עולם ומשפט – מבט אישי

קטגוריה: משפט בין-לאומי

מאמר דעה שלי בנושא זה עלה בבלוג חדש: "סיווג ביטחוני" של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לקישור לחצו: כאן

  


התארחתי במוצאי שבת בתכנית "פגישה אישית" של טלי ליפקין-שחק בגלי צה"ל.

היה נחמד…

קישור: כאן


להלן קישור לראיון שנתתי היום בבוקר ברדיו, בעקבות הגשת ערעור מטעמו של אלאור אזריה לבית הדין הצבאי לערעורים.

האייטם מתחיל ב-1:24 בערך, הראיון אתי ב-1:28:

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2151363

%d7%94%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%a8-%d7%94%d7%96%d7%94


החלטת מועצת הביטחון של האו"ם המתייחסת לחוקיות ההתיישבות הישראלית בשטחים (החלטה 2334 מיום 23/12, ראו כאן) עוררה בישראל סערה.

מה יש בהחלטה ומה אין בה? מה חדש בה ומה אינו מהווה חידוש?

ההחלטה אכן "מאשרת מחדש שלהקמת התנחלויות על ידי ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967, לרבות מזרח ירושלים,  אין תוקף חוקי והיא מהווה הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי ומכשול משמעותי להשגת פתרון שתי המדינות ושלום צודק, מקיף ובר-קיימא" (סעיף 1 להחלטה).

אין בכך חידוש, משום שבשלוש החלטות שהתקבלו במועצת הביטחון בשנים 1979 – 1980, כבר נכתבו דברים דומים. בהחלטה הראשונה, מס' 446 מיום 22/3/1979 (ראו- כאן), נקבע כי להתנחלויות אין שום תוקף חוקי. בהחלטה השנייה, מס' 452 מיום 20/7/1979 (ראו – כאן) הוספה לכך הקביעה כי ההתנחלויות הן הפרה של אמנת ג'נבה הרביעית. בהחלטה השלישית, מס' 465 מיום 1/3/1980 (ראו – כאן) הוחרפה הקביעה לכך שמדובר בהפרה בוטה (flagrant violation) של אמנת ג'נבה הרביעית.

ההחלטה הנוכחית, כמו הקודמות, אינה מכוח פרק שבע של מגילת האו"ם, שרק הוא מאפשר צעדי אכיפה, כגון סנקציות כלכליות ואף שימוש בכוח.

נכון, שבמשך 36 שנים לא קיבלה מועצת הביטחון החלטות נוספות הקובעות שההתנחלויות מפרות את המשפט הבינלאומי, לעיתים, בשל שימוש של ארה"ב בזכות הווטו שלה. יחד עם זאת, ההחלטות שהוזכרו לעיל מעולם לא בוטלו.

יתר על כן, בשנת 2004 נוספה גם קביעתו של ביה"ד הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) בחוות דעתו המייעצת בעניין "החומה" כי ההתנחלויות מפרות את החוק הבינלאומי (ראו – כאן, בפסקה 120).

היו שהביעו חשש כי ההחלטה מקרבת את פתיחתה של חקירה פלילית בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC), בגין ההתנחלויות, מכיוון שהיא קובעת שהן "פשע מלחמה".  כאן נדרשת אבחנה בין הפרה של המשפט הבינלאומי לבין פשע מלחמה: כל פשע מלחמה הוא הפרה של המשפט הבינלאומי אבל לא כל הפרה של המשפט הבינלאומי היא פשע מלחמה. המונח הזה, אף שאין לו הגדרה מקיפה ומוסכמת, מתייחס להפרות החמורות יותר של המשפט הבינלאומי בזמן מלחמה. ההפרה המיוחסת לישראל בהקשר לבניית ההתנחלויות היא, לרוב, הפרה של הפסקה השישית בסעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית, האוסרת על מדינה להעביר חלקים מאוכלוסייתה לשטח הכבוש. אין בכוונתי, במסגרת זו, לדון במפורט בטענות השונות בנוגע לתחולתה של הוראה זו על ההתיישבות הישראלית בשטחים, מה שחשוב להדגיש לצורך הדיון הנוכחי הוא, שאמנת ג'נבה עצמה (ראו סעיף 147 – כאן) כוללת הגדרה של "הפרות חמורות" (grave breaches) בגינן מחויבות כל המדינות החברות לחוקק סנקציות פליליות, לאתר את הפושעים ולהעמידם לדין. הגדרה זו אינה כוללת את סעיף 49. כלומר, לפי אמנת ג'נבה הרביעית עצמה, ההתנחלויות אינן הפרה חמורה ולכן ניתן לומר שאינן פשע מלחמה. גם מועצת הביטחון עצמה, בהחלטות הקודמות ובהחלטה הנוכחית לא השתמשה בביטוי "הפרה חמורה" או "פשע מלחמה", אלא כאמור בביטוי "הפרה בוטה", וקשה להניח שהדבר מקרי. כך גם בית הדין הבינלאומי לצדק, בהחלטה שהוזכרה לעיל, הסתפק בקביעה שההתנחלויות הן הפרה של המשפט הבינלאומי (breach of international law) ותו לא.

מה שמסבך את התמונה היא העובדה, שבחוקת בית הדין הבינלאומי הפלילי, שנכנסה לתוקף ביולי 2002, דווקא הוגדרה העברת אוכלוסיה לשטח כבוש כפשע מלחמה (ראו סעיף 8(2)(vii)(b)  לחוקת רומא – כאן). בחוקה אף נעשה ניסיון להרחיב את היקף האיסור להעברה "ישירה או בלתי ישירה", על מנת למנוע מראש טענה כי האיסור חל רק על העברה בכפייה. כידוע, ישראל (ולא רק ישראל) אינה חברה בחוקת בית הדין, בין היתר בשל התנגדותה להוראה זו. השאלה, האם הקביעה בחוקת רומא מבטאת הפיכה של ההתנחלויות לפשע מלחמה על פי המשפט הבינלאומי המינהגי ואם כן, באיזה מועד, היא עוד שאלה מורכבת שאיני מתכוון להרחיב ולדון בה כאן. אומר רק שאני נוטה לחשוב שלא.

יחד עם זאת, השורה התחתונה להערכתי, מבחינת התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי,  השוקלת לפתוח בחקירה נגד ישראל היא, שהחלטת מועצת הביטחון הנוכחית אינה מוסיפה דבר מבחינה משפטית. מובן, שמבחינה פוליטית עלולה ההחלטה לעודדה לנקוט בפעולה.

אם יש חידוש בהחלטה, הוא נוגע דווקא לסעיף אחר, הקורא למדינות להבחין בין שטח מדינת ישראל לבין השטחים שנכבשו ב-1967 (סעיף 5 להחלטה). סעיף זה נותן רוח גבית ליוזמות קיימות, באיחוד האירופי ובמדינות אחרות, לסמן מוצרי יבוא מההתנחלויות או לא להכיר בהם כזכאים לטיפול מועדף שזכאית לו תוצרת ישראל לפי הסכמי סחר.

ההחלטה כוללת גם קריאה לצעדים מיידים למניעת פגיעה באזרחים, כולל מעשי טרור וקריאה להילחם בטרור, לרבות באמצעות התיאום הביטחוני הקיים. כמו כן, כוללת ההחלטה קריאה לשני הצדדים להימנע מהסתה ולפעול לשמירת השקט (סעיפים  6 – 7 להחלטה). ההחלטה קוראת גם לחידוש המו"מ על הסדר הקבע (סעיפים 8 – 9 להחלטה). על רקע זה, לא ברור על סמך מה קבע השר נפתלי בנט כי "אלפי טרוריסטים בעולם כולו מביטים בהחלטת האו״ם ורואים בה סיסמת גיוס" (כפי שצוטט – כאן). אפשר לסבור שההתנחלויות אינן חוקיות ויחד עם זאת, להתנגד לטרור ולאלימות ולקרוא לחידוש תהליך השלום.

שרה אחרת, דווקא שרת המשפטים, איילת שקד צוטטה כך: "יש משהו כל כך עלוב ברגע הזה שמועצת הביטחון מצביעה על ההחלטה נגד מדינת ישראל וכולם מוחאים כפיים. רגע שמסמל את כל הסיאוב שבגוף בזה שנקרא או״ם. חצי מליון גברים נשים וילדים נשחטים בסוריה והגוף המסורס הזה לא מצליח להושיט להם יד. אבל לפגוע במדינת היהודים, למה לא. על סוריה הם מגוננים, אין נגדה החלטות אבל נגד הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון , יש גם יש." (ראו – כאן).

אני מסכים עם השרה שקד שהאו"ם (ולא רק האו"ם) גילה קוצר יד משווע בטיפול במשבר בסוריה. נכון גם שהאו"ם, ככלל, אינו נוטה חסד לישראל, בלשון המעטה. יחד עם זאת, אין נגד סוריה החלטות? במקרה, יומיים לפני ההחלטה בעניין ההתנחלויות, התקבלה החלטה 2332 בנוגע למצב בסוריה (ראו – כאן). לא החלטה ראשונה בעניין סוריה ואף החלטה חריפה ברטוריקה שלה, גם אם אין בכך כדי לכסות על חוסר האונים. משרת המשפטים הייתי מצפה לדייק יותר.

לגיטימי שהממשלה הנוכחית בישראל לא תאהב את החלטת מועצת הביטחון בעניין ההתנחלויות, אבל מדוע שריה פועלים על מנת להשחירה ולהציגה כגרועה ממה שהיא באמת, תוך התעלמות מהעובדות? אפשר לשער כי מי שמכה בכל הכוח בתופי "העולם כולו נגדנו" מעוניין להחריש כל מחשבה על אפשרות אחרת: שאולי העולם פשוט נגד ההתנחלויות ויודע יפה להבחין בין מדינת ישראל לבין מדיניות מסוימת של ממשלתה. עובדה, שרק לאחרונה לא היססו שכנינו לסייע במטוסים לכיבוי הדליקות בכרמל. אז העולם כולו נגדנו? האמנם?

אפילו ההחלטה הנוכחית בעניין ההתנחלויות משאירה פתח מרומז להותרת חלק מההתנחלויות על מקומן במסגרת הסדר הקבע: מוזכרת בהחלטה התחייבות ישראל במסגרת מפת הדרכים להקפיא את הבינוי בהתנחלויות ולפרק את המאחזים שהוקמו אחרי מרס 2001 ונקבע, כי לא תהיה הכרה בשינוי בקווי 67, אלא אם יהיו מוסכמים על ידי הצדדים במסגרת מו"מ (סעיף 3 להחלטה). משתמע, כי ישראל אינה נדרשת לפנות את היישובים הקיימים לפני הסדר קבע וכי אפשר שבמשא ומתן יסכימו ישראל והפלסטינים על קו גבול במסגרתו יכללו חלק מהיישובים הישראלים בשטחים בשטח מדינת ישראל.

אבל למה לתת לעובדות להפריע לנו?

%d7%9e%d7%95%d7%a2%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%98%d7%97%d7%95%d7%9f800px-arieal_shomronstorms_04


השתתפתי אתמול (29/11) במושב בכנס שדרות לחברה שכותרתו: מקרה החייל היורה – מתחים בין דמוקרטיה, ביטחון וחברה.

את המושב ארגן המכון למחקרי ביטחון לאומי. הנחתה אותו מיכל חטואל-רדושיצקי ולאחר דברי פתיחה של אלוף (מיל') עוזי דיין הוצגו היבטים שונים של הפרשה על ידי ד"ר ציפי ישראלי, חוקרת תקשורת, עמוס הראל, עיתונאי הארץ, אלוף (מיל') נמרוד שפר, לשעבר ראש אגף תכנון בצה"ל וראש מטה חיל האוויר. אני התייחסתי להיבטים משפטיים.

כמה מלים של התרשמות: שמחתי לראות אולם מלא מפה לפה והרבה חבר'ה צעירים, לפני צבא, אחרי צבא וחיילים. כשהאלוף (מיל') דיין פתח ואמר שלא היה מקום כאן לחקירת מצ"ח ולהגשת כתב אישום ואמירות מסוג זה (לזכותו יאמר, שהוא גם אמר שמשהוגש כתב אישום, חייבים לכבד את בית הדין ופסיקתו הצפויה)הדברים זכה למחיאות כפיים סוערות ואני חייב להודות שקצת חששתי מן התגובות הצפויות למה שהתכוונתי לומר. לשמחתי, חשתי פתיחות והקשבה של הקהל. כשאני מדבר לקהל, אני נוהג לחפש את העיניים של אנשים ספציפיים, וכאן, לא פעם, ראיתי הנהון או תגובות של מחשבה. מה שבמיוחד ריגש אותי הייתה העובדה שאחרי הפאנל, ניגשו אלי לא מעט חבר'ה ושאלו שאלות מצוינות, עליהם השתדלתי להשיב: מדריכת תותחנים, שהגיעה עם החיילות מהמדור שלה, לוחם, סטודנטים.

מן הצד השני של טווח הגיל, בשלב השאלות מהקהל, עמדה אשה מבוגרת מאוד, לבושה בלבן ודיברה בהתרגשות נוגעת ללב על הצורך לשמור על החיילים ועל צה"ל. אחר-כך הבנתי שמדובר בחולדה גורביץ, כלת פרס ישראל על התנדבות בעזרה לפצועי צה"ל. הדברים נכנסו ללב ואולי גם בגלל זה, שלושה מארבעת הדוברים בפאנל הזכירו את העובדה שיש להם בנים המשרתים בצבא. לכולנו אכפת מדמותו של צה"ל וכולנו דואגים לשלומם של החיילים. לכן אנחנו עוסקים בכך, כל אחד בדרכו.

מבלי לחלק ציונים לחלקי במושב, אני חושב שהדיון הזה היה הדיון הרציני והמעניין ביותר בהשלכות הרחבות של הפרשה הזו שראיתי.

אני מצרף את הרשימות שהכנתי לדבריי. הוספתי כמה הערות, אבל מטבע הדברים, אין הן זהות 1:1 למה שאמרתי:

תודה שהזמנתם אותי לדיון החשוב הזה. למניעת אכזבה, אקדים ואציין כי אני לא מתכוון לתת הערכות על התוצאה הצפויה במשפט או התוצאה הנכונה במשפט ולא אכנס לדיון בראיות השונות שהוצגו ע"י שני הצדדים. המשפט עדיין תלוי ועומד, וגם אם איסור הסוב-יודיצה מת – יש לנהוג כבוד גם במת.

ההצגה הקצרה שלי תהיה בנויה סביב שש טענות שמועלות לעיתים קרובות בנוגע להליך זה, שיש להן משמעויות רחבות יותר.

טענה ראשונה : אין מקום לחקירת מצ״ח, כלומר, לחקירה פלילית של אירועים מבצעיים. צריך לתת למפקדים לטפל בזה ולהסתפק בתחקירים מבצעיים.

מענה: תחקיר מבצעי הוא חלק חיוני של הפעילות הצבאית ונועד לאפשר לצבא להפיק לקחים ולהשתפר – לכן יש לו חסיון וגם ביהמ"ש העליון הכיר בחשיבותו.

יחד עם זאת, תחקיר מבצעי וטיפול מפקדים לא יכול להיות מענה כאשר יש חשד ממשי לביצוע פשע – חשד כזה מבררים באמצעות חקירה פלילית. כך תמיד היה בצה"ל.

כאשר וועדת טירקל, שהגישה את הדו"ח שלה עוד בפברואר 2013, בחנה האם מנגנון הבדיקה והחקירה ביחס לתלונות בדבר הפרות של דיני הלחימה תואם את חובותיה של מדינת ישראל בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי, זו היתה האבחנה שהוצגה לה – כאשר מדובר באירוע שהתרחש במהלך הפעילות השגרתית של צה"ל לאכיפת החוק באיו"ש או בתלונה על מעשים המהווים איסורים מוחלטים שאין להם שום הצדקה גם במהלך לחימה אינטנסיבית, נפתחת חקירה פלילית מיידית. לעומת זאת, כשיש אירוע מבצעי שגרם לתוצאות קשות, למשל, הפצצת מבנה שבו נהרגו אזרחים רבים במהלך לחימה, אבל אי אפשר לומר מלכתחילה, כי יש חשד לפלילים, יבורר האירוע בירור ראשוני באמצעות תחקיר מבצעי או בדיקה מקדימה אחרת ורק אם יעלה חשד בהמשך – תיפתח חקירה פלילית. האירוע שבו מדובר, באופן מובהק, שייך לקטגוריה הראשונה, המחייבת חקירה פלילית מיידית.

יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי, כשמעריכים האם בוצעה עבירה במהלך אירוע שהתרחש בזמן פעילות מבצעית, אי אפשר להתעלם מהמאפיינים הייחודיים המתלווים לעיתים קרובות לפעילות כזו:  מתח ולחץ, תחושה של סכנת חיים, צורך לקבל החלטות תוך שניות ובמצב של חוסר וודאות (ערפל הקרב). חשוב גם לזכור שאין אירוע אחד זהה למשנהו וכי אין כאן שחור/לבן, מבצעי/שגרה, אלא רצף של נסיבות שגורמות לאירוע להיות יותר או פחות "מבצעי". יש "מקדם מבצעי" שנלקח בחשבון בהחלטות על חקירה ועל העמדה לדין באירועים כאלה.

[כאן הוספתי למה שהכנתי מראש] אינני יכול להתעלם מדברי האלוף (מיל') דיין קודם, שהחלטות על הגשת כתב אישום במקרים כאלה אסור שתתקבלנה "בקלילות". אני כבר מחוץ למערכת כמה שנים, אבל אני יכול להתייחס לנתונים שזכורים לי מתקופתי: אחרי מבצע "עופרת יצוקה" הוגשו כ-400 תלונות על התנהגות חריגה בלחימה. מתוכן, לאחר בדיקה מקדימה ועיון בתחקירים מבצעיים, נפתחו כ-50 חקירות מצ"ח. בסופו של דבר הוגשו 3 כתבי אישום. על כך אפשר לומר שהחלטות מתקבלות "בקלילות"?! לא מיותר לומר שהייתה ביקורת רבה מהכיוון השני: שאין די חקירות וכתבי אישום ואולם גם על כך אמרתי, לא פעם, שמושג הצדק אינו יכול להתיישב עם דרישה ל"מכסה" וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

טענה שניה: התבטאויות מוקדמות ונחרצות מדי של שר הביטחון והרמטכ״ל סמוך לאירוע, הן שהביאו לפתיחת חקירה ולהגשת כתב אישום בלתי מוצדקת.

מענה: צריך להכיר בכך שלאינטנסיביות ולרגישות של הפעילות המבצעית יש עוד משמעויות, מלבד היותה נסיבה מקלה עבור החייל: מכיוון שאירוע רודף אירוע ואירוע דומה יכול להתרחש למחרת, לפיקוד הצבאי ולדרג המדיני האחראי עליו אין את הפריווילגיה לשבת על הגדר ולהימנע מלהגיב עד לסיום החקירה והמשפט- כמו שאנחנו רואים, שמונה חודשים עד כה וטרם הגענו לקו הסיום.

מול קולות הקובעים שאסור שמחבל יישאר חי בסוף אירוע, לפיקוד יש אחריות להבהיר לחיילים את גבולות המותר והאסור: במקרה של תקיפה מסכנת חיים ע״י אדם חמוש בסכין, מותר להפעיל כוח במידה הנדרשת להסרת הסכנה ובכלל זה כוח קטלני. יחד עם זאת, מרגע שהתוקף נפצע וכבר אינו מהווה סכנה, לא רק שאסור לפגוע בו, אלא שנדרש להעניק לו טיפול רפואי. כמובן, התוקף, גם אם נפצע, אינו פטור מאחריות פלילית לפשע שביצע וניתן לחקור ולהעמיד אותו לדין.

להרוג מחבל שנוטרל, כעונש או כדי להרתיע אחרים מלבצע מעשים דומים – לא מתיישב עם היותה של ישראל מדינת חוק ולא עם העקרונות היסודיים ביותר של דיני המלחמה ומנהגיה.

את זה חובה היה על הפיקוד הצבאי והדרג המדיני להבהיר בקול רם וצלול לאחר האירוע – יחד עם זאת, מוטב שהיו נמנעים מלהעריך באופן ספציפי את התנהגותו של אזריה באירוע.

טענה שלישית: משפט פומבי גורם נזק לתדמית הצבא, בישראל ובחו״ל ותורם לקיטוב בחברה הישראלית. אם כבר הוגש כתב אישום, היה מקום לסגור את המשפט בהסדר טיעון בין הצדדים.

 מענה: גם אם נכון היה שהאירוע גורם נזק לתדמית צה"ל, זו לא יכולה להיות סיבה שלא לאכוף את החוק. אני לא בטוח שזה נכון וארחיב על כך בהמשך. לגבי הסדר טיעון, למרות חסרונותיו הרבים, הוא לפעמים "הכרח בל יגונה", כמו שכינה אותו ביהמ"ש העליון. יחד עם זאת, יש מקרים שבהם הפער בין הצדדים אינו מאפשר הסדר טיעון: אין ממש "דרך אמצע" בין הריגה בזדון, מתוך נקמה או מניע דומה, לבין פעולה מוצדקת של הגנה עצמית, או לפחות פעולה מתוך טעות כנה של החייל בנוגע לקיומה של סכנה וצורך בהגנה עצמית. הדברים תלויים במידה רבה בהתרשמות מהעדים ובחינה מדוקדקת של הראיות ואת זה יכול לעשות רק ביה"ד, אין קיצורי דרך. לכן, מלכתחילה הערכתי שלא יהיה כאן הסדר טיעון ולא צריך להיות.

טענה רביעית: הסיקור התקשורתי האינטנסיבי של ההליך המשפטי ואולי יותר מאשר בתקשורת הממוסדת – ההתלהמות ברשתות החברתיות, לא מאפשרים משפט צדק.

אקדים ואומר, שהטענה הזו, להבדיל מאחרות, אינה מופרכת ואכן יש יסוד לדאגה.

חופש הביטוי הוא זכות חיונית וחשוב לאפשר לסקר גם משפט כזה, אבל נדמה לי שאין זה המקרה הראשון שאיסור הסוב-יודיצה נרמס ברגל גסה, ואין אוכף.

ראשית, בנוגע לחוליה החלשה בהליך – העדים. במקרה הזה, בעיקר מפקדים וחיילים אחרים. גם ללא הסערה התקשורתית אלה אנשים שלא קל להם לבוא ולהעיד בבית דין צבאי במשפט של לוחם אחר. התלהמות מהסוג שהייתה ברשתות החברתיות לאחר עדותו של המ"פ, למשל, עלולה להרתיע או להשפיע על עדותם של העדים שצפויים להעיד אחריו.

שנית, בנוגע לשופטים. אני מכיר אישית את שני השופטים המשפטנים בהרכב ביה"ד וסומך על מקצועיותם ויכולתם להתעלם מכל רעשי הרקע. זו חלק מההכשרה הארוכה של משפטן עד שהוא נעשה שופט. יחד עם זאת, כהערה כללית, שאינה מתייחס חלילה לגופו של אדם, שאינני מכיר, בהרכב בי"ד צבאי יש גם שופט אד-הוק שהוא קצין מהשורה, לא משפטן, מעין ״מושבע״. אני חושב שיש לכך הצדקה מוסדית ועקרונית וזה תורם גם ללגיטימציה החיצונית של ביה"ד הצבאי, בשורות הצבא, במיוחד במשפטים מסוג זה, אבל עולה החשש ששופט כזה יהיה פגיע יותר להשפעה חיצונית, גם אם החוק מבטיח לו אי תלות.

טענה חמישית: ״אם אזריה יורשע – זה יפגע אנושות בנכונות של חיילים להילחם או אפילו לשרת שירות קרבי״ ומנגד: ״אם אזרחיה יזוכה – זה סופה של מדינת ישראל כמדינת חוק״

 מענה: אני סבור כי שתי האמירות מופרזות, נטולות פרופורציה וחסרות פרספקטיבה.

אזריה הוא לא החייל הראשון המועמד לדין בגין חשד לעבירה בהקשר של פעילות מבצעית. אני אספתי, במסגרת מחקר שאני עורך, למעלה מ-200 פסקי דין של בתי דין צבאיים בעבירות מסוג זה ולהערכתי מדובר בפחות ממחצית המספר המלא. מביזה, דרך התעללות ועד לרצח – כן, גם רצח. החל מהטבח בכפר קאסם, שלאחרונה צוינו 60 שנים להתרחשותו ועד לפרשה במסגרת מבצע ״עופרת יצוקה״ בעזה שכונתה בשם ״נוהל ילד״ ואחריה.

אם אזריה יורשע, הוא לא יהיה הראשון ואם יזוכה גם לא יהיה הראשון – אזכיר רק את פרשת משפטו של מי שכונה סרן ר׳ בגין הירי בנערה אימאן אל המץ בסמוך לציר פילדלפי ברפיח. המקרה האחרון מזכיר לנו שגם סיקור תקשורתי אינטנסיבי של משפטים מסוג זה איננו תופעה חדשה.

בכל חברה, שומרת חוק ככל שתהיה ובכל צבא, יהיה זה הצבא הממושמע והמוסרי ביותר, תמיד יהיו יחידים שיעברו על החוק ויבצעו פשעים. הציפייה ממדינה דמוקרטית ומצבא שומר חוק איננה שלא תהיינה בכלל הפרות חוק. הציפייה היא שהחברה לא תטייח ולא תעלים אותן מתחת לשטיח, אלא שתתמודד עם ההפרות האלה בגלוי, תמצה את הדין עם העבריינים בהווה ותפעל למנוע אותן ככל האפשר בעתיד.

 יש כאן לעיתים קרובות, הבנה מוטעית של הערך החשוב של גיבוי. דברים שאמר הדובר הנכבד בפתח הפאנל הזה, אלוף (מיל׳) עוזי דיין, על הצורך לתת גיבוי לחיילים בפרשת ״נוהל ילד״ הרגיזו אותי כל כך שכתבתי מאמר מפורט, שפורסם ב״מערכות״, כתב עת למחשבה צבאית, על ההבדל בין גיבוי לבין חיפוי – הראשון הוא חיוני והאחרון – פסול.

בה בעת, עלינו להבטיח שמשפט יתנהל על פי הדין ובהתאם לראיות, ולא יכוון לתוצאה על מנת לרצות מישהו – לא את אנשי "לה פמיליה" בארץ ולא ארגוני זכויות אדם בחו"ל.

טענה שישית: ״אם אזריה יורשע, יש מייד לחון אותו״

אתחיל בהתייחסות אינפורמטיבית –

יש שני מסלולים –

מסלול אחד הוא החנינה ע"י נשיא המדינה – היא אפשרית בכל שלב, גם לפני משפט בכלל (פרשת קו 300). היא יכולה למחוק גם הרשעה.

המסלול השני, שייחודי להליך בבי"ד צבאי, הוא הקלה בעונש ע"י ראש המחוז השיפוטי – מפקד הפיקוד (אם יש ערעור – הרמטכ"ל).

ראשית, הליך זה אפשרי רק לאחר שפסק הדין חלוט. כלומר, שביה"ד מסיים את מלאכתו וגוזר את הדין ואין ערעור, או שניתן פסק דין בערעור.

שנית, חובה על המפקד לעיין בחוו"ד פרקליט לפני החלטתו ואם הוא מחליט בניגוד לחוו"ד הפרקליט, עליו לנמק בכתב את החלטתו.

שלישית, הקלה בעונש, כשמה כן היא, אין היא משנה את ההרשעה והרישום במרשם הפלילי.

לגופו של עניין: לעניות דעתי, הקלה בעונש יכולה להיות מוצדקת במקרים נדירים, רק אם חל שינוי בנסיבות מאז נגזר העונש או שהתגלו עובדות חדשות המצדיקות הקלה. זה לא צריך להיות מסלול לעקוף את מערכת אכיפת החוק.

דיבורים חסודים על שלטון החוק וכיבוד מערכת המשפט מתגלים כריקים מתוכן אם הם מלווים בו זמנית בהצהרות, לפיהן גם אם יורשע החייל, הוא יקבל חנינה מייד.

שאלה כללית לכל הדוברים: האם יש מתח בין דמוקרטיה וביטחון, ואם כן, מה ניתן להסיק מהפרשה הזו לגביו? מה צריך לעשות כדי לתת מענה למתח הזה?

תשובתי: ברור שיש מתח בין דמוקרטיה וביטחון, אלא שתמיד חשבתי שהמתח מתקיים בכיוון אחד: צרכי הביטחון עלולים במקרים מסוימים לפגוע בדמוקרטיה. אבל אצלנו, המציאות עולה על כל דמיון ותמיד לומדים דברים חדשים. השיח הציבורי בפרשה הזו לימד אותנו שהדמוקרטיה עלולה לפגוע בביטחון. זאת, אם מתייחסים אל הדמוקרטיה רק במובן הפרוצדורלי של דעת הרוב, להבדיל מדמוקרטיה מהותית הקשורה בערכים. שוב ושוב הראו סקרי דעת קהל כי הציבור הרחב סבור שאין להעמיד לדין את החייל. לו הייתה הפרקליטות הצבאית מאמצת את קול ההמון, היה מתכרסם יסוד מרכזי לקיומו של צה״ל כצבא אפקטיבי – משמעת. מעבר לשאלות המשפטיות, המוסריות והמקצועיות שמעלה האירוע הזה, אי אפשר להתעלם מכך שחייל מהשורה פעל כאן על דעת עצמו ונטל חיים, במצב שבו היו סביבו מפקדים רבים אליהם יכול היה לפנות על מנת לקבל הוראה. יש מי שמקדמים, אולי בלי דעת, תפיסה לפיה תמיד מותר לחייל לעשות כל שעולה על דעתו ועליו לקבל על כך גיבוי אוטומטי. תפיסה זו עלולה להפוך את צה״ל לצבא עם מנטליות של מיליציה, מהסוג שרואים לאחרונה הרבה במלחמות האזרחים אצל השכנים שלנו. זו לא הדרך להגן על המדינה ולנצח בעימות הצבאי הבא.

בסיכום המושב אמרתי שלא דיברנו די על מנהיגות: המורל של החיילים חשוב מאוד, אבל אם הוא נפגע, זה במידה רבה בגלל מנהיגות שמסבירה למה הוא צריך להיפגע והולכת אחרי הלכי הרוח החולפים בציבור, במקום לעמוד באומץ ולשדר מסר ברור, כמו שאמר בפאנל בצורה פשוטה ובהירה האלוף (מיל') נמרוד שפר: חייל שטעה (ובצבא, טעויות גם עולות לפעמים בחיי אדם) יקבל את מלוא הגיבוי. חייל שחטא – ייתבע לשאת באחריות הנובעת מכך.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%93%d7%95%d7%91%d7%a8 %d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%90%d7%a0%d7%9c %d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a7%d7%94%d7%9c