עולם ומשפט – מבט אישי

קטגוריה: גישור

השתתפתי אתמול בתכניתו של משה נגבי, יחד עם קובי ברקאי, ברשת ב'.

קישור לתכנית – כאן (תחילת השיחה אתי בדקה 07:00).

מעבר לשלושת הנושאים עליהם שוחחתי, מצאתי עניין גם בשני הנושאים הנוספים שנדונו בתכנית: הרפורמה העומדת להיכנס לתוקף בנוגע לחובה בענייני משפחה להשתתף בפגישות מהו"ת (מידע, היכרות ותאום) באוריינטציה טיפולית וגישורית טרם הגשת תביעות. התראיין בעניין עו"ד יעקב בלס, שהגיש יחד עם עורכי דין אחרים עתירה לבטל את החוק. פרופ' צבי רייך מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון דיבר על הצורך של התקשורת לגלות יותר ספקנות (אני בעד!). מי שיכול להקדיש את הזמן לתכנית שנכנסת קצת יותר לעומק, ממליץ להאזין לתכנית כולה.

בתמונה: יחד עם משה נגבי (יושב, מימין) וקובי ברקאי (יושב, משמאל) באולפן רשת ב'.

img_3294

מודעות פרסומת

רקע

זוג הגיע למגשרת במסגרת הליכי גירושין. במהלך הפגישה אמר הגבר למגשרת בנוכחות אשתו: "רק שתדעי והנה אני אומר את זה פה. אם היו נותנים לי רק שלוש שנים בכלא, עכשיו הייתי רוצח אותה". אחרי שהמגשרת הסבירה לו כי קיימת בעייתיות עם המשפט שאמר הוסיף: "את לא יודעת כמה אני שונא אותה". ותוך שהוא פונה ישירות לאשתו: "את לא מבינה בטי כמה אני שונא אותך".[1] בסוף הגישור הצדדים יצאו בתחושה אופטימית והיחסים ביניהם היו רגועים ונעימים. הגבר אף אמר: "נכון עכשיו אני כועס אבל יכול להיות שבעוד שנתיים אנחנו נהיה חברים טובים". הגבר גם אמר למגשרת שהוא במצב נפשי לא טוב ומטופל פסיכיאטרית ופסיכולוגית. האישה מסרה למגשרת שלא חוותה איומים נוספים מצד בן זוגה, אולם הוסיפה כי הוא אלים כלפיה מילולית ולא פיזית ומקלל אותה.

מאוחר יותר באותו יום התקשרה האישה למגשרת ואמרה לה שהיא מוטרדת מהמשפט שאמר בן זוגה האישה שאלה את המגשרת מה היא מתכוונת לעשות עם זה. המגשרת התייעצה עם חבר שהוא שוטר ולפי עצתו, דיווחה למשטרה.

סופו של דבר שהוגש כתב אישום נגד הגבר בגין עבירת איומים.[2] במסגרת הליך מקדמי של בירור האישום, ביקש הנאשם את ביטול כתב האישום מן הטעם שהדברים שנאמרו בגישור הם חסויים ולא הייתה חובה על המגשרת לדווח למשטרה. בנוסף, נטען שהדברים שנאמרו לא היו בגדר עבירה.

כבוד השופטת  חנה מרים לומפ מבית משפט השלום בירושלים קיבלה את טענת הנאשם וביטלה את כתב האישום.[3]

בהתבסס על העובדות המפורטות בהחלטה גם אני סבור שהמגשרת לא הייתה צריכה לדווח במקרה זה. אולם לפני ניתוח המקרה חשוב לי לציין, שמדובר במצב לא פשוט. נראה שגם המגשרת התלבטה מה הדבר הנכון מבחינה אתית ומקצועית לעשות ואף התייעצה. קל להיות חכמים בדיעבד, קשה יותר לקבל החלטה נכונה בדילמה ב"זמן אמת".

אני סבור שניתן לחלץ מספר תובנות מן המקרה, תובנות העשויות לסייע למגשרים להתמודד עם מצבים דומים בעתיד: מתי נדרש מגשר לדווח למשטרה באופן יזום? כיצד נכון להתייחס לביטויים של תוקפנות מילולית במסגרת הגישור? כיצד נכון להתייעץ במקרה של דילמה מסוג זה והאם נכון לחשוב על אפשרויות פעולה נוספות מלבד דיווח למשטרה?

דיווח יזום מול היענות לדרישה להעיד

כידוע, קובע החוק כי דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי.[4] מכך נובע כי חסיון הגישור אינו חל בהליכים פליליים ומגשר הנקרא להעיד במסגרת משפט פלילי, מחויב להשיב גם על שאלות שיחשפו את הליך הגישור שהתנהל בפניו.

יחד עם זאת, אי תחולת החיסיון אין משמעותה שהמגשר מחויב ליזום פתיחה בהליכים פליליים בעקבות דברים שעלו בגישור. נקודת המוצא לדיון היא שעל המגשר עצמו חלה חובת סודיות. נקבע בתקנות כי:

"(ה) המגשר לא יגלה כל מידע שנמסר לו במהלך הגישור למי שאינו צד לגישור.

(ו) מסר בעל דין מידע למגשר תוך דרישה לשומרו בסוד, ישמור המגשר על סודיות המידע כלפי כל בעל דין אחר, אלא אם כן ויתר מוסר המידע על הסודיות".[5]

מתי תיסוג חובת הסודיות של המגשר? השופטת לומפ מציעה תשובה המבוססת על היקש מן החיסיון הקיים ביחסי עורך דין – לקוח. למרות שמדובר בחסיון "חזק" מאוד, החל גם בהליכים פליליים ושאין לבית משפט שיקול דעת להסירו, נפסק כי פעולה שמטרתה לקדם ביצוע עבירה, אם בידי עורך דין ואם בידי הלקוח איננה בקשר לשירות מקצועי של עורך דין ואיננה מוגנת על ידי החיסיון.[6] מכך מסיקה השופטת כי "גם בהליכי גישור לא יחול חיסיון על דברים שנאמרים  או מסמכים שנמסרים בהליך ומהווים ביצוע עבירה".[7]

מכאן עוברת השופטת לדון בשאלה האם עובדות המקרה אכן מגלות עבירה ומשיבה על כך בשלילה (עניין שאחזור אליו בהמשך). ואולם, אם נישאר בשאלה אימתי על המגשר לדווח ביוזמתו על העבירה – אין לכך תשובה בהחלטה, אולי מכיוון שהשופטת לא נדרשה להכריע בכך על מנת להגיע למסקנה כי יש לבטל את כתב האישום.

העובדה שהחיסיון חל רק בהליך משפטי אזרחי, אינה כשלעצמה מקנה למגשר פטור מחובת הסודיות שלו, המנוסחת בצורה רחבה יותר ובצדק – החובה אינה חלה רק בקשר להליכים משפטיים.

לעניות דעתי, פטור כזה – ואף חובה לדווח, יתקיים בדרך כלל רק כאשר נודע למגשר בתוך הליך הגישור שאחד הצדדים זומם לבצע פשע. לא כאשר נודע לו על עבירה שבוצעה כבר ולא כאשר נודע לו על כוונה לבצע עבירה קלה. הטעם לכך הוא, שעל אזרח אין חובה לדווח לשלטונות על עבירות שבוצעו.[8] החוק מטיל חובה על כל אזרח לנקוט אמצעים סבירים למניעת עשייתו או השלמתו של פשע שטרם בוצע או שביצועו טרם הושלם.[9] רק החובה למנוע פשע עתידי יכולה לגבור על חובת הסודיות של המגשר ולחייבו לדווח למשטרה. אם מדובר בעבירה שבוצעה כבר ועליה נודע למגשר תוך הליכי הגישור, אין עליו חובה אקטיבית ליזום דיווח למשטרה ודיווח כזה עלול להפר את חובת הסודיות המוטלת עליו. רק אם יתנהל בעתיד הליך פלילי בעניין אותה עבירה ותיעשה אליו פנייה על מנת שיעיד, יהיה על המגשר לשתף פעולה.

במבט ראשון על המקרה הנדון, עבירת האיומים איננה עבירת פשע.[10] בנוסף לכך, אף אם הייתה כאן עבירה, היא הושלמה לכאורה במהלך הגישור, עם השמעת האיום. לכן, לכאורה אין מקום לדיווח.

מבט נוסף עשוי לגלות מציאות מורכבת יותר: הדרישה מהמגשר איננה "להלביש" את האירוע בלבוש המשפטי המתאים. התייחסות הגבר לאפשרות שירצח את אשתו, גם אם אפשרות זו הותנתה בתנאי שלא סביר שיתקיים (שהעונש יהיה שלוש שנות מאסר בלבד), עלולה לעורר חשש אצל המגשרת כי הגבר זומם אכן לפגוע באשתו.  זהו בוודאי חשש שהוא זומם פשע עתידי, אפילו פשע חמור, המצדיק דיווח והפרת חובת הסודיות.

יחד עם זאת, משנסתיימה הפגישה ברוח חיובית, לרבות אמירתו של הגבר כי אולי בעתיד יהיו הוא ואשתו חברים טובים, האמנם חששה המגשרת שהגבר זומם לפגוע באשתו?

היחס לביטוי תוקפנות מילולית במהלך הגישור

כאמור לעיל, השופטת בוחנת את האמירות המיוחסות לנאשם לאור יסודותיה של עבירת האיומים ומגיעה למסקנה שאין מדובר באמירה ברורה וחד משמעית המהווה איום על רקע מכלול נסיבות העניין. היא מדגישה שהאיום שאיים הנאשם על אשתו כביכול היה איום מותנה ולנאשם לא הייתה השפעה או שליטה על אפשרות התממשותו של האיום עליו הוא התריע ועל כן היא מסיקה שלנאשם לא היה גם את היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו – כוונה מיוחדת להפחיד או להקניט.[11]

ומוסיפה השופטת לומפ: "יתרה מכך, נראה מהקשרם של דברים, כי המילים שאמר הנאשם הם בגדר דברים בעלמא, שלא נאמרו באופן רציני או ממשי, אלא הנאשם בחר לשתף את המגשרת בתחושות הקשות שהוא חש כלפי אשתו, כדי לסבר את אוזנה בדבר תחושות השנאה שהוא חש כלפיה,  בעקבות הסכסוך הממושך ביניהם והדברים לא נאמרו על מנת להקניט או להפחיד."[12] והשופטת אף חוזרת על הדברים: "לא הייתה בדברים כוונה לאיים, אלא לשתף בתחושות".[13]

ועל כך מוסיפה השופטת אמירה עקרונית: "…ראוי לתת פרשנות רחבה לחיסיון כדי שיחול אף על אמירות מסוג זה שספק אם הן פליליות כפי שקבעתי לעיל, וזאת כדי לחזק את מוסד הגישור שהמחוקק ביצר את מעמדו, שכן הוא נועד למנוע התדיינויות ממושכות שלא לצורך בתוך כותלי בית המשפט. כדי שהליך הגישור יצליח יש צורך בפתיחות בין הצדדים והמגשר. חשש מפני הבאת הדברים במסגרת הליך פלילי עלולה לבלום את גילוי הלב של הצדדים ולהכשיל את הליך הגישור. מוטב שהמאשימה תבחר במקרים מובהקים וחמורים יותר בבואה לחשוף דברים שנאמרו במסגרת הליך גישור."[14]

הצורך להגן על החיסיון על מנת לאפשר גילוי לב ופתיחות בגישור זכה כבר להכרה בבתי המשפט. מה שמשתמע מההקשר בהחלטה זו, גם אם לא נמצא לכך ביטוי ישיר ומפורש, הוא שיש לגיטימיות לא רק לפתיחות "מנומסת" ו"רציונלית" בנוגע לאינטרסים וצרכים, אלא גם לפתיחות בנוגע לביטוי רגשות, לרבות רגשות קשים – שנאה, עלבון, תוקפנות. "אוורור" רגשות אלה, בכל גישור ובמיוחד בגישור לגירושין, חיוני לעיתים קרובות לקידום הגישור. מובן, שיש להבטיח שהליך הגישור יהיה סביבה מוגנת ובטוחה ולכל הצדדים וטוב עשתה המגשרת במקרה זה שהתייחסה מיד לבעייתיות שבאמירה. יחד עם זאת, אין למהר ולהעביר אמירות קשות מסוג זה למישור הפלילי, כפי שקבעה השופטת במפורש בהחלטתה.

התייעצות ואמצעים מידתיים יותר מדיווח למשטרה

כאמור לעיל, המגשרת לא חשבה שיש צורך בפעולה נוספת בנוגע לאמירות של הגבר בגישור, עד שלא התקשרה אליה האישה מאוחר יותר באותו יום ואמרה שהיא מוטרדת מן המשפט שאמר בן זוגה, אין היא יודעת מה לעשות וכן שאלה את המגשרת מה בכוונתה לעשות כמגשרת.

המגשרת מסרה לאישה כי המשפט שנאמר הוא בעייתי ואם יהיה הליך פלילי היא תהיה מחויבת בדיווח הדברים שנאמרו בהליך הגישור. נשאלת השאלה אם לא היה מקום ללבן את הדברים יותר לעומק עם האישה. למשל, לשאול אותה: האם את חוששת שבן זוגך יפגע בך? האם לדעתך יש מקום להגיש תלונה למשטרה? מחד גיסא, אולי האישה הייתה אומרת כי יש מקום להגיש תלונה אולם היא חוששת לעשות כן שמא הדבר רק יסלים את הסכסוך בין בני הזוג. מאידך גיסא, אולי הייתה האישה אומרת כי רצתה לשתף בתחושותיה אבל היא חושבת שתלונה למשטרה היא צעד מוגזם ובלתי נחוץ. האם אין חשיבות לעמדתה? אולי האישה רצתה להעמיס את הדילמה על כתפי המגשרת, אולם האם נכון מצד המגשרת פשוט ליטול את העניין לידיה? שמא המטרה להעצים את הצדדים בהליך הגישור מצדיקה ללבן עם האישה כיצד נכון לדעתה לפעול ואף לעודד אותה לפעול בעצמה? דיווח של האישה למשטרה היה בעייתי פחות מדיווח של המגשרת.

לעניות דעתי, פנייתה של המגשרת להתייעץ בנוגע לטיפול הנכון במקרה היא פרקטיקה נכונה. לגיטימי גם להתייעץ עם חבר, שיש עמו יחסי אמון. יחד עם זאת, אולי שוטר אינו היועץ האידיאלי במקרה כזה. מטבע עיסוקו הוא עלול לנטות לטובת דיווח למשטרה ולא לתת את המשקל הראוי לחובת הסודיות של המגשר ולאינטרס הציבורי בהליך גישור כן ופתוח. מגשר הפועל במסגרת ארגונית, נכון שתהיה לו כתובת להתייעצות במסגרת הארגון, כגון, וועדת אתיקה. חשוב שוועדה כזו תוכל לתת מענה גם למקרים דחופים. במסגרת הסדרת מקצוע הגישור, או אף לפני הסדרה פורמלית כזו, ראוי לשקול לייסד כתובת כזו גם למגשרים עצמאיים, כמו ועדות האתיקה הפועלות במסגרת לשכת עורכי הדין או ההסתדרות הרפואית.

בהתייעצות כזו אפשר לשקול אמצעים פוגעניים פחות מדיווח למשטרה. כך למשל, במקרה הזה, מסר הנאשם כי הוא מטופל פסיכיאטרית ופסיכולוגית. אולי כדאי היה לבקש את רשותו לשוחח עם המטפלים בו? אם היה מסכים, ניתן היה להתייעץ עמם בשאלה האם אכן יש חשש לאלימות המצדיק דיווח, או שמא מתאים העניין לליבון במסגרת הטיפולית.

לסיכום, כמו שכל מגשר יודע היטב, כל מקרה ייחודי בנסיבותיו. לא ניתן לתת תשובות כלליות שיתאימו לכל מקרה של דילמה דומה בעתיד. ואולם – וגם זאת יודע כל מגשר – לעיתים קרובות, המפתח להצלחה הוא היכולת לשאול את  השאלות הנכונות.

[1] זו הייתה גרסת המגשרת בנוגע לחילופי הדברים. גרסאותיהם של הגבר והאישה היו שונים מעט. כפי שיוסבר להלן, בית המשפט לא נזקק להכריע עובדתית מה בדיוק נאמר, אלא ניתח את הדברים בהנחה שהדברים נאמרו כפי שהעידה המגשרת.

[2] ס' 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

[3] ת"פ (שלום י-ם) 26273-04-15 מדינת ישראל נ' פלוני  (פורסם בנבו, 10.1.2016). תודה לאל רום, קורא ומגיב מתמיד של הבלוג שלי, שהפנה תשומת לבי לפסק הדין.

[4] ס' 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

[5] ת' 5(ה)-(ו) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993.

[6] ע"פ 670/80 אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 681, 692 – 693 (1981).

[7] עניין פלוני, לעיל ה"ש 3, בפס' 22 להחלטה.

[8] בנסיבות מיוחדות או לבעלי מקצוע ובעלי תפקיד מסוימים יש חובות דיווח רחבות יותר. למשל, במקרה של חשד לעבירה בקטין או חסר ישע בידי האחראי עליו (ראו ס' 368ד' לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

[9] ס' 262 לחוק העונשין.

[10] לפי ס' 23 לחוק העונשין, "פשע" היא עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר של שלוש שנים. לעבירת האיומים (ס' 192 לחוק העונשין) נקבע עונש של שלוש שנים.

[11] עניין פלוני, לעיל ה"ש 3, בפס' 24 – 29.

[12] שם, בפס' 31.

[13] שם, בפס' 32. ההדגשה שלי – ל.ל.

[14] שם, בפס' 34.


פסק דינו של כב' השופט ג'מיל נאסר  בתיק זה מיום 5.3.15 עורר אצלי שתי שאלות.

ראשית, כמה מלים על ההקשר: מדובר בתביעה אזרחית הקשורה לעסקת מכר מקרקעין בין התובע לנתבע וליתר דיוק – למיסוי בגין העסקה. התביעה תוקפת הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים בעבר בעקבות הליך גישור בפני מזכיר בית המשפט. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין. התובע טוען, שבא כוח הנתבע הטעה אותו ביודעין בישיבת הגישור, בטענה כי חבות המס בגין העסקה הופחתה בעקבות השגה לרשויות המס. הטעייה זו הביאה אותו להתפשר על סכום מסוים. מאוחר יותר גילה התובע כי השגה לא הוגשה וחבות המס נותרה בעינה. בית המשפט דוחה את הטענה על יסוד ראייתי – נקבע כי התובע לא יכול היה להוכיח את האמירה המטעה בתצהיר שלו שהוגש, שכן לא נכח כלל בישיבת הגישור, בה נכחו רק באי כוח הצדדים וכן לא הוכיח התובע שאפילו אם הייתה הטעייה, זו השפיעה על שיקוליו בהסכם שהושג. המגשר לא הוזמן להעיד ולא העיד.

שאלה ראשונה: האם יש פרקטיקה לפיה מזכירי בתי משפט מגשרים בין צדדים בבית המשפט? זו פעם ראשונה שאני נתקל במקרה כזה ותוהה אם מדובר באלתור נקודתי או בפרקטיקה רגילה ואם כן – היכן? ומה הכשרתם של המזכירים-המגשרים? כל מי שיכול לשפוך על כך אור, יבוא על הברכה.

שאלה שנייה ועיקרית – סוגיית החיסיון. כידוע, חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בסעיף 79ג(ד) קובע: "דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור, לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי."

בפרשנות מילולית פשוטה, היה השופט צריך לסרב ולקבל תצהיר של התובע על מה שאמר בא כוח הנתבע בהליך הגישור.

יחד עם זאת, במחשבה נוספת גישה כזו מעוררת קשיים: נדמה לי שמטרת החיסיון לאפשר לצדדים לנהל משא ומתן במסגרת הגישור מבלי להסתכן בכך שהצעות שיציעו או פרטים אחרים שמסרו במסגרת המשא ומתן ישמשו נגדם בהליך השיפוטי, שימשיך להתנהל אם לא יגיעו הצדדים להסכם. ואולם, מה הדין כאשר הצדדים מגיעים בעקבות הגישור להסכם והסכם זה זוכה לתוקף של פסק דין? ונניח, לצורך הדיון, שיסודו של הסכם זה מצוי אכן בהטעיה שהטעה צד אחד את משנהו בתוך הליך הגישור? גישה לפיה לא ניתן להביא ראיות בדבר ההטעיה, שכן היא נעשתה במסגרת הליך גישור, עלולה להביא למצב שייצא חוטא נשכר וחמור מכך – גישה זו עלולה לעודד צדדים לסכסוך לנצל את חיסיון הגישור על מנת לרמות את הצד האחר, מתוך ידיעה שהעניין לא יכול להיחשף בבית המשפט, לפחות לא בהליך אזרחי.

מאידך גיסא, אם אכן יש להכיר בסייג לחסיון, כאשר צד מבקש לתקוף חוזה שנכרת בעקבות הליך של גישור וטוען שהוא בטל בשל פגם שנפל בכריתתו במהלך הגישור, האם לא נפתח פתח לכרסום נטול גבולות בחיסיון? עוד יש לציין, כי אם אכן לא חל החיסיון בנסיבות אלה, לא רק הצדדים רשאים להעיד על מה שאירע בגישור, אלא גם המגשר רשאי ואולי חייב להעיד, אם יוזמן על ידי מי מהצדדים , שהלא החיסיון אינו של המגשר, אלא של הליך הגישור.

ההתלבטות הזו אינה מצויה בפסק הדין, שאינו מתייחס כלל לחיסיון הגישור, היא רק מתעוררת בעקבותיו. אשמח לשמוע אם מי מכם נתקל במצב זה, כיצד נהג וכיצד נפסק.

חדר גישור בהונג קונג

 

 


עולם המשפט סוער, בעקבות חשיפת רפורמה שגובשה במשרד המשפטים, לפיה תוחלפנה כל תקנות סדר הדין האזרחי בתקנות חדשות.

טיוטת התקנות החדשות הועמדה לעיון הציבור באתר משרד המשפטים היום וניתן להגיב עליה עד 17 דצמבר הקרוב. מדובר במסמך בן 70 עמ' הכולל 13 עמודים של דברי הסבר וכמעט 180 תקנות.

כאן, אני מבקש להסב את תשומת הלב לשינוי אחד המוצע במסגרת הרפורמה. לפי המוצע, יחויבו הצדדים במחלוקת להידבר ביניהם לפני הגשת תביעה ובכלל זה, לשקול שימוש במנגנונים ליישוב הסכסוך. אם לא צלח הדבר, על המבקש להגיש תביעה לפנות לשופט ממונה בבית המשפט והוא יפנה את הצדדים לפגישת מהו"ת אצל מגשר. כלומר, פגישת המהו"ת תוקדם ותתקיים עוד טרם הגשת התביעה לבית המשפט.

נדמה לי, אם אינני טועה, שהתקנה המוצעת אף מרחיבה את השימוש בהליך המהו"ת לכל תביעה בסכום העולה על 40,000 ש"ח (במקום 70,000 ש"ח היום).

לנוחותכם, אני מצרף את התקנות הרלוונטיות (התקנה המרכזית היא תקנה 10, אני מצרף את התקנות הקודמות לה לשם הבנת ההקשר של הפעולות המקדימות שעל הצדדים לעשות טרם הגשת תביעה):

פרק ב': פעולות מקדמיות לפני הגשת כתב תביעה
מטרת הפעולות המקדמיות 6. מטרת הפעולות המקדמיות לפני הגשת כתב תביעה היא להביא לידי כך שהצדדים ייערכו היטב לקראת ההליך המשפטי וילבנו את יריעת המחלוקת עוד לפני שננקטו הליכים משפטיים, תוך גילוי הדדי ושקיפות מלאה בין הצדדים, בכפוף לכל דין, ובאופן שיאפשר להם להיות מוכנים כראוי לתחילת המשפט וכן לבחון את האפשרות ליישב את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט.
מכתב דרישה טרם הגשת כתב תביעה 7.

 

ראה אדם כי יש בידיו מידע מספיק לביסוסה של עילת תביעה (להלן – הפונה) נגד אדם אחר, יפנה אליו במכתב דרישה שבו יודיע על כוונתו להגיש כתב תביעה נגדו ויוודא את קבלתו; מכתב הדרישה יכלול פירוט של עילת התביעה וכן מסמכים מהותיים המהווים חלק ממנה, לרבות כתב ויתור על סודיות רפואית בעילת תביעה לנזק גוף, טענות הפונה והסעדים המבוקשים.
מכתב תשובה 8. (א)   הצד שכנגד ישיב למכתב הדרישה במכתב תשובה אשר יכלול, בין השאר, התייחסות מפורטת לעובדות, לטענות שהעלה הפונה במכתב הדרישה ולסעדים המבוקשים על ידו, לרבות טענות סף, ציון מפורש של העניינים השנויים במחלוקת וכן מסמכים רלבנטיים המבססים את טענותיו.

(ב)   נדרש צד שכנגד למידע חיוני, לרבות מסמכים מהותיים נוספים, לצורך מכתב התשובה רשאי הוא לפנות לפונה בדרישה להמצאתו; הפונה ישיב לדרישה בתוך ארבעה עשר יום מיום שהומצאה לו או יפרט מדוע אין להיענות לדרישה כאמור.

(ג)     מכתב התשובה יומצא לפונה בתוך ארבעה עשר יום מיום שהומצא מכתב הדרישה לצד שכנגד או מיום שקיבל לידיו מידע נוסף, לפי המאוחר, זולת אם אישר הפונה לצד שכנגד להשיב בתוך פרק זמן ארוך יותר.

דיון מקדמי בין הצדדים 9. לאחר חלופת המכתבים בין הצדדים, ינהלו ביניהם הפונה והצד שכנגד דיון מקדמי , בין השאר, בעניינים הבאים:

(1)   הפלוגתות שנותרו שנויות במחלוקת;

(2)   האפשרות לפתור את נושאי המחלוקת במשא ומתן בין הצדדים או באמצעות מנגנון מתאים ליישוב הסכסוך בהסכמה; הפונה יציע את המנגנון הנראה לו מתאים וינמק זאת, ואם לא הסכים הצד שכנגד למנגנון שהציע הפונה, יציע מנגנון חלופי וינמק עמדתו או ייתן טעם מדוע אין מנגנון מתאים בנסיבות העניין;

(3)   החליטו הצדדים שלא ניתן למנוע הליך שיפוטי בעניין הסכסוך שביניהם, יבחנו, לכל הפחות, את האפשרות להסכים על הצעדים שיש לנקוט על מנת לצמצם ולייעל ככל האפשר את ההליך המשפטי, לרבות הקדמה של העמדת נושא חוות הדעת, אדם או חפץ, לבדיקה בידי מומחה מטעם הצד שכנגד או מינוי של מומחה מוסכם.

פגישת מהו"ת 10. (א)   בתקנה זו –

"מגשר" – כהגדרתו בסעיף 79ג(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שנכלל ברשימה שמנהל בתי המשפט יקבע;

"ממונה" – שופט שנשיא בית המשפט הסמיך לממונה לנושא פגישת מהו"ת באותו מחוז וערכאה;

"פגישת מהו"ת" – פגישת מידע, היכרות ותיאום לבחינת האפשרות ליישב את הסכסוך בגישור.

(ב)   הסתיים הדיון המקדמי בין הצדדים או חלף המועד לעשיית פעולה על ידי הצד שכנגד בהתאם לפרק זה והפעולה לא בוצעה או בתום ארבעים וחמישה יום מעת קבלת מכתב הדרישה לפני הגשת תביעה, לפי המוקדם, יפנה הפונה לממונה ויצרף את מכתב הדרישה והתשובות, ככל שניתנו, לצורך קביעת פגישת מהו"ת.

(ג)     על אף האמור, חובת הפנייה לממונה לא תחול על סכסוך ששווי נושאו לפי התביעה הצפויה נמוך מ-40,000 שקלים חדשים.

(ד)   הזמנה לפגישת מהו"ת תומצא לצדדים בתוך שבעה ימים ממועד הפנייה לממונה; דינה של הזמנה לפגישת מהו"ת כדין הזמנה לבית המשפט.

(ה)   פגישת המהו"ת תתקיים ללא עלות, לא יאוחר משלושים יום מעת הפניה לממונה.

(ו)     בפגישת המהו"ת יסביר המגשר לצדדים את עקרונות פגישת המהו"ת, את הליך הגישור ואת היתרונות הגלומים ביישוב הסכסוך בגישור, ויבחן עמם את הנושאים העיקריים שבמחלוקת ואת האפשרות ליישב את הסכסוך בגישור.

(ז)    בתוך ארבעה עשר יום מעת פגישת המהו"ת, יודיע המגשר לממונה אם הצדדים מסכימים להעביר את הסכסוך לגישור.

(ח)   בכל עניין הנוגע למועד פגישת המהו"ת, מקומה או זהות המגשר, שנתגלעה לגביו מחלוקת, רשאי המגשר או אחד הצדדים להביא את העניין להכרעת הממונה.

(ט)   לפגישת מהו"ת יתייצבו הצדדים, ורשאים הם להתייצב עם עורכי דינם; בעל דין המתגורר דרך קבע מחוץ לגבולות המדינה ולא נמצא בארץ, יתייצב לפגישת המהו"ת באמצעות מיופה כוחו, כל עוד אין בכוונתו לכפור בסמכות בית המשפט או לטעון שהפורום הוא בלתי נאות; היה אחד הצדדים המדינה או תאגיד, יתייצב לפגישת מהו"ת נציג מטעמו שהוא בעל תפקיד הבקיא בפרטי הסכסוך ומוסמך להחליט בדבר העברת הסכסוך לגישור.

(י)     לא התייצב מי מהצדדים לפגישת מהו"ת, יראו אותו כמי שלא משתף פעולה במסגרת ההליכים לפי פרק זה; מבלי לגרוע מכלליות האמור, רשאי הממונה לחייבו בהוצאות המגשר ובהוצאות הצדדים שהתייצבו לפגישה.

בכל הנוגע להצעה הנקודתית הזו, אני נוטה לחשוב שזו התפתחות חיובית, מה דעתכם?


כתבה של ברוך קרא ששודרה בערוץ 10 לפני מספר ימים, עסקה בתלונה שהוגשה לנציבות הקבילות על שופטים ונמצאה מוצדקת. נשוא התלונה הייתה שופטת בית המשפט לענייני משפחה, שגישרה בסכסוך משמורת בין הורים גרושים, שהסתיים בהסכם שהקנה לה – כשופטת – את הסמכות לדון בכל מחלוקת הכרוכה בהסכם. נחשו מי נתנה להסכם תוקף של פסק דין? צדקתם, אותה מגשרת/שופטת.
מעיון בתמצית החלטת נציב תלונות הציבור על שופטים, עולים מספר פרטים חשובים נוספים: ראשית, לשם ההגינות, חשוב לציין כי עצם העיסוק בגישור לא היה יוזמה פרטית של השופטת. מסתבר מתגובתה לתלונה, כי מדובר ב"פיילוט" בבתי המשפט למשפחה במחוז, שקיבל גיבוי והכרה ממנהל בתי המשפט ואומץ ע"י נשיאת המחוז. מטרתה של התכנית הייתה דילול מספר התיקים ולשם כך הועברו חלקם לגישור בפני שופטים בדימוס וחלקם האחר הועברו לגישור "צולב" מן השופטים המטפלים לידי שופטי משפחה מכהנים אחרים. מתגובת השופטת לא ברור האם במסגרת התכנית הכוונה הייתה שהשופטים ה"מגשרים" גם יאשרו כשופטים את הסכמי הגישור שסייעו להשיג וגם ידונו במחלוקות עתידיות שינבעו מהם. נדמה לי שמותר לשער, כי העדרה של טענה כזו בתגובתה מרמז על כך שכאן הייתה תרומתה האישית של כבוד השופטת להגברת "יעילותה" של התכנית.
עוד פרט חשוב שעולה מתמצית החלטת הנציב, היא ש"תכנית הגישור" הניסיונית הזו בבתי המשפט למשפחה במחוז כבר זכתה בעבר להתייחסות בנציבות במסגרת הטיפול בפנייה קודמת ועוד באפריל 2013 הביע דעתו הנציב הקודם, כבוד השופט גולדברג, כי הגישור הוא עיסוק שמחוץ לבתי המשפט וכי אין זה מסמכותו של בית משפט לעסוק בגישור. לא ברור, האם הנהלת בתי המשפט התעלמה מקביעה זו, או שמא קדם האירוע הנוכחי למכתבו של הנציב הקודם ועל כן טרם יושמו המלצותיו.
לגופו של עניין, קובע כבוד הנציב אליעזר ריבלין:
"גם אני סבור, כי על פי המצב המשפטי הקיים, הגישור הוא עיסוק שמקומו מחוץ לבית המשפט, ובית המשפט אינו מוסמך לשמש כ"מגשר" בסכסוכים המובאים לפתחו. לעניין זה, מקום שאין הסמכה מפורשת בחוק, הסכמת הצדדים אינה יכולה להועיל ואין בכוחה להקנות לבית המשפט סמכות שהחוק לא העניק לו. כאמור, הליך הגישור שונה באופיו מן ההליך השיפוטי. התנהגות והתנהלות המותרות למגשר אסורות על השופט. טשטוש התחומים עשוי לפגוע בתדמיתה של מערכת השיפוט ולהסב לה נזק ארוך טווח."
באופן מיוחד, עומד כבוד השופט ריבלין על כך שטשטוש הגבולות בין גישור לשפיטה פוגע בחסיון המוקנה להליך הגישור ועומד בניגוד לדין ולרוחו של הליך הגישור.
אכן, דברים כדורבנות ואם יורשה לי להוסיף, לדעתי שופט מכהן המחליף "כובעים" כמגשר וכשופט באותו עניין, חוטא באופן מהותי הן לתפקיד השיפוטי והן להליך הגישור.
חוטא להליך הגישור, שכן הגישור במהותו מבוסס על הסכמת הצדדים ועל העדר סמכות הכרעה וכפייה של המגשר. מלכתחילה, אפילו שופט בדימוס צריך להיזהר, שמא עצם זיהויו כשופט (ולו בדימוס) יביא את הצדדים לכלל טעות בהבנת מהות ההליך ולנטייה להסתמך על הכרעתו ולקבל כל הצעה שיציע. גם אני כמגשר, נתקלתי לא פעם במצב שבו, בשלב מתקדם של הגישור ולמרות הסבר מקיף על מהות ההליך בפתיחתו, תולים המגושרים עיניהם בי ומצפים או מבקשים שאכריע ביניהם. זהו פיתוי שמגשר צריך להתגבר עליו. שופט מכהן, שאף מאשר את ההסכם בין הצדדים כשופט ומשיג את "הסכמתם" לכך שידון כשופט במחלוקות עתידיות בקשר אליו, מחזק את הכוח והדומיננטיות שלו בהליך ומחליש את תחושת השליטה של המגושרים בתהליך. זה אינו גישור ו"הסכמה" שהושגה בתהליך כזה חשודה מאוד.[1]

חוטא להליך השיפוטי, שכן הליך שיפוטי צריך להסתמך על החוק, להתנהל בנוכחות כל הצדדים ולפי פרוצדורה שקופה, ולכלול הנמקה של ההחלטה. כולם מאפיינים הנעדרים מהליך הגישור.

הערבוב בין שיפוט לגישור מחבר את הרע שבכל העולמות – את אבדן האחריות והשליטה של המגושרים על יישוב הסכסוך שביניהם, מחד גיסא, עם העדר אחריות של המכריע החיצוני, אחריות המבוססת על החוק ועל שקיפות והנמקה, מאידך גיסא.
בכל הכבוד הראוי, אני מתקשה להבין את ההיגיון שביסוד ה"פילוט" הזה: הרצון להקטין את עומס התיקים בבתי המשפט מוכר והיעזרות בגישור היא בהחלט פתרון ראוי לחלק ניכר מהמקרים. למיטב הבנתי, אין מחסור במגשרים מנוסים בתחום המשפחה.[2] מדוע להשתמש לשם כך בשופטים מכהנים, שאף ידיהם, מן הסתם, עמוסות בתיקים שבהם הם משמשים כשופטים?

כנראה שלא צריך להיות שופט או מגשר כדי להבין את הבעייתיות שבעניין – די בשכל ישר. עובדה, שהעיתונאי ברוך קרא מסיים את כתבתו במלים "אולי ויש עוד אפשרות, כמו שלא כל מגשר יכול להתמנות לשופט, אולי לא כל שופט יכול לעסוק בגישור".

לחיצת ידיים

_________________________________________________________

[1] ראוי לציין, כי במסגרת ההליכים האלטרנטיביים לפתרון סכסוכים, יש גם פתרון לצדדים המבקשים שבמסגרת הליך שמחוץ לבית המשפט גורם חיצוני יכריע ביניהם – קוראים לזה בוררות. אגב, גם בבוררות אסור לבתי המשפט לעסוק ללא הסכמה מפורשת בחוק. כך או כך, מכיוון שבוררות וגישור הם הליכים שונים בתכלית, חיוני שהצדדים לסכסוך יהיו מודעים לטיבו של ההליך בו הם נוטלים חלק. אסור לקרוא לבוררות "גישור" ולהפך.

[2] למען הסר ספק, אינני עוסק בגישור בענייני משפחה ולכן אינני מדבר מן ה"פוזיציה" של מבקש פרנסה.


ביום 1.7.2014, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בעתירה כנגד משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט בעניין הסדרת העברת תיקי בתי המשפט למגשרים וכן הסדרת מעמדם של המגשרים בישראל.

פסק הדין, שניתן על ידי כב' השופט דנציגר, בהסכמת כב' השופטים הנדל וסולברג, נושא על פניו אופי טכני למדי. בית המשפט סוקר את ההתפתחויות מאז הוגשה העתירה הראשונה. בית המשפט הוציא בתחילת 2013 צו על תנאי, שחייב את משרד המשפטים להשיב לעתירה ובהמשך, קיבל עדכונים בדבר הליך גיבוש טיוטת תקנות חדשות בעניין רשימת מגשרים, שפורסמו להערות הציבור. משרד המשפטים עדכן כי ההערות הרבות שנתקבלו נבחנות כעת. כמו כן, עדכן משרד המשפטים כי לפי שעה הוארכו תקנות המהו"ת לארבעה חודשים נוספים, החל מיום 1.5.2014.

העותרים ביקשו לחדש את הדיון בעתירות, כשעיקר טענתם היא, כי הסדרה ראויה של הגישור מחייבת הסדר ראשוני, כלומר, הסדר בחקיקה ראשית ולא בתקנות. כמו כן, הביעו ביקורת, על מה שנקבע בתקנות המוצעות ועל מה שחסר בהן.

בית המשפט העליון דחה את הבקשה וקבע כי בשלב זה העתירות מיצו את עצמן, בהשיגן את מטרתן המעשית – הסדרת מעמד המגשר, הכשרתו והסמכתו ואופן העברת התיקים מהערכאות המוסמכות לידי מגשרים. בשלב זה, בית המשפט "זז הצידה" על מנת לאפשר למשרד המשפטים להשלים עבודת מטה סדורה ויסודית, במסגרתה תישקלנה גם טענות העותרים.

אמירה משמעותית בפסק הדין, מתייחסת לטענה בדבר הצורך בחוק וחוסר הסמכות להסדיר את העניין בתקנות. השופט דנציגר, כותב: "אעיר בבחינת למעלה מן הצורך כי תוהה אני אם הנושאים העומדים על הפרק עולים כדי 'הסדר ראשוני' באופן שהמושג הוגדר בפסיקתו של בית משפט זה, זאת מבלי להקל ראש במשמעויות הנגזרות מהעברת הליך המתנהל לפני ערכאה מוסמכת לידיו של מגשר ועל הפגיעות הנגזרות האפשריות בזכויותיהם של בעלי הדין כתוצאה מכך." יש כאן יותר מרמז לכך שסיכויי קבלתה של הטענה כי סוגיית הגישור מחייבת הסדר בחוק של הכנסת דווקא אינם גבוהים.

יחד עם מחיקת העתירות, מקציב בית המשפט למשרד המשפטים עד סוף השנה האזרחית להשלמת מלאכת התקנת התקנות. אם לא ייעשה הדבר, יוכלו העותרים לפנות שוב לבית המשפט.

 

בית המשפט העליון


לפני כמה חודשים, כתבתי על מקרה בו בית הדין לעבודה בת"א דחה בקשה לתת תוקף של פסק דין להסדר גישור ("ייזהר המגשר – אי אישור הסדר גישור מחשש שהוא מקפח"). בחודש שעבר ניתן פסק דין אחר, שסירב לאשר הסדר גישור, הפעם בבית הדין לעבודה בבאר שבע (סע"ש 2647-11-13 SUKSAN BAMRUNGTHAI נ' אריאל פורת, פורסם בנבו, 4.2.2014).

רבים קווי הדמיון בין שני פסקי הדין ועל הרקע הזה, מוזר שפסק הדין בבאר שבע אינו מתייחס לזה שניתן בתל אביב. בשני המקרים, מדובר היה בהסדר גישור בין מעסיק מענף החקלאות לבין עובד זר תאילנדי. המגשר בשני המקרים היה אותו מגשר. תקופת העבודה דומה (ארבע שנים כאן וכחמש שנים במקרה הקודם). סכום הפיצוי המוסכם דומה (12,500 ₪ כאן ו-14,150 ש"ח במקרה הקודם). בשני המקרים, העובד כבר יצא מהארץ וכאשר בית הדין ביקש לזמן את הצדדים והמגשר לעדות, על מנת לשפוך אור על פרטי ההסדר, הוא מצא את עצמו עם המגשר בלבד כעד (עניין בעייתי כשלעצמו, עליו עמדתי במאמרי הקודם).

גם כאן, מצא בית הדין לנכון לדחות את הבקשה לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור, בשל החשש שקופחו זכויותיו של העובד הזר, אשר בית הדין קובע כי חזקה שאינו מודע להן. בלשונו של בית הדין, אין המדובר בהליך גישור אמתי. בית הדין סבר כי מדובר בכסות שנועדה לעקוף את הכלל לפיו אין תוקף לכתבי ויתור על תביעות, עליהן חותמים עובדים, שאינם כוללים פירוט מלא של זכויות העובדים וללא מודעות של העובדים לוויתורים שהם עושים.

ייתכן, שכאן הבסיס לחשדו של בית הדין היה מבוסס יותר, שכן עלה מדברי המגשר, כי בעת שהגיע אל הצדדים, הסכימו כבר אלה על סכום הפיצויים. לכן קובע בית הדין כי "אין מדובר בהליך גישור אמיתי אלא בהסכם שנעשה ניסיון ליתן לו כסות של מיצוי הליך של גישור". במקרה הקודם,  בתשובה לשאלה איך הגיע לסכום הפיצוי, תיאר המגשר כי המעביד הציע את הסכום והעובד הסכים. אולי ההבדל ממקרה זה אינו גדול, אבל הוא בכל זאת קיים. אם ההסכמה הייתה קיימת עוד לפני הפגישה עם המגשר, נשאלת בצדק השאלה, לשם מה נדרש המגשר? אפשר ששירותיו נדרשו כמתרגם ואולם, אם כך פני הדברים, אין זה ראוי להציג את ההליך כהליך של גישור.

בסוגיית תפקידו של המגשר, מבהיר בית הדין הבהרה חשובה: בית הדין קיבל את טענתו של המגשר שאין הוא אחראי להסביר לעובד את זכויותיו ומשתמע גם, שאין הוא חייב להיות מומחה בדיני עבודה. יתר על כן, בית הדין מכיר בכך שמנגנון של יישוב מחלוקות בין מעסיקים לעובדיהם הזרים "בטרם ייצאו העובדים את הארץ ואף מבלי שתוגש תביעה לבית הדין, הינו מחויב המציאות". במלים אחרות, בית הדין מכיר בכך שגישור יכול למלא תפקיד חשוב בתחום זה. יחד עם זאת,  קובע בית הדין כי "על מנגנון שכזה לעמוד בדרישות הדין ולוודא כי העובד אכן מודע לזכויותיו עובר להגיעו להסכם או מקבל יעוץ משפטי הוגן". במלים אחרות, לו היה המגשר מוודא שהעובד קיבל ייעוץ משפטי קודם או שהוא מודע לזכויותיו באופן אחר, היה בכך די ואין המגשר עצמו נדרש להיות מומחה בדיני עבודה או לעסוק בהבהרת זכויות וחישובן. גם בפסק דין זה, קורא בית הדין לרשויות לתת את הדעת על הצורך להסדיר מנגנון כזה ליישוב מחלוקות בין מעסיקים זרים לעובדיהם.

עוד שלושה עניינים פרוצדורליים, אך לא בלתי חשובים:

ראשית, טעם נוסף לדחיית הבקשה על ידי בית הדין היה שהתצהיר שצורף לה לא עומד בדרישות, הן משום שחתימת המצהיר לא אומתה (על ידי עו"ד, למשל) וחשוב יותר – משום שהתצהיר הנדרש צריך להיות של הצדדים לגישור ולא של המגשר.

שנית, נקבע כי הסדר הגישור עצמו אינו מפורט – לא מצוין בו תאריך עשייתו ואין הוא מפרט כיצד יועברו הכספים לידי העובד. עניין זה מחדד את הצורך שהסדר הגישור יהיה מפורט ומדוייק.

שלישית, בסיום פסק דינו, מציין בית הדין כי אין הוא נדרש להכריע בשאלה, האם ההסמכה שקיבל המגשר מן הצדדים לפעול בשמם בבית המשפט ("לחתום בשמם ולהגיש כל בקשה לכל בית משפט ו/או בית דין על מנת לתת להסכם הגישור תוקף של פסק דין") עומדת בניגוד להוראת חוק לשכת עורכי הדין, המייחדת פעולות מסוימות לעורכי דין ואוסרת על עשייתן על ידי מי שאינם עורכי דין. פעולה שיוחדה לעורכי דין היא "ייצוג אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי משפט, בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית".[1] ככל הנראה, אין מתעוררת בעיה, כאשר מדובר בתביעה קיימת, שבה בעלי הדין הגיעו להסדר במסגרת גישור. במקרה כזה, תקנות הגישור עצמן מחייבות את המגשר להודיע על כך לבית המשפט ואף לצרף את הסכם הגישור במקרים מסוימים, לכן קשה לראות בזה הסגת גבול מקצוע עריכת הדין.[2]  לעומת זאת, כאשר מדובר בגישור, שלא על רקע תביעה קיימת ונדרש ליזום הליך בבית המשפט ולהגיש המרצת פתיחה על מנת לתת להסדר תוקף של פסק דין, אפשר שלא ראוי שהמגשר ייטול על עצמו משימה זו, אם אינו עורך דין.

ואם בשאלות על הגבול בין עריכת דין לגישור עסקינן, ראוי להזכיר כי ייחוד מקצוע עריכת הדין כולל גם "עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר".[3] מובן, שאין כל איסור על הצדדים לשאת ולתת ביניהם  ולערוך מסמך משפטי הכולל את הסכמותיהם, גם ללא סיועו של עורך דין. כאשר מגשר מסייע להם בגיבוש ההסכמות אליהן הגיעו להסכם, האם הוא מסיג את גבולו של מקצוע עריכת הדין? הסכם שנועד להגשה לבית המשפט ומגדיר את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים, ניתן לראות בו "מסמך משפטי". יחד עם זאת, אני נוטה לחשוב שלא נכון לפסול מעורבות של מגשר בגיבושו, כחלק בלתי נפרד מהליך הגישור וכל עוד המגשר אינו עורך אותו באופן עצמאי, ללא מעורבות של הצדדים וכשירות נפרד. עם זאת, יש להודות שהדבר אינו נקי מספק.


[1] סעיף  20 (1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961.

[2] תקנה 9(ב) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג- 1993, קובעת: " נחתם הסדר הגישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט בהקדם האפשרי; ביקשו בעלי הדין לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור יצרף המגשר להודעתו עותק ממנו".

[3]סעיף  20 (3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961.