינים הייחודיים המתלווים לעיתים קרובות לפעילות כזו:  מתח ולחץ, תחושה של סכנת חיים, צורך לקבל החלטות תוך שניות ובמצב של חוסר וודאות (ערפל הקרב). חשוב גם לזכור שאין אירוע אחד זהה למשנהו וכי אין כאן שחור/לבן, מבצעי/שגרה, אלא רצף של נסיבות שגורמות לאירוע להיות יותר או פחות "מבצעי". יש "מקדם מבצעי" שנלקח בחשבון בהחלטות על חקירה ועל העמדה לדין באירועים כאלה.

[כאן הוספתי למה שהכנתי מראש] אינני יכול להתעלם מדברי האלוף (מיל') דיין קודם, שהחלטות על הגשת כתב אישום במקרים כאלה אסור שתתקבלנה "בקלילות". אני כבר מחוץ למערכת כמה שנים, אבל אני יכול להתייחס לנתונים שזכורים לי מתקופתי: אחרי מבצע "עופרת יצוקה" הוגשו כ-400 תלונות על התנהגות חריגה בלחימה. מתוכן, לאחר בדיקה מקדימה ועיון בתחקירים מבצעיים, נפתחו כ-50 חקירות מצ"ח. בסופו של דבר הוגשו 3 כתבי אישום. על כך אפשר לומר שהחלטות מתקבלות "בקלילות"?! לא מיותר לומר שהייתה ביקורת רבה מהכיוון השני: שאין די חקירות וכתבי אישום ואולם גם על כך אמרתי, לא פעם, שמושג הצדק אינו יכול להתיישב עם דרישה ל"מכסה" וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

טענה שניה: התבטאויות מוקדמות ונחרצות מדי של שר הביטחון והרמטכ״ל סמוך לאירוע, הן שהביאו לפתיחת חקירה ולהגשת כתב אישום בלתי מוצדקת.

מענה: צריך להכיר בכך שלאינטנסיביות ולרגישות של הפעילות המבצעית יש עוד משמעויות, מלבד היותה נסיבה מקלה עבור החייל: מכיוון שאירוע רודף אירוע ואירוע דומה יכול להתרחש למחרת, לפיקוד הצבאי ולדרג המדיני האחראי עליו אין את הפריווילגיה לשבת על הגדר ולהימנע מלהגיב עד לסיום החקירה והמשפט- כמו שאנחנו רואים, שמונה חודשים עד כה וטרם הגענו לקו הסיום.

מול קולות הקובעים שאסור שמחבל יישאר חי בסוף אירוע, לפיקוד יש אחריות להבהיר לחיילים את גבולות המותר והאסור: במקרה של תקיפה מסכנת חיים ע״י אדם חמוש בסכין, מותר להפעיל כוח במידה הנדרשת להסרת הסכנה ובכלל זה כוח קטלני. יחד עם זאת, מרגע שהתוקף נפצע וכבר אינו מהווה סכנה, לא רק שאסור לפגוע בו, אלא שנדרש להעניק לו טיפול רפואי. כמובן, התוקף, גם אם נפצע, אינו פטור מאחריות פלילית לפשע שביצע וניתן לחקור ולהעמיד אותו לדין.

להרוג מחבל שנוטרל, כעונש או כדי להרתיע אחרים מלבצע מעשים דומים – לא מתיישב עם היותה של ישראל מדינת חוק ולא עם העקרונות היסודיים ביותר של דיני המלחמה ומנהגיה.

את זה חובה היה על הפיקוד הצבאי והדרג המדיני להבהיר בקול רם וצלול לאחר האירוע – יחד עם זאת, מוטב שהיו נמנעים מלהעריך באופן ספציפי את התנהגותו של אזריה באירוע.

טענה שלישית: משפט פומבי גורם נזק לתדמית הצבא, בישראל ובחו״ל ותורם לקיטוב בחברה הישראלית. אם כבר הוגש כתב אישום, היה מקום לסגור את המשפט בהסדר טיעון בין הצדדים.

 מענה: גם אם נכון היה שהאירוע גורם נזק לתדמית צה"ל, זו לא יכולה להיות סיבה שלא לאכוף את החוק. אני לא בטוח שזה נכון וארחיב על כך בהמשך. לגבי הסדר טיעון, למרות חסרונותיו הרבים, הוא לפעמים "הכרח בל יגונה", כמו שכינה אותו ביהמ"ש העליון. יחד עם זאת, יש מקרים שבהם הפער בין הצדדים אינו מאפשר הסדר טיעון: אין ממש "דרך אמצע" בין הריגה בזדון, מתוך נקמה או מניע דומה, לבין פעולה מוצדקת של הגנה עצמית, או לפחות פעולה מתוך טעות כנה של החייל בנוגע לקיומה של סכנה וצורך בהגנה עצמית. הדברים תלויים במידה רבה בהתרשמות מהעדים ובחינה מדוקדקת של הראיות ואת זה יכול לעשות רק ביה"ד, אין קיצורי דרך. לכן, מלכתחילה הערכתי שלא יהיה כאן הסדר טיעון ולא צריך להיות.

טענה רביעית: הסיקור התקשורתי האינטנסיבי של ההליך המשפטי ואולי יותר מאשר בתקשורת הממוסדת – ההתלהמות ברשתות החברתיות, לא מאפשרים משפט צדק.

אקדים ואומר, שהטענה הזו, להבדיל מאחרות, אינה מופרכת ואכן יש יסוד לדאגה.

חופש הביטוי הוא זכות חיונית וחשוב לאפשר לסקר גם משפט כזה, אבל נדמה לי שאין זה המקרה הראשון שאיסור הסוב-יודיצה נרמס ברגל גסה, ואין אוכף.

ראשית, בנוגע לחוליה החלשה בהליך – העדים. במקרה הזה, בעיקר מפקדים וחיילים אחרים. גם ללא הסערה התקשורתית אלה אנשים שלא קל להם לבוא ולהעיד בבית דין צבאי במשפט של לוחם אחר. התלהמות מהסוג שהייתה ברשתות החברתיות לאחר עדותו של המ"פ, למשל, עלולה להרתיע או להשפיע על עדותם של העדים שצפויים להעיד אחריו.

שנית, בנוגע לשופטים. אני מכיר אישית את שני השופטים המשפטנים בהרכב ביה"ד וסומך על מקצועיותם ויכולתם להתעלם מכל רעשי הרקע. זו חלק מההכשרה הארוכה של משפטן עד שהוא נעשה שופט. יחד עם זאת, כהערה כללית, שאינה מתייחס חלילה לגופו של אדם, שאינני מכיר, בהרכב בי"ד צבאי יש גם שופט אד-הוק שהוא קצין מהשורה, לא משפטן, מעין ״מושבע״. אני חושב שיש לכך הצדקה מוסדית ועקרונית וזה תורם גם ללגיטימציה החיצונית של ביה"ד הצבאי, בשורות הצבא, במיוחד במשפטים מסוג זה, אבל עולה החשש ששופט כזה יהיה פגיע יותר להשפעה חיצונית, גם אם החוק מבטיח לו אי תלות.

טענה חמישית: ״אם אזריה יורשע – זה יפגע אנושות בנכונות של חיילים להילחם או אפילו לשרת שירות קרבי״ ומנגד: ״אם אזרחיה יזוכה – זה סופה של מדינת ישראל כמדינת חוק״

 מענה: אני סבור כי שתי האמירות מופרזות, נטולות פרופורציה וחסרות פרספקטיבה.

אזריה הוא לא החייל הראשון המועמד לדין בגין חשד לעבירה בהקשר של פעילות מבצעית. אני אספתי, במסגרת מחקר שאני עורך, למעלה מ-200 פסקי דין של בתי דין צבאיים בעבירות מסוג זה ולהערכתי מדובר בפחות ממחצית המספר המלא. מביזה, דרך התעללות ועד לרצח – כן, גם רצח. החל מהטבח בכפר קאסם, שלאחרונה צוינו 60 שנים להתרחשותו ועד לפרשה במסגרת מבצע ״עופרת יצוקה״ בעזה שכונתה בשם ״נוהל ילד״ ואחריה.

אם אזריה יורשע, הוא לא יהיה הראשון ואם יזוכה גם לא יהיה הראשון – אזכיר רק את פרשת משפטו של מי שכונה סרן ר׳ בגין הירי בנערה אימאן אל המץ בסמוך לציר פילדלפי ברפיח. המקרה האחרון מזכיר לנו שגם סיקור תקשורתי אינטנסיבי של משפטים מסוג זה איננו תופעה חדשה.

בכל חברה, שומרת חוק ככל שתהיה ובכל צבא, יהיה זה הצבא הממושמע והמוסרי ביותר, תמיד יהיו יחידים שיעברו על החוק ויבצעו פשעים. הציפייה ממדינה דמוקרטית ומצבא שומר חוק איננה שלא תהיינה בכלל הפרות חוק. הציפייה היא שהחברה לא תטייח ולא תעלים אותן מתחת לשטיח, אלא שתתמודד עם ההפרות האלה בגלוי, תמצה את הדין עם העבריינים בהווה ותפעל למנוע אותן ככל האפשר בעתיד.

 יש כאן לעיתים קרובות, הבנה מוטעית של הערך החשוב של גיבוי. דברים שאמר הדובר הנכבד בפתח הפאנל הזה, אלוף (מיל׳) עוזי דיין, על הצורך לתת גיבוי לחיילים בפרשת ״נוהל ילד״ הרגיזו אותי כל כך שכתבתי מאמר מפורט, שפורסם ב״מערכות״, כתב עת למחשבה צבאית, על ההבדל בין גיבוי לבין חיפוי – הראשון הוא חיוני והאחרון – פסול.

בה בעת, עלינו להבטיח שמשפט יתנהל על פי הדין ובהתאם לראיות, ולא יכוון לתוצאה על מנת לרצות מישהו – לא את אנשי "לה פמיליה" בארץ ולא ארגוני זכויות אדם בחו"ל.

טענה שישית: ״אם אזריה יורשע, יש מייד לחון אותו״

אתחיל בהתייחסות אינפורמטיבית –

יש שני מסלולים –

מסלול אחד הוא החנינה ע"י נשיא המדינה – היא אפשרית בכל שלב, גם לפני משפט בכלל (פרשת קו 300). היא יכולה למחוק גם הרשעה.

המסלול השני, שייחודי להליך בבי"ד צבאי, הוא הקלה בעונש ע"י ראש המחוז השיפוטי – מפקד הפיקוד (אם יש ערעור – הרמטכ"ל).

ראשית, הליך זה אפשרי רק לאחר שפסק הדין חלוט. כלומר, שביה"ד מסיים את מלאכתו וגוזר את הדין ואין ערעור, או שניתן פסק דין בערעור.

שנית, חובה על המפקד לעיין בחוו"ד פרקליט לפני החלטתו ואם הוא מחליט בניגוד לחוו"ד הפרקליט, עליו לנמק בכתב את החלטתו.

שלישית, הקלה בעונש, כשמה כן היא, אין היא משנה את ההרשעה והרישום במרשם הפלילי.

לגופו של עניין: לעניות דעתי, הקלה בעונש יכולה להיות מוצדקת במקרים נדירים, רק אם חל שינוי בנסיבות מאז נגזר העונש או שהתגלו עובדות חדשות המצדיקות הקלה. זה לא צריך להיות מסלול לעקוף את מערכת אכיפת החוק.

דיבורים חסודים על שלטון החוק וכיבוד מערכת המשפט מתגלים כריקים מתוכן אם הם מלווים בו זמנית בהצהרות, לפיהן גם אם יורשע החייל, הוא יקבל חנינה מייד.

שאלה כללית לכל הדוברים: האם יש מתח בין דמוקרטיה וביטחון, ואם כן, מה ניתן להסיק מהפרשה הזו לגביו? מה צריך לעשות כדי לתת מענה למתח הזה?

תשובתי: ברור שיש מתח בין דמוקרטיה וביטחון, אלא שתמיד חשבתי שהמתח מתקיים בכיוון אחד: צרכי הביטחון עלולים במקרים מסוימים לפגוע בדמוקרטיה. אבל אצלנו, המציאות עולה על כל דמיון ותמיד לומדים דברים חדשים. השיח הציבורי בפרשה הזו לימד אותנו שהדמוקרטיה עלולה לפגוע בביטחון. זאת, אם מתייחסים אל הדמוקרטיה רק במובן הפרוצדורלי של דעת הרוב, להבדיל מדמוקרטיה מהותית הקשורה בערכים. שוב ושוב הראו סקרי דעת קהל כי הציבור הרחב סבור שאין להעמיד לדין את החייל. לו הייתה הפרקליטות הצבאית מאמצת את קול ההמון, היה מתכרסם יסוד מרכזי לקיומו של צה״ל כצבא אפקטיבי – משמעת. מעבר לשאלות המשפטיות, המוסריות והמקצועיות שמעלה האירוע הזה, אי אפשר להתעלם מכך שחייל מהשורה פעל כאן על דעת עצמו ונטל חיים, במצב שבו היו סביבו מפקדים רבים אליהם יכול היה לפנות על מנת לקבל הוראה. יש מי שמקדמים, אולי בלי דעת, תפיסה לפיה תמיד מותר לחייל לעשות כל שעולה על דעתו ועליו לקבל על כך גיבוי אוטומטי. תפיסה זו עלולה להפוך את צה״ל לצבא עם מנטליות של מיליציה, מהסוג שרואים לאחרונה הרבה במלחמות האזרחים אצל השכנים שלנו. זו לא הדרך להגן על המדינה ולנצח בעימות הצבאי הבא.

בסיכום המושב אמרתי שלא דיברנו די על מנהיגות: המורל של החיילים חשוב מאוד, אבל אם הוא נפגע, זה במידה רבה בגלל מנהיגות שמסבירה למה הוא צריך להיפגע והולכת אחרי הלכי הרוח החולפים בציבור, במקום לעמוד באומץ ולשדר מסר ברור, כמו שאמר בפאנל בצורה פשוטה ובהירה האלוף (מיל') נמרוד שפר: חייל שטעה (ובצבא, טעויות גם עולות לפעמים בחיי אדם) יקבל את מלוא הגיבוי. חייל שחטא – ייתבע לשאת באחריות הנובעת מכך.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%93%d7%95%d7%91%d7%a8 %d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%90%d7%a0%d7%9c %d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a7%d7%94%d7%9c

 

 

 


השתתפתי אתמול בתכניתו של משה נגבי, יחד עם קובי ברקאי, ברשת ב'.

קישור לתכנית – כאן (תחילת השיחה אתי בדקה 07:00).

מעבר לשלושת הנושאים עליהם שוחחתי, מצאתי עניין גם בשני הנושאים הנוספים שנדונו בתכנית: הרפורמה העומדת להיכנס לתוקף בנוגע לחובה בענייני משפחה להשתתף בפגישות מהו"ת (מידע, היכרות ותאום) באוריינטציה טיפולית וגישורית טרם הגשת תביעות. התראיין בעניין עו"ד יעקב בלס, שהגיש יחד עם עורכי דין אחרים עתירה לבטל את החוק. פרופ' צבי רייך מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון דיבר על הצורך של התקשורת לגלות יותר ספקנות (אני בעד!). מי שיכול להקדיש את הזמן לתכנית שנכנסת קצת יותר לעומק, ממליץ להאזין לתכנית כולה.

בתמונה: יחד עם משה נגבי (יושב, מימין) וקובי ברקאי (יושב, משמאל) באולפן רשת ב'.

img_3294


שש עם 0600716 6 שש עם 0600716 4שש עם 0600716 8

 

אתמול (6/7) השתתפתי בתכנית "שש עם…" בחדשות ערוץ 2 עם סיוון רהב-מאיר, אשר עסקה במשפטו של החייל אלאור אזריה.

אתם יכולים לצפות ולגבש את דעתכם (האייטם מתחיל בדקה (3:00) – כאן

מבחינתי, יש לחוויה מספר לקחים, לא בנוגע למהות ולתוכן, אלא בנוגע למדייה:

  1. מלכתחילה הסכמתי להשתתף בתכנית בראיון 1:1. יחד עם זאת, לזכות הגינותם של אנשי התכנית יאמר כי הם עדכנו אותי כאשר חלה התפתחות והם החליטו כי גם שרון גל ישתתף באייטם בנושא וגם אמרו כי אני לא חייב להתעמת אתו. החלטתי בכל זאת להשתתף. בפועל, זו לא ממש אופציה  להתעלם לגמרי וצריך לקחת את זה בחשבון.

  2. אני לא חושב שנכון לפסול עימותים באופן כללי. לעתים, הם דרך מעולה לחדד טיעונים וחילוקי דעות. יחד עם זאת, כאשר הם לא מתנהלים לפי כללים ברורים ומוקפדים בדבר הזמן המוקצה לכל צד והאיסור להפריע לצד השני, התוצאה הבלתי נמנעת היא השטחת הדיון והעדר הקשבה.

  3. חשוב גם מול מי אתה מתעמת. לא רק מבחינת האישיות, גם מבחינת האפשרות למכנה משותף לדיון ענייני ומקצועי. חוששני שניכר שמר גל לא הקשיב כלל למה שאמרתי, בפרט כאשר בדבריי היו ניואנסים שהיקשו מבחינתו להציב אותי בצד של "הרעים", הוא פשוט התעלם (למשל, לעניין התבטאותו של שר הביטחון לשעבר בנוגע לאירוע. מי שמעוניין להבין את עמדתי באופן קצת מפורט יותר, ראו הערתי הראשונה בפוסט קודם – כאן, כולל השתלשלות התגובות עליו).

  4. עניין אחד לפחות שאני מרוצה בנוגע אליו – לא נגררתי לפסים אישיים גם מול פרובוקציות מסוג "איך אתה יודע?", "אתה היית שם?" וכדומה. כן התייחסתי לנקודות מסוימות שמר גל העלה, אך לא הרגשתי צורך להתייחס לכל דבר. עניין אחד השאיר אותי ללא מלים – יכולתו של מר גל לומר בשכנוע מוחלט כי החקירה נפתחה רק אחרי פרסום סרטון "בצלם". עד כדי כך הוא נשמע משוכנע שאחרי השידור בדקתי את עצמי שוב – לא טעיתי. נזכרתי באמירה חביבה עלי כי ג'נטלמנים אינם מתווכחים על עובדות. כנראה שהיא שייכת לעידן אחר. נדהמתי לראות שאפילו בעימות הגדול שהבי.בי.סי ערך לפני ההצבעה על היפרדות מהאיחוד האירופי הפוליטיקאים הבריטים המהוקצעים לא היססו לומר ליריביהם כי הם משקרים, אז מה לי כי אלין על מר גל?

  5. התכנית הוקלטה מראש – לכאורה זה יתרון, משום שאפשר לבקש למחוק משהו שלא נראה לך. בפועל, לא אתה מחליט על העריכה ודברים שאמרתי והיו חשובים לי ירדו בעריכה. יש יתרונות לשידור חי.

 אני מקווה שבתובנות האלה ימצאו תועלת מי שעתידים להופיע בתקשורת ואינם אנשי תקשורת.

 


התראיינתי היום בעקבות גזר דינו של חייל לשעבר, שהורשע באלימות כלפי פלסטינים.

החייל נידון לחודשיים מאסר בכלא ועוד ארבעה חודשים בעבודות שירות. כמו כן, הוטלו עליו פיצויים לטובת הנפגעים.

גזר הדין ניתן בבית משפט השלום בירושלים.

לנדון וקירשנבאום7לונדון וןקירשנבאום6לונדון וקירשנבאום1

 

http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=995373


ד"ר ענת פלג (משמאל) וד"ר יובל קרניאל

ד"ר ענת פלג (משמאל) וד"ר יובל קרניאל

משמאל לימין: דרור גלוברמן, חיים ויסמונסקי, אדי סוברי, איתן להמן, שמוליק קסוטו, משה גורלי

משמאל לימין: דרור גלוברמן, חיים ויסמונסקי, אדי סוברי, איתן להמן, שמוליק קסוטו, משה גורלי

אתמול חזרתי מהשתלמות סוף שבוע בנושא "ליטיגציה, תקשורת, פרקטיקה – ומה שביניהן". ההשתלמות אורגנה על ידי ועד מחוז ת"א והמרכז של לשכת עוה"ד יחד עם המרכז לתקשורת ומשפט באוניברסיטת בר-אילן ונערכה באילת.

ראשית, ראוי לומר מלה טובה למארגני ההשתלמות, הן על הצד המקצועי – בחירת הנושאים, משתתפי הפאנלים ומתכונת עריכתם והן על הצד הלוגיסטי – האכסניה הנעימה (הילטון מלכת שבא), קבלת הפנים, תשומת הלב והפינוקים הקטנים.

מבחינתי, הייתה כאן הזדמנות מושלמת לשלב נופש משפחתי באילת עם שיח מקצועי בנושא שמעניין אותי. כבר כתבתי על יחסי המשפט והתקשורת בכמה הקשרים:

מה בדבר הזכות למשפט הוגן? בעקבות פסק הדין בעניין סרן ר' נ' אילנה דיין.

בשוך הסערה – סיכום זמני – על שלושת הימים הראשונים לאחר הכרעת הדין במשפטו של אולמרט (פורסם גם בנוסח מקוצר תחת הכותרת "אופטימיות זהירה" ב"עין השביעית").

הבו את האזיקים – על סיקור דו"ח טירקל בעיתון "הארץ" (גם טור זה פורסם ב"עין השביעית").

אז מה למדתי מן ההשתלמות? לא אתיימר לסכם את כל מה שנאמר, אבל אביא מספר דברים שמשכו את תשומת לבי ומספר הרהורים שהתעוררו אצלי בעקבות השיח.

ראשית, השיח על סיקור המשפט בתקשורת הזכיר לי את אמרתו הידועה של מרק טווין: "כולם מדברים על מזג האוויר, אבל אף אחד לא עושה דבר בנידון". כולם דיברו על רמיסתו ברגל גסה של איסור הסוב-יודיצה. מאז תיקון החוק לפני למעלה מעשר שנים (תשס"ב), צומצם האיסור לפרסם בנוגע להליך תלוי ועומד רק כשמדובר בהליך פלילי ורק כאשר הפרסום נעשה במטרה להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו והוא אכן עלול להשפיע כאמור (סעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). אם הייתה תקווה שצמצום האיסור, כך שלא יחול כלל על הליכים אזרחיים ומנהליים, תביא לכיבוד האיסור במתכונתו המצומצמת, תקווה זו נתבדתה. הוזכרה גם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בנושא, המדגישה את הריסון והאיפוק הנדרשים על מנת למנוע פגיעה מופרזת בחופש הביטוי וקובעת צורך באישור היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה להגשת כתב אישום. העובדה היא, שלא הוגש אף כתב אישום מזה שנים רבות בעבירה זו ואף לא אחד מאז תיקון החוק.

המשתתפים היו חלוקים ביניהם בשאלה אם יש מקום לבטל את האיסור כליל או לאכוף אותו, אבל כולם היו תמימי דעים שמצב בו קיים חוק שמתעלמים ממנו ורומסים אותו פוגע בשלטון החוק ונותן יתרון בלתי הוגן למי שמפר את החוק, על פני מי שמכבדו. מניסיוני האישי כתובע צבאי, אני יכול להעיד כי זו אכן חוויה מתסכלת מאוד לחזות בידיים קשורות בקמפיין תקשורתי המכוון להשפיע על ההליך המשפטי לטובת חשודים או נאשמים.

הן מר יואל אסתרון (עורך "כלכליסט") והן עו"ד רם כספי (בהופעה תיאטרלית מענגת) הביעו געגועים ל"ימים הטובים ההם". עו"ד כספי חזר ותבע "החזרת עטרה ליושנה" וחזרה ל-square one. אבל האם זה בכלל אפשרי? לפילוסוף היווני הרקליטוס מיוחסת האמרה "אינך יכול לטבול באותו נהר פעמיים": הכול משתנה. התקשורת השתנתה, המקצוע המשפטי השתנה ובאופן עמוק יותר –  החברה והתרבות השתנו. השינויים הגלויים יותר בתקשורת הוזכרו: התחרות הקשה בין אמצעי התקשורת, הקשיים הכלכליים של אמצעי התקשורת וההרעה בתנאי ההעסקה של העיתונאים. התפתחות ה"מדיה החדשה" באינטרנט, כל אלה מגבירים את הגוון ה"צהוב" בתקשורת ומחלישים את היכולת המקצועית של העיתונאים בכלל ואת היכולת לעמוד בפני לחצים חיצוניים של בעלי עניין, בפרט. השופטת ד"ר דפנה אבניאלי, שהנחתה במיומנות את הפאנל הראשון, מיהרה לומר כי "לא נוכל לפתור את כל הבעיות של התקשורת". כמובן, שהיא צודקת, אבל הכרת הבעיות האלה היא תנאי הכרחי להבנת שורשיו של המצב הקיים.

יתר על כן, ההגינות מחייבת אותנו להודות בכך שהבעיה אינה רק בתקשורת. לא רק העגל רוצה לינוק, גם הפרה רוצה להניק. מר אביעד גליקמן, כתב משפטי של ערוץ 10, העיד כי לפעמים עורכי דין פונים לתקשורת בניגוד לאינטרס של לקוחם. האם אין לכך קשר להצפת המקצוע ולתחרות העזה בין עורכי הדין? תחרות זו מפעילה לחץ גם על כללי האתיקה המקצועית של עורכי הדין שעניינם פרסומת. ואכן, אף שהכללים נכתבו מחדש לפני שתים עשרה שנים בלבד ויש בהם התייחסות לפרסום באינטרנט, אמר יו"ר ועד מחוז ת"א והמרכז של לשכת עוה"ד, עו"ד אפי נווה, כי מדובר בכללים ארכאיים שאבד עליהם הכלח. וכי אינו מאמין באכיפה דווקנית שלהם, אלא בצורך לתקנם.

גם שופטים אינם חסינים ממודעות לעניין תקשורתי בתיקים שבפניהם. כולנו מקווים שהדבר אינו משפיע על עצם ההכרעה[1], אבל האם אין חשש שהאווירה הנוצרת בתקשורת תשפיע על העונש, למשל? או על אופן כתיבתו של פסק הדין? שהרי אך טבעי הוא שגם השופט יבקש למצות את "חמש עשרה דקות התהילה" שלו (מושג שטבע אנדי וורהול). שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות דיברה, באופן כן ומעורר כבוד, על הסתייגותה משילוב טון אישי בפסקי דין. אין ספק, שבכך היא מייצגת את האתוס המסורתי של השפיטה, שהרי הגלימה (ובמדינות מסוימות, בתוספת הפאה) נועדה לטשטש את הזהות האישית ולהפוך את השופט ל"פיו של החוק".[2] אבל האם הדברים מייצגים היום את כל השופטים? בעידן הפוסט-מודרניזם, הדגש הוא על יחסיות האמת ועל הקול האישי. בתחום העיתונות הדגיש הניו-ג'ורנליזם את הקול האישי של הכותב וכפר באבחנה המסורתית בין עובדות ודעות. גם בתחום המשפט כולנו מכירים שופטים ועורכי דין, שמושפעים מפילוסופיה דומה. דוגמה מעניינת להתנגשות הפילוסופית-תרבותית הזו עלתה בפאנל אחר, שעסק במשפט ובאינטרנט: מסתבר שקיימת ועדה בראשות שופט שעוסקת בשאלת הנאותות של נוכחות שופטים ברשתות חברתיות ובראשן- פייסבוק. אכן, נוכחות שכזו עלולה לחשוף את העובדה המפתיעה, ששופטים הם בני אדם, שיוצאים לבלות עם חבריהם ובטוחים שהעולם צמא לחזות בתמונות של ילדיהם מנגנים בפסנתר. איך יעמוד אמון הציבור במערכת המשפט בגילוי מזעזע שכזה?

ד"ר יובל קרניאל טען, כי העובדה, שבמקביל למשפט המתנהל בבית המשפט מתנהל "משפט ציבורי" באמצעי התקשורת, איננה צריכה להיתפס כשלילית. תפקידה של התקשורת לבקר את העוצמה השלטונית, גם זו של מערכת אכיפת החוק. לא פעם היא תורמת בכך תרומה חיובית למיצוי הדין: לחשיפת עבירות ולהפעלת לחץ למיצוי הדין עם חשודים ונאשמים בכירים.[3] בטווח הארוך יותר, התקשורת עשויה לתרום גם לשינוי הגישה בציבור להתנהגויות שכיחות שהחוק אוסר (הטרדה מינית, למשל).

אני נזכרתי בסיפור על ביקורת חריפה בתקשורת על התנהלות שיפוטית, שדווקא נחשבת לדוגמה מופתית של אומץ לב ציבורי: מאמרו של הסופר אמיל זולא "אני מאשים" (!…J'accuse) כנגד עיוות הדין בפרשת דרייפוס. למאמר הייתה השפעה עצומה והוא הוביל לקביעת משפט חוזר לדרייפוס, בו זוכה. מעניין לציין, כי במאמר עצמו יש ביקורת על שימוש השלטונות בתקשורת כדי לעוות את הדין: "אני מאשים את משרד המלחמה בשימוש בעיתונות…כדי לנצח על מסע מתועב (שנועד) להוליך שולל את הציבור הרחב ולכסות על עוולותיהם". אמיל זולא עמד לדין על פרסום מאמר זה ונידון לשנת מאסר ולקנס, אבל במשפט ההיסטוריה, כאמור, הוא ניצח. עוד יש לומר, "לזכותו" של זולא, כי מאמרו פורסם לאחר תום ההליכים המשפטיים.

מצאתי אמירה אחרת של ד"ר קרניאל חשובה ומעניינת: לדבריו, אי אפשר תמיד לזכות גם בהליך המשפטי וגם ב"משפט הציבור" שבתקשורת. אנחנו רוצים תמיד "גם וגם", אבל לפעמים נאלצים לבחור. לעיתים נדרש אדם למהלכים לשימור מעמדו הציבורי, גם אם הדבר מזיק להליך המשפטי בו הוא מעורב. אני סבור שאמירה זו נכונה ובחירה כזו נכפית לעיתים קרובות גם על התביעה הציבורית. אחד המושגים החשובים בניהול קמפיין תקשורתי, כפי שלמדתי, הוא מושג ה"מסגור" (framing): הצורה וההקשר שבו מוצג עניין בתקשורת, הוא שיקבע במידה רבה את התגובה הציבורית שתתעורר. אם ברצונך ליצור מסגור מסוים של עניין, קריטי שתהיה הראשון שיוצא עם הסיפור ומעמיד אותו בהקשר המבוקש. בדרך כלל יהיו לתביעה פרטיה של פרשה, שיש בה עניין ציבורי, לפני שהפרטים יגיעו לידיעתם של סניגורים. מבחינה תקשורתית, כאמור, נכון יהיה לנצל יתרון זה ולצאת קודם עם הסיפור לתקשורת, תוך "צביעתו" בצבע הנכון. בתקופת שירותי כתובע צבאי ראשי, הבנתי את הטעם וההיגיון בהצעה זו ובכל זאת חשבתי שהיא בעייתית: האם נכון שתובע הוא שייזום עיסוק תקשורתי בפרשה שעתידה להתברר בבית הדין? סברתי שהתשובה שלילית. אין התביעה הציבורית צריכה להפקיר את "משפט הציבור" לידי בעלי עניין אחרים, מקום שיש בכך סכנה של פגיעה באמון הציבור ואף הטיית המשפט, אבל נכון שתצמצם את עצמה לתגובה מדודה, מקום בו קיים חשש שמצטיירת תמונה מעוותת של ההליכים. לא נכון שתיזום דיון תקשורתי, מעבר לדיווח "יבש" על הליכים שיש בהם עניין לציבור, כמתחייב מזכות הציבור לדעת. ויתור על היוזמה, משמעו הקרבת יתרון מסוים בזירה התקשורתית, לטובת טוהר ההליך השיפוטי, אבל לעניות דעתי, זהו ויתור נכון.

אבל הפסיביות התקשורתית, הנכונה בהקשר של הליכים ספציפיים, אולי אינה נכונה כאשר מדובר ביידוע הציבור באשר להיבטים עקרוניים הנוגעים לאופן התנהלותם של הליכים. כך למשל, השופטת גלית מור-ויגוצקי, נשיאת בתי המשפט לנוער בת"א, הסבירה באופן משכנע את הטעם שביסוד אי-פומביות ההליכים בעניינם של קטינים. על יסוד המחקר המדעי בדבר התפתחות תהליכי קבלת ההחלטות במוח, היא אינה מאמינה גם בתרומה האפשרית להרתעת הרבים בפרסום פסקי דין בעבירות של קטינים. באותו מושב, הוזכרה גם הפרשה שנודעה כפרשת "השופט המכה". נאמר, שישנה פרקטיקה מקובלת בתיקי אלימות במשפחה, מקום בו ישנה הסכמה לטיפול משפחתי, לדחות את ההכרעה בדבר העמדה לדין עד לסיום הטיפול ואם הוא מסתיים בהצלחה – שלא להגיש כתב אישום. לא ידעתי זאת ואני מניח שגם הציבור הרחב, שחשד שהתמהמהות ההכרעה בעניין קשורה למעמדו של השופט, לא ידע שמדובר בפרקטיקה מקובלת. האם גישה אקטיבית יותר לתקשורת, המכוונת לחינוך הציבור להכרת ההליכים המתקיימים במערכת בתי המשפט בהקשר לתיקי אלימות במשפחה, עשויה הייתה להביא לתגובה מדודה יותר בפרשה זו ולצמצום הנזק שנאמר כי נגרם לילדים מן הפרסומים? אשאיר את הדברים בסימן שאלה.     

החיכוך בין המשפט והתקשורת אינו מוגבל, כמובן, לתחום הפלילי. מושב מעניין עסק באתיקה, משפט וכלכלה. שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז הזהירה מפני תפיסה כי הכתרת עניין כעניין של "מדיניות כלכלית" תביא מראש לתפיסה שהוא אינו מתאים להכרעת המשפט. תפיסה זו תרמה לעיכוב של שנים בהתפתחות המשפט, למשל, בסוגיות של הפרטה.

עוה"ד ברוריה לקנר ביקרה את הפופוליזם התקשורתי, כדבריה, שבאמצעות תמונה אחת של רקפת רוסק-עמינח יושבת לארוחת בוקר עם נוחי דנקנר, הביאה לביטול החלטה מושכלת של בנק לאומי על הסדר חוב עם אי. די.בי, שהיה לתועלת הבנק. ד"ר עידו באום, הפרשן המשפטי של דה-מרקר, לא הסכים עמה והצביע על הצורך בביקורת המתמקדת גם בשאלות לגבי מתן ההלוואה מלכתחילה.

באופן אישי, אני פחות דואג לאי. די. בי, לבנק לאומי ולתאגידים גדולים בכלל, בהשוואה לאדם מן היישוב או לנאשם הרגיל, בכל הנוגע להגינות הסיקור התקשורתי. נדמה לי שהכוח שבידי תאגידים אלה, לרבות החזקת אמצעי שליטה באמצעי תקשורת, התלות של התקשורת בקניית מודעות ופרסומות על ידי התאגידים[4], והאמצעים שבידיהם ליזום תביעות לשון הרע לשם השתקה, צריך שיעוררו חשש רב יותר מפני הביקורת שלא מתפרסמת בתקשורת, מאשר מזו המתפרסמת.

הערה מעניינת בנושא זה העיר ד"ר עדי אייל מאוניברסיטת בר-אילן – לדבריו, אולי אין מקום לדרוש מעיתון לקיים איזון "פנימי", כאשר טענה אפשרית של העיתון  היא שהוא מבקש לאזן פרסומים בכלי תקשורת אחרים, שמקודמים על ידי בעלי אינטרס כלכלי.

פאנל מעניין אחר עסק במשפט וברשת האינטרנט: עו"ד חיים ויסמונסקי, ראש תחום משפט וטכנולוגיה בפרקליטות המדינה, התגונן בהצלחה כ"איש הרע" שאינו מקבל את הנרטיב ש"המידע רוצה להיות חופשי" כעקרון מוחלט, הגובר על הצורך להתמודד עם סכנות הפשיעה באינטרנט. דובר על חקיקה מתגבשת במשפט המשפטים לחשיפת פרטי מעוול באמצעות האינטרנט, וכן הוזכר הליך לגיבוש חקיקה לחסימת גישה ל"אתרים פוגעניים" – כפי שיוגדר. באשר לביקורת לפיה כל חסימה אפשר לעקוף באמצעות גלישה דרך אתר ביניים (proxy), השיב עו"ד ויסמונסקי כי, כשמדובר באתרים מסחריים, גם החסימה החלקית משיגה את האפקט כלפי מי שלא מאוד רוצה להגיע לאתר. ואם להוסיף משל שלי: כמו שמנעול רגיל מספיק נגד מי שאינו פורץ מקצועי ונחוש.

לעניות דעתי, המתח בין "חופש האינטרנט" לזכותה של מדינה לקבוע נורמות ולאכוף את שמירתן היא דוגמה מובהקת למתח שיוצרת הגלובליזציה במשפט הבין-לאומי, כאשר מוסדות על-לאומיים ותאגידים בין-לאומיים שוחקים את  עקרון ריבונות המדינה ואי-ההתערבות בענייניה הפנימיים, עקרון שהיה אבן הפינה של המודל הווסטאפלי של המשפט הבין-לאומי.

כאמור, אינני מתיימר לכסות את כל שנאמר בהשתלמות. במה שתפס את תשומת לבי, מצאתי די תובנות וחומר למחשבה כדי להצדיק את הישיבה ברוב דיוני הכנס, חרף פיתויי העיר אילת. ואל תדאגו, גם הבילוי המשפחתי לא קופח.

ריקי גל בהופעה

ריקי גל בהופעה

 

 


[1] בהקשר זה, הוזכר גם החשש של "השענות לאחור" (leaning backwards), כלומר, החשש כי מודעות השופטים לדעת הקהל דווקא תיצור הטיה "נגד כיוון הרוח" על מנת לשמור על עצמאותה הנתפסת של מערכת המשפט.

[2] מנחם מאוטנר "על אי־הוודאות במשפט וכמה מהשלכותיה", משפט וממשל ט' (התשס"ו) 223, 246 הערת שוליים 68. www2.tau.ac.il/InternetFiles/news/UserFiles/5.pdf

[3] במאמרו "מי צריך סוב יודיצה?" קשר 42 (2011) 23, הוא נותן את פרשת קצב כדוגמה.

[4] הוזכרה בדיון תביעה בה נטען שאי.די.בי הטילה חרם מודעות על הארץ, בעקבות הפרסומים בנוגע לקבוצה. הטענה הוכחשה, תוך שנטען כי קשייה של הקבוצה הביאו לירידת תקציב הפרסום בכלל.


טור שכתבתי בנושא שבנדון פורסם היום באתר "העין השביעית", העוסק בתקשורת:

 http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/100213_Bring_the_handcuffs.aspx

להלן הטור במלואו:

ביום ד' השבוע (6/2) פרסמה ועדת טירקל את החלק השני של הדו"ח שלה. השאלה עליה משיב דו"ח זה, כפי שהוגדרה במנדט הועדה, היא: "האם מנגנון הבדיקה והחקירה ביחס לתלונות וטענות המועלות בדבר הפרות של  דיני הלחימה, הנוהג בישראל באופן כללי, וכפי שהוא מיושם ביחס לאירוע הנוכחי (תקרית המשט לעזה, ל.ל) , תואם את חובותיה של מדינת ישראל בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי."

לו הייתי שר בממשלה, למשל, הפותח את עיתון "הארץ" בבוקר יום ה' לאחר פרסום הדו"ח הייתה הכותרת בעמוד הראשון של העיתון מטרידה אותי: "ועדת טירקל: הדרג המדיני אחראי למנוע פשעי חיילים". כאשר הייתי עובר לעמוד 4 של העיתון על מנת לקרוא את המשך הדברים, הכותרת המרוחה באותיות קידוש לבנה לכל רוחב העמוד כבר הייתה גורמת לי כנראה להיחנק על קפה הבוקר שלי: "טירקל: הדרג המדיני אחראי לפשעי המלחמה של צה"ל". אם לא הייתי  ממתין לעיתון המודפס ובודק את אתר האינטרנט של העיתון עוד ביום ד', תגובתי, מן הסתם, הייתה דומה לאור הכותרת: "ועדת טירקל: להטיל אחריות פלילית על הדרג המדיני בגין פשעי מלחמה של חיילים".

מה משתמע מכותרת זו? ראשית, יש פשעי מלחמה שביצע צה"ל. שנית, הועדה ממליצה להטיל עלי, כחלק מהדרג המדיני, אחריות לפשעים אלה.

אם לא הייתי זורק מיד את העיתון והקפה על מנת להתקשר לפרקליט הצמרת שלי וממשיך לקרוא את הכתבה עד תומה, הייתי מגלה את הדברים הבאים: אין בדו"ח הוועדה ממצא לפיו בוצעו פשעי מלחמה ע"י חיילי צה"ל. הוועדה ממליצה לעגן, לעתיד לבוא, "הוראות בחוק המטילות על מפקדים וממונים אזרחיים אחריות פלילית ישירה לעבירות שעברו הכפופים להם, כאשר הם לא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע  עבירות או לא פעלו להביא את האחראים לדין כאשר נודע להם על העבירות לאחר מעשה".

אם הייתי מגדיל עשות ולא מסתפק בדיווח בעיתון, אלא מעיין בדו"ח הוועדה המלא (שאתר "הארץ" באדיבותו כולל קישור אליו), הייתי מוצא שאין המדובר ב"נורמות חדשות", כפי שנכתב בעיתון, שכן אחריות זו קיימת כבר במשפט הבין-לאומי המנהגי, המחייב את מדינת ישראל (עמ' 70-72, 308 בדו"ח). הוועדה מצאה כי מפקדים בצה"ל  נדרשים על פי פקודות הצבא לנקוט תגובה משמעתית כלפי עבירות של פקודיהם וכן כי בתי הדין הצבאיים כבר הרשיעו מפקד בגין אי מניעת עבירה על ידי פקודיו (עמ' 239, 309 לדו"ח). החידוש אותו מציעה הוועדה איננו בעצם קיום הנורמה, אלא בעיגונה המפורש בחוק הפלילי.

ומה באשר לשאלה עליה התבקשה הוועדה להשיב, על פי המנדט שלה? האם מנגנון הבדיקה והחקירה בישראל ביחס לתלונות בדבר הפרות של  דיני הלחימה תואם את חובותיה של המדינה בהתאם לכללי המשפט הבין-לאומי?

ובכן, ברק רביד, החתום על הידיעה (או אולי העורך), איננו סבור כי זה עניין חשוב דיו על מנת לכלול אותו בעמוד הראשון של העיתון. גם לא בששת "עיקרי הדו"ח" המופיעים במובלט בעמ' 4. מי שימשיך ויקרא את ה"אותיות הקטנות" בעמ' 4, ימצא דווקא כי הוועדה קבעה, שמנגנוני הבדיקה והחקירה בישראל   "מתיישבים, בדרך כלל, עם חובותיה של מדינת ישראל לפי כללי המשפט הבינלאומי". העיתון ממהר לסייג זאת ולציין כי "עם זאת, ממליצה הוועדה על שינויים רבים, חלקם מרחיקי לכת". עמוס הראל, בפרשנותו בעמ' 4 של העיתון, סבור כי הוועדה "מעירה ביובש" כי מנגנוני החקירות הישראלים עומדים בסטנדרטים הבין-לאומיים ולמעשה "בדרכה המנומסת, הוועדה מביעה אי-אמון  בהליך המשפטי המתקיים בפועל".

האמנם אפשר להסיק "יובש" ממכתבו של הלורד דיויד טרימבל, חתן פרס נובל לשלום מצפון אירלנד ומשפטן מוערך, שדבריו מופיעים בפתח הדו"ח? הלורד טרימבל, אחד המשקיפים הבין-לאומיים בוועדה, כותב כי הדו"ח, שהוא מכנה מקיף, קפדני ועצמאי, מגלה "שהמשפט והפרקטיקה הישראליים כמכלול יכולים לעמוד בהשוואה לטובים ביותר בעולם". האמנם "יובש"? "חוסר אמון מנומס"?

אמנם, יש מקום לשיפורים והוועדה ממליצה שמונה עשרה המלצות מפורטות לשיפור. יחד עם זאת, כותבת הועדה: "יודגש, כי כאשר מצאה הוועדה שיש צורך בתיקונים או בשינויים אין בכך, בהכרח, כדי להצביע על פגמים מהותיים אלא התויית דרכים להשגת יעדים אידיאליים למנגנונים ולדרכי פעולתם" (עמ' 46 לדו"ח).

בעיתון "הארץ" בחרו לגבש את התרשמותם תוך התעלמות מאמירה מפורשת זו.

אכן, מקום בו מדינה חושפת את מנגנוניה הפנימיים לבדיקה רצינית ומעמיקה קיים "סיכון", הקרוב לוודאי, שיימצאו, במקרה הטוב, המלצות לשיפורים. כאן המקום להזכיר, כי הוועדה לא הסתפקה בניתוח החוק ובבדיקת נהלים והצהרות חגיגיות, אלא ערכה בדיקה מדגמית של החקירות בהן מדובר, על יסוד כ-60 תיקים ולפי קריטריונים שהיא בחרה.

מה חשבו המשקיפים הבין-לאומיים בוועדה על נכונות ישראלית זו לחשיפה? זה דווקא לא נשמר בסוד, או הושאר למשאלות לב של עיתונאים. כותב הפרופ' טימותי מק'קורמק, משפטן אוסטרלי ויועץ מיוחד למשפט בין-לאומי הומניטארי לתובע של בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג:

"בעיניי, ההתמקדות בשלב השני בחקירת הוועדה – המנגנונים הישראליים לבדיקת וחקירת טענות להפרות של דיני הלחימה – מסקרנת וגם ראויה לשבח. התרשמתי מכך שממשלת ישראל הייתה מוכנה לקבל על עצמה חקירה רחבת היקף זו של המנגנונים וההליכים לחקירת טענות בדבר הפרות של דיני הלחימה וכי היא עשתה זאת על ידי שיתוף משקיפים בינלאומיים במשך כל שלב של תהליך החקירה והדיונים שבאו בעקבותיה."

פרופ' מק'קורמק מציין כי דן בנושא עם התובע (דאז) של בית הדין הפלילי הבין-לאומי "והסכמנו כי כל מדינה – בין אם היא צד לחוקת רומא ובין שאינה צד לה – המעוניינת לבחון את הפרוצדורות הלאומיות שלה בחקירת טענות בדבר הפרות של דיני הלחימה, יש לעודדה לעשות כן."

במלים אחרות, לא רק שאזיקים אינם נדרשים כאן, מדינת ישראל ראויה לשבח על נכונותה לאפשר בדיקה, שיש בה תועלת לכל אומות העולם ואשר יש להניח, כי גם המתוקנות שבמדינות לא היו יוצאות ממנה מבלי שנמצאו עניינים ראויים לשיפור באופן התנהלותן.

הבסיס לדיון ציבורי חייב להיות העובדות. אולי זה נאיבי, בעידן של ניו-ג'ורנליזם ופוסט-מודרניזם, לדרוש מהתקשורת לידע אותי תחילה ב"שורה התחתונה", אחר כך ביתר העובדות ורק לאחר מכן להציע לעובדות פרשנות, אבל זו הציפייה שלי. גישה אחרת, כמו שמתבטאת לדעתי בסיקור דו"ח ועדת טירקל, מועלת בחובת העיתון כלפי קוראיו ומזלזלת בהם.

ברור לי, שגם בהבאת עיקרי הדברים מדו"ח מפורט מאוד, יש מקום לשונות סובייקטיבית באשר לדגשים. מה שחורג מן הסביר הוא הבלעת התשובה של הוועדה לשאלה שבמוקד המנדט שלה. לפי כל מבחן אובייקטיבי, תשובה זו חייבת הייתה להיות בכותרת או לפחות בפתיח.

מי שמציל במעט את כבודו של עיתון "הארץ" הוא דווקא פרופ' אייל גרוס, שאינו עיתונאי "מקצועי", אלא משפטן אקדמי ופעיל בארגוני זכויות אדם. לפרופ' גרוס יש  ביקורת על הדו"ח, אך הוא פתח את טור הפרשנות שלו ב"הארץ",  באותו יום, כפי שהייתה צריכה להיפתח הידיעה המדווחת על הדו"ח: בהצבת השאלה שעמדה בפני הוועדה והתשובה שהוועדה נתנה לה. מכאן, אפשר וראוי להמשיך ולהתווכח.


על שלושת הימים הראשונים לאחר הכרעת הדין במשפטו של אולמרט

יחסי הגומלין שבין המשפט והתקשורת עניינו אותי תמיד ואולי יותר אחרי שהובלתי כתובע צבאי ראשי משפט מתוקשר מאוד כנגד קצין בדרגת אלוף משנה, שנאשם והורשע באינוסה של פקודתו.

פער קשה לגישור קיים בין אופן החשיבה המשפטי לזה התקשורתי. החשיבה המשפטית שואפת לדיוק, לדקדוק בפרטים ולהבניית התמונה העובדתית מלמטה למעלה ואחר כך, להחלה של כללים קבועים על העובדות שבוררו. המשפט שואף להתרחק מהאישי, הייחודי והרגשי. "לא תכיר פנים" מנחה התורה את השופט. התקשורת, לעומת זאת, קצרת רוח כלפי ניסיון לתאר מורכבות ותופסת אותה כטרחנות. התקשורת מחפשת את הדרמה ומעבירה את עושר גווני המציאות דרך מסנן שחור-לבן: טובים ורעים, מנצחים ומפסידים. התקשורת לא רק מכירה פנים אלא רודפת אחריהם. היא מאנישה את הסיפור המופשט ונזקקת לפנים שיסמלו אותו: פניו השמחים של המנצח, פניו האפורים של המובס.

על מאפייניה אלה של התקשורת, הנכונים גם לסיקור שלה של המשפט, כתבה ד"ר ענת פלג בספרה המצוין "דלתיים פתוחות". אם בעתיד תוציא מהדורה מעודכנת של הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, כדאי לה לשקול להכניס פסקה בדבר משפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בהחלט מדובר בדוגמה קלאסית.

קווי החשיבה המקבילים של המשפט והתקשורת שוב נפגשו לאחר הכרעת הדין בפרשת אולמרט. על פי חוקי הגאומטריה זה אולי בלתי אפשרי, אבל במציאות של מפגש המשפט והתקשורת, זה בלתי נמנע.

מתנהל משפט פלילי משך כמעט שלוש שנים, 157 ישיבות של בית המשפט נערכות, כ-19,000 עמודי פרוטוקול נרשמים. מופיעים 102 עדים. השופטים כותבים הכרעת דין של 743 עמודים, המנתחת חמש פרשות שונות. ב-9:00 בבוקר, השופטים מתחילים בהקראת תמצית הכרעת הדין (רק 18 עמודים). בעידן האינטרנט וריבוי ערוצי הטלוויזיה והרדיו, שרבים מהם פתחו בשידור חי מבית המשפט עוד לפני תשע בבוקר, כמה זמן יש לכתב עד שעליו לדווח מה קרה?

נניח, שלאחר מספר דקות מתחילת ההקראה, מצליח הכתב שלנו לדווח כי אולמרט זוכה מרוב פרטי האישום והורשע, באופן חלקי, באחד מהפרטים. האם ניתן להסתפק בזה ולעבור לשאר ענייני דיומא? שמא יינתנו לפרשנים המשפטיים יום-יומיים על מנת לקרוא את הכרעת הדין המלאה, לפני שהם נדרשים להתייחס למשמעויות של הכרעת הדין? אתם מחייכים, אני בטוח. הצחקתי אתכם. הדיווח היבש שהזכרתי אינו חדשות. המתחרים נושפים בעורף. עכשיו הציבור צמא לדעת "מה זה אומר?".

איך מספקים את הדרישה לפרשנות האירוע בתקשורת? גישה אחת היא הגישה הספורטיבית: 4:1 לאולמרט, זה ניצחון, לא? במצב זה של צורך נואש לפרש תמונה מורכבת, אפשר להבין את ההיאחזות בעניינים חיצוניים ושטחיים: אולמרט מחייך? הוא יורד במדרגות חבוק עם פרקליטו? אז כנראה שניצח. נציגי התביעה נראים המומים? "יום כיפור של הפרקליטות". הכותרות הדרמטיות לא מאחרות להגיע: "רעידת אדמה", "טלטלה משפטית".

במצב ראשוני זה יש פער בין המידע הבסיסי שהתפרסם, הכותרת, לבין התמונה המפורטת והמורכבת. גם הכרעת הדין המפורטת זמינה לעיון, אבל לימודה, עיכולה וניתוחה אינו יכול להיות מיידי, אלא מצריך זמן. במצב זה יש יתרון עצום  למי שמתוחכם ומאורגן יותר, נגיש לתקשורת ומבין אותה: כשאולמרט יוצא לתקשורת מיד בסיום הקראת תמצית הכרעת הדין, הוא יכול לומר בצורה נחרצת "לא הייתה שחיתות, לא הייתה קבלת כספים, לא היה שימוש בכספים, לא היו מעטפות כסף" ולצוות בסמכותיות על התקשורת "נא להוריד את הנושא הזה מסדר היום!". הדברים מהדהדים משך שעות בכל כלי התקשורת, ללא ביקורת של ממש. גם הפרסונליזציה של המשפט חוגגת: מול פניו המאירות של אולמרט, מציגים את פניו של פרקליט המדינה משה לדור, הוא המפסיד. לא מאחרות להגיע הקריאות להתפטרות ואף יותר מכך. דווקא ערוץ 1 הגדיל לעשות וערך קטע, בחדשות הערב, בו מופיעים לסירוגין אולמרט ולדור, באופן הנשמע כעימות של הטחת האשמות על ידי אולמרט ותגובה להן על ידי לדור. הנאשם הפך למאשים והכל אישי.

מה שניתן לומר על הכרעת הדין עצמה, ללא עיון בה, ממוצה על ידי התקשורת מהר למדי ועל כן עוברים כלי התקשורת להסתכל מסביב: מה השפעת הכרעת הדין על משפטו הנוסף של אולמרט בפרשת הולילנד, וכיצד היא תשפיע על הכרעות צפויות של הפרקליטות בתיקים אחרים של אישי ציבור , העומדים בפני החלטה, בעיקר, תיקו של אביגדור ליברמן? כמו כן, עוברים כלי התקשורת לממד שהם מרגישים בו, כנראה,  נוח הרבה יותר: הממד הפוליטי. מתחילות השערות ופרשנויות בדבר חזרתו של אולמרט לפוליטיקה והשפעת הכרעת הדין בזירה זו ("מגויה פוליטית למנצח הגדול").

ואולם, ככל שחולף הזמן, נראה שהמטוטלת מתחילה לנוע חזרה. ככל שנוספים קווים וצבעים לרישום המהיר, שנעשה בשחור-לבן, התמונה מתחילה להשתנות. הפרשה, כנראה, מספיק חשובה על מנת שפרשנים משפטיים, כתבי משפט ואחרים, יטרחו בכל זאת לקרוא יותר לעומק את הכרעת הדין. מסתבר שדווקא הייתה קבלת כסף מזומן על ידי אולמרט ומידי טלנסקי ואפילו במעטפות; מסתבר שבוצעה מרמה כלפי הגופים שמימנו את נסיעותיו של אולמרט, אם כי לא ניתן היה ליחסה לאולמרט עצמו; מוברר שהוחזקו כספים במזומן בכספת אצל עו"ד מסר עבור אולמרט, מבלי שנרשמו או דווחו, שגרסתו של אולמרט בעניין כספים אלה נמצאה בלתי עקבית ו"מתפתחת"; מתגלה כי אותה "אי תקינות פרוצדוראלית" בה מיהר אולמרט להכתיר את פרט האישום בו הורשע, אומנם מופיעה בהכרעת הדין, אבל אינה מייצגת את מהותה של העבירה, אלא היא רק עובדה מצטברת ומחשידה על ניגוד העניינים החריף בו פעל אולמרט: לא רק שפעל בענייניהם של גופים שייצג חברו הקרוב עו"ד מסר, אלא שלא הקפיד על הליכים תקינים באותם מקרים שעצם מעורבותו בהם הייתה פסולה. נשמעות פרשנויות על שאלת הקלון בעבירה בה הורשע אולמרט, על העונש הראוי ועל שאלת ההצדקה לערעור. נשמעות גם דעות על המשמעות הציבורית של העובדות שנקבעו בהכרעת הדין לחובתו של אולמרט, גם אם לא הספיקו להרשעה בפלילים. לא פחות חשוב מכך, מובהר כי פרקליטות המדינה אינה ולא נכון שתהיה "קבלן הרשעות". על מנת להגיש כתב אישום נדרש סיכוי סביר להרשעה, לא וודאות מוחלטת. דרישה לרף גבוה יותר להגשת כתבי אישום עלולה לייתר את בתי המשפט וניהול המשפט ולפגוע באכיפת החוק. דרישה להתפטרות של תובע ציבורי בשל עצם העובדה שנאשם זוכה, עלולה לדחוף את התובע להרשעה בכל מחיר, חלף חובתו לנהוג בהגינות, לחשוף ראיות העשויות לפעול לטובתו של נאשם ולשאוף לגילוי האמת.

המטוטלת אינה עוברת לקצה השני וטוב שכך: אי אפשר להתעלם מזיכויו של אולמרט בשתי פרשות מרכזיות ובעניינים נוספים. בצדק סירבו נציגי הפרקליטות להנפיק לתקשורת הכאה על חטא "אינסטנט", לפני לימוד יסודי של הכרעת הדין. יחד עם זאת, יש לקוות כי הפרקליטות תלמד לעומקה את הכרעת הדין ותבדוק אם ניתן להפיק ממנה לקחים לעתיד לבוא. ראוי לעשות זאת גם אם הייתה הצדקה לכתב האישום וגם אם בית המשפט לא מתח על הגשתו ביקורת בפסק דינו. לגיטימי גם לדון בשאלת ההצדקה לחסינות נבחרי ציבור בכירים בעת שהם ממלאים את תפקידם.

הסיכום שלי (הזמני יש לומר) דווקא אופטימי באופן זהיר: נראה, כי אם לפרשה משפטית יש חיים ארוכים מספיק בתקשורת, אזי גם תמונה ראשונית מוטה, שטחית וסנסציונית, סופה שתתאזן בהמשך. אלוהים הוא בפרטים הקטנים וסופם שיכופפו את כנף הספין. התקשורת שלנו מספיק מגוונת ותחרותית, כדי להבטיח זאת. השאלה המטרידה יותר, היא מה קורה כאשר לפרשה המשפטית חיים תקשורתיים קצרים. במקרה כזה, עלול להתקבע דימוי מזיק ומוטעה של ההליכים ומשמעותם.

גירסה מעט מקוצרת של מאמר זה פורסמה ב"עין השביעית" ביום 18.7.2012 . להלן קישור:

http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/170712_Cautious_Optimism.aspx