עולם ומשפט – מבט אישי

קטגוריה: משפט וביטחון

המציאות המורכבת שלנו, בה מטשטשים הגבולות בין מלחמה ושלום, מעוררת גם קשיים בסיווג הכללים המשפטיים החלים על תרחישים שונים – מאמר קצר שכתבתי בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון בנוגע לאירועי "יום הנכבה" בגבול ישראל-לבנון בשנת 2011:

https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/use-of-force/16451

 

יחידת המסתערבים של משמר הגבול – משטרה או צבא? אכיפת חוק או לחימה? (צילום: דובר משטרת ישראל)


הגרסה הקצרה ביותר של ההצעה שלי:

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4256696

להלן הטקסט של המאמר:

הדיון הסוער והכאוב בנושא פדיון שבויים ושחרור אסירים משקף את המתח בין רגישותה של החברה בישראל לחיי כל אזרח וחייל לבין החשש מה"מחיר": שחרור של מאות מחבלים, שעלולים לשוב לטרור ולגרום למותם של אזרחים נוספים וכן עידוד חטיפות בעתיד.

לכן, מוצע לגבש עקרונות לחילופי שבויים ועצירים שכוחם דווקא בהיותם גלויים, מוצהרים מראש ומעוגנים באופן שיקשה לסטות מהם. כך אפשר להשפיע על התנהגות הצד שכנגד מראש, הן בשקילת התועלת הטמונה בעצם החטיפה והן בשינוי דרך הלחימה שלו בכלל.

לשם כך יש ליצור קשר בין ציות לדיני הלחימה לבין האפשרות של פעיל ארגון עוין להשתחרר במסגרת עסקת חילופין: מדינת ישראל לא תשחרר פעילי ארגונים עוינים אם ביצעו מעשים המנוגדים לדיני הלחימה. לא יהיו מועמדים לשחרור מי שפגעו במכוון באזרחים. כך, מחבלים שפוצצו אוטובוסים אזרחיים או פעילי טרור ששילחו מחבלים מתאבדים לבצע פיגוע במרכזי קניות יישארו בכלא בכל מצב. כך גם מי שניסו לפגוע בחיילים או במטרות צבאיות בדרכים האסורות לפי דיני הלחימה. למשל, מי שפתח באש לעבר חיילים מחופש לחייל צה״ל או מתוך אמבולנס. גם מי שהרג חייל שנחטף או התעלל בו, ביצע פשע מלחמה ולכן לא ישוחרר. לעומת זאת, מי שנתפסו תוך כדי לחימה, אף אם פגעו בחיילים ישראלים או ברכוש צבאי, יהיו מועמדים לשחרור, אם לא הפרו את דיני הלחימה של המשפט הבינלאומי. למשל, מי שהניחו מטען המיועד לפגוע בסיור צבאי, תקפו מוצב צבאי או נלחמו נגד חיילי צה"ל כשהם נושאים נשק בגלוי.

ההצעה תואמת את המשפט הבינלאומי, שכן אפילו שבוי מלחמה מותר שלא לכלול בחילופי שבויים, אם ביצע פשע מלחמה. ההתייחסות המקילה לחלק ממי שפגעו בחיילי צה"ל היא "הגלולה המרה" שבהצעה הנוכחית לציבור הישראלי. עם זאת, ההצעה איננה פוטרת אותם מעונש, שכן, מלכתחילה, יועמדו לדין פלילי, משום שישראל אינה מכירה בפעילי ארגונים עוינים כבשבויי מלחמה. ההקלה תיעשה רק אם וכאשר יעמוד הסכם חילופין על הפרק.

לרעיון המוצע יתרונות רבים.

ראשית, משום שמבחינה מוסרית, פגיעה באזרחים היא מעשה מגונה יותר מפגיעה בחיילים, למרות הכאב הכרוך בפגיעה בכל ישראלי והיחס המיוחד לחיילי צה"ל. להבחנה המוצעת בסיס ערכי מוצק יותר מאשר לקריטריון של "דם על הידיים", שנוטה להחמיר עם "דרג השטח" הזוטר, לעומת הדרג המשלח הבכיר, ומתייחס לתוצאה תוך התעלמות מן הכוונה.

ההבחנה המוצעת גם מבוססת על המשפט הבינלאומי, על כן תקל על ההסברה בעולם: מי שישראל אינה מוכנה לשחרר אינם "לוחמי חופש" שהתנגדו ל"צבא כובש", אלא פושעי מלחמה, שכל מי שמכבד את הנורמות הבינלאומיות צריך להוקיע ולהעניש.

והחשוב ביותר, ההצעה יוצרת מניע משמעותי לציית לדיני הלחימה ולהימנע מפגיעה באזרחים, הן ברמת הארגון והן ברמה האישית של הפעיל, שאינו מעוניין שתישלל האפשרות לשחררו אם ייתפס.

לשם כך, נדרש להבטיח, כי מסר אמין ורציני בדבר המדיניות הישראלית החדשה יועבר לכל הדרגים בארגוני הטרור. עיגון מראש של המדיניות בחקיקה בכנסת עשוי לתרום לכך. לעתים, כבילת ידיה של הממשלה דווקא מהווה יתרון במשא ומתן ומבהירה לצד שכנגד כי "חוקי המשחק" וגבולות האפשרי השתנו.

מובן, שאין ביטחון כי שינוי התנהגות יושג בגלל המדיניות המוצעת. אולי פעילי טרור אינם "שחקנים רציונליים" ואולי יש להם מניעים חזקים יותר להמשיך לפגוע באזרחים. בכל מקרה, המדיניות המוצעת מאזנת באופן צודק יותר בין חובתנו לפדות ישראלי שנשבה לבין חובתנו להרתיע מפני מעשי טרור ולצמצם את הסיכון הכרוך בשחרור מחבלים.

הכותב הוא עמית מחקר בתוכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה ע"ש אמנון ליפקין שחק במכון הישראלי לדמוקרטיה, ולשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל

 

סמל ברגדאל מצבא ארה"ב: שוחרר משבי הטליבאן תמורת חמישה אפגנים שהוחזקו בגוואנטנאמו


כתבתי על זה מאמר וכתבתי על זה פוסט קצר יותר.

כאן אני מדבר על זה: https://www.idi.org.il/podcasts/16298


מי שמצא עניין במאמרי הקודם בסוגייה (https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/electricity-in-gaza/15977) ייתכן שימצא עניין בדיון שהתפתח בעקבותיו. אפשר לעיין בתגובות למאמרי הקודם בבלוג "סיווג ביטחוני", במאמרה של עו"ד מיכל לופט מארגון "גישה", בו נטען שישראל חייבת לספק חשמל לעזה (https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/electricity-in-gaza/15995) ובתשובתי האחרונה (לפי שעה לפחות…) למאמר זה (https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/electricity-in-gaza/16174 ).

 


במסגרת מיני-סימפוזיון בנושא, פורסם בבלוג "סיווג ביטחוני" של המכון הישראלי לדמוקרטיה מאמרי בנושא שבנדון (המבוסס על גרסה מפורטת יותר שפורסמה לפני ארבע שנים בכתב העת "כיוונים חדשים", להלן הקישור: https://www.idi.org.il//blogs/security-clearance/pows-and-missions/16125

אני ממליץ בחום גם על יתר המאמרים במיני-סימפוזיון זה, כל אחד מהם מאיר את הנושא הכאוב מזווית אחרת ומעניינת:

https://www.idi.org.il/blogs/security-clearance/pows-and-missions/

 

 


מרצה בכנס

מדינה דמוקרטית קטנה, ובה מיעוט אתני של למעלה מ-20%, הקשור בשפה ובתרבות לרוב הדומיננטי במרחב הסמוך לה?

התיאור הזה, הנכון לישראל, נכון גם לאסטוניה, הצפונית מבין הרפובליקות הבלטיות. אסטוניה גובלת ברוסיה ממזרח ובה מיעוט גדול של רוסים. אף ששטחה של אסטוניה כפול משטחה של ישראל, אוכלוסייתה קטנה יותר (כ-1.2 מיליון תושבים).

ביקרתי לאחרונה באסטוניה כאורח של משרד המשפטים וסקציית המשפטנים של אגודת קציני המילואים. כן, עוד נקודת דמיון מפתיעה בין המדינה הצפון-אירופית השלווה לבין ישראל היא מרכזיותם של כוחות המילואים בתפיסת הביטחון. הצבא מתבסס על גרעין קבע קטן, חיילים בשירות חובה ובעיקר כוחות מילואים. במהלך ביקורי שמעתי גם סקירה של משפטן צבאי פיני אודות ארגון כוחות המילואים בפינלנד ואף כאן הופתעתי מן הדמיון הרב להסדרים בישראל. אפשר שהמפתח להבנת דמיון זה הוא הצורך ליצור הרתעה, שבמקרה של מדינות קטנות, מחייב גיוס בשעת חירום של כל המשאבים הלאומיים והסתמכות על כוחות מילואים.

כפי שכתב מילן קונדרה, אצל עמים קטנים, עצם הקיום אינו מובן מאליו.

בשונה מאשר בישראל, נדבך יסודי אחר בתפיסת הביטחון של אסטוניה היא חברותה בברית נאט"ו ובאיחוד האירופי. היכולות הצבאיות נבנות על מנת לאפשר פעולה משולבת עם כוחות הברית וקיומה של ברית הגנה קולקטיבית נראה שאף היא תורמת להרתעה.

ריבוי פניהם של האיומים הביטחוניים בעולם של המאה ה-21, אף הוא מטריד את האסטונים. נראה, שהם עקבו מקרוב ובחשש לא מועט אחרי הפרקטיקות של משלוח "מתנדבים" רוסים בלתי סדירים, שננקטו במהלך הלחימה בקרים ובמזרח אוקראינה. כיצד אמור כוח צבאי לפעול כשהוא נתקל בכוחות בלתי מזוהים מסוג זה? האם הוא נדרש לאישור מראש לפתוח באש? אלה חלק מהשאלות המטרידות את האסטונים, בנסותם לפתח מענה לתרחישים עתידיים.

אסטוניה מצויה במהלך פרויקט לרפורמה בדיני הביטחון הלאומי שלה ובחקיקה לשעת חירום. זה היה ההקשר שבו התבקשתי לסקור את מערכת השיפוט הצבאי הקיימת בישראל, כמו גם את דו"ח ועדת טירקל בדבר החקירה של תלונות בדבר הפרת דיני הלחימה. מוטיב קבוע אצל בני שיחי היה הקושי, במדינה שלא חוותה מלחמה מאז מלחמת העולם השנייה, לשכנע פוליטיקאים ואת הציבור הרחב בדבר הצורך לתת את הדעת מראש על ההסדרים הנדרשים בשעת פקודה. מעניין יהיה לעקוב אחרי כיווני ההתפתחות של הדברים.

 

 

במשרד המשפטים האסטוני

הקהל בכנס

העיר העתיקה של טאלין – אור יום מאוחר של הצפון