המקור שוברים שתיקה

ובכן, אחרי שתי שיחות מקדימות ארוכות למדי עם התחקירן איתי רום וראיון מצולם ארוך אף הוא שנתתי לענת גורן ולאיתי רום, נודע לי שעות לפני שידור התכנית שהראיון עמי "נותר על רצפת חדר העריכה" (הפואטיקה של הטלוויזיה). למרות זאת, החלטתי להתגבר על הפולניות ולצפות בתחקיר (למי שטרם צפה, קישור – כאן).

בשורה התחתונה – אני חושב שנעשתה עבודה טובה. אם חסידי הארגון ומתנגדיו צפו בתקווה שיוכלו לעשות בתחקיר שימוש להוכחת עמדותיהם, אני מניח שאחרי הצפייה הם היו בדילמה, שכן התמונה העולה מהתחקיר מורכבת.

מצד אחד, התחקיר יעיל מאוד בשבירת התדמית הדמונית של עוכרי ישראל וסוכנים זרים שנוצר לאנשי הארגון על ידי חשיפת הצד האנושי והרקע האישי והמשפחתי שלהם. אם הדבר יקטין את הסיכון שמישהו יפגע בהם פיזית בשל דעותיהם ופעילותם – דיינו.

מהצד האחר, התחקיר חושף את העדר הבסיס ליומרה של הארגון בנוגע למהימנות העדויות שהוא מביא וטענתו כי הן עומדות "בסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר". נכון שגיליתי את זה עוד ב-2004, בסיבוב הראשןן של עדויות שהתפרסמו וניסינו בפרקליטות הצבאית ובמצ"ח לבדוק אותן, אלא שאנשי "המקור" אינם חשודים בנטייה פרו-ממסדית. אם הם מצאו שמתוך עשר עדויות רק שתיים מהימנות, יש סיכוי שגם מי שחשדן כלפי הממסד ישתכנע שאין אלה דברי אלוהים חיים. אני התרשמתי, וכך נאמר גם בתחקיר, שאין המדובר דווקא ברצון זדוני לשקר, אלא בבעיות מתודיות, למשל, לעתים קרובות מוסרי העדויות הם חיילים זוטרים שרואים זווית מצומצמת מאוד של האירועים בשטח ואינם מודעים לתמונה הרחבה יותר המבססת את ההצדקה לפעילות.

התחקיר מצביע גם על פער בעייתי אחר, בין מטרתו של הארגון וליבת פעילותו – מאבק בכיבוש בשטחים והצבת מראה מול פני החברה הישראלית באשר למחיר המוסרי של הכיבוש, לבין האמצעי המזוהה ביותר עם הארגון, זה שהעניק לו את שמו – עדויות חיילים על חריגות בפעילות הצבאית בשטחים.

בנוגע לעניין האחרון, ברצוני להצביע על בעיה נוספת, שלא נדונה בתחקיר, והיא העדר קשר סיבתי הכרחי  בין חריגות בהתנהלות חיילי צה"ל בשטחים לבין שאלת המשך הכיבוש בשטחים. נכון, שאם צה"ל לא היה בשטחים, החיכוך המוליד גם התנהגות פסולה היה נמנע. יחד עם זאת, במצב המדיני הנוכחי, גם אם כל חיילי צה"ל, בכל זמן ובכל מקום, היו נוהגים למופת, על פי כל הנורמות המשפטיות המחייבות והמוסריות המצופות מהם, עדיין נדרשת הייתה החברה הישראלית להתמודד עם האנומליה הנובעת מכך שמדינה דמוקרטית שולטת על אנשים שנמנעת מהם שליטה על גורלם, השתתפות בהליך הדמוקרטי והגדרה עצמית.

אבל הבעיה אינה מתמצית בכשל לוגי. עמדתו העקבית של הארגון גורמת להפחתה באחריותם האישית של אותם חיילים שהיו מעורבים באירועים של פגיעה לא מוצדקת בתושבים הפלסטינים. כך גם מקבלים חיילים שראו ועמדו מנגד ורק אחרי שהשתחררו באו למרק את מצפונם ולתת עדות בעילום שם ל"שוברים שתיקה" תווית הכשר של אנשי מצפון אמיצים. אין לארגון עניין כלשהו במיצוי הדין עם חיילים עבריינים, שכן "הכיבוש אשם", "הממשלה אשמה", "החברה הישראלית אשמה". אולי מהדהדת כאן התפיסה הלניניסטית כי צריך להיות רע יותר כדי שיהיה טוב יותר. אני מאמין בחשיבותה של גישה פרגמטית – אפשר לנסות ולשפר את חיי היומיום של התושבים הפלסטינים בשטחים ואת התנהלותם של חיילי צה"ל כלפיהם. שיפור כזה מותנה בהרבה מאוד צעדים קטנים – כאן סככה שתמנע חשיפה לשמש הקופחת במחסום ושם מיצוי הדין עם התנהגות ברוטלית של חיילים באופן שירתיע אחרים מהתנהגות דומה. האם זה יביא ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לא. האם זה ייתר את הצורך ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני? גם כאן לדעתי התשובה היא שלילית. אבל, בינתיים, זה יהפוך את חייהם של הפלסטינים למעט נסבלים יותר.