אתמול (29/3) התראיינתי לגלית אלשטיין בתכנית חמש בערב של גלי צה"ל בנוגע לתקרית הירי בחברון.

להלן קישור (החל מדקה 17:40, קצת יותר מחמש דקות):

http://glz.co.il/1097-61015-he/Galatz.aspx

עוד שלוש הערות בעניין:

הטענות כנגד התבטאויותיהם של שר הביטחון והרמטכ"ל בסוגייה

למפקדי הצבא והדרג המדיני הממונה עליו אחריות כבדה שמכוונת גם לעתיד, כלומר, להבטיח שחיילי צה"ל תחת פיקודם יפעלו בהתאם לדין, הישראלי והבינלאומי. כאשר מתפרסם ברבים סרטון מסוג זה, שמעלה חשד כי נורמות אלה הופרו, שתיקה של הפיקוד העליון של הצבא עלולה להיחשב (ובצדק) כשתיקה רועמת, המהווה מעילה בתפקידו להבטיח כי חיילי צה"ל יפעלו כדין. לא ניתן להסתפק בתגובה כי האירוע ייחקר. יחד עם זאת, רצוי שהמסר הפיקודי המיידי יחדד מה הנורמות המחייבות ולא יביע עמדה ביחס להתנהגות הספציפית הנחקרת בחקירה פלילית. וודאי שלא נכון לפרסם ברבים ממצאיו של תחקיר צבאי, באופן הפוגע בחסיון שקבוע בחוק ועלול לשבש את החקירה. אולי רק צירוף מקרים הוא שתופעה חוזרת ובעייתית זו של פרסום ממצאי תחקיר צבאי בתקשורת זכתה להתייחסות בדו"ח מבקר המדינה על מערכת הביטחון שפורסם השבוע, בפרק הנוגע להפקת לקחים בצה״ל ויישומם (קישור – כאן, עמ' 47 – 49).

על מנת להמחיש את הדברים, לו הייתי מנסח הודעה עבור שר הביטחון או הרמטכ"ל מייד לאחר האירוע, כך הייתי כותב: "בעקבות פרסום הסרטון המתעד ירי של חייל לעבר מחבל השכוב על הקרקע לאחר שתקף את כוח צה"ל והתקפתו סוכלה,  אבקש להדגיש באופן חד משמעי: ראשית, כי חל איסור לפגוע בכל דרך שהיא במחבל שנוטרל ואינו מהווה עוד סכנה. שנית, כי על חיילי צה"ל  לוודא שניתן סיוע רפואי גם למחבל שנפצע, לאחר שהתקיפה נהדפה ומובטח שהגישה לפצוע לא תסכן את מגישי העזרה. אשר לאחריותו של החייל היורה ויתר המעורבים באירוע, זו נבדקת במסגרת חקירת מצ"ח וההחלטה תתקבל על ידי הגורמים המוסמכים בפרקליטות הצבאית."

מחול השדים בשאלה אם העבירה המיוחסת לחייל היא רצח

כאשר חייל חשוד נחקר במצ"ח, חלה חובה להזהירו באופן המוגדר בחוק: "אתה חשוד בביצוע עבירה פלונית, האם ברצונך לומר דבר בקשר לעבירה האמורה? אין אתה חייב לומר דבר אם אין רצונך בכך, ואולם כל מה שתאמר יירשם ויכול לשמש ראיה במשפטך" (סעיף 267(א) לחוק השיפוט הצבאי). ברור, שבשלב הראשוני בו נחקר חייל מדובר בחשד בלבד ולא במסכת ראייתית מבוססת. יש טעם בגישה מחמירה, המזהירה את החייל בנוגע לעבירה החמורה ביותר העלולה להתבטא במעשיו, שכן האזהרה נועדה לסייע לחשוד ולהעמידו על זכויותיו. אבהיר זאת בדוגמה הפוכה: נניח, שחוקריו של החייל במצ"ח היו מזהירים אותו כי הוא חשוד בשימוש בלתי חוקי בנשק (עבירה לפי סעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי, שעונשה המקסימלי שלוש שנות מאסר) ולא ברצח, שעונשו מאסר עולם חובה. אם היה החייל משתף פעולה ומוסר הודאה, ניתן לשער כי סנגורו היה טוען כי ההודאה שנגבתה פסולה, שכן החייל הוטעה במכוון על ידי מצ"ח בנוגע לחומרת החשדות המיוחסים לו ובכך נשללה ממנו למעשה זכות השתיקה.

רק בסיומה של החקירה ואיסוף הראיות כולן ניתן יהיה להכריע בשאלה אם הראיות מאפשרות ליחס לחייל עבירה של רצח, הריגה, גרם מוות ברשלנות, שימוש בלתי חוקי בנשק או שמא בנסיבות המקרה מתקיים סייג לאחריות פלילית (למשל, הגנה עצמית בצירוף לטעות במצב דברים, ראו סעיפים 34י', 34י"ח לחוק העונשין).

יחד עם זאת, אני חושש כי המסר הסמוי בדבריהם של מי שמתרעמים על האפשרות שהחייל ייאשם ברצח הוא, שאין אפשרות שחייל צה"ל יבצע פשע חמור כזה. האירוע שאזכיר אינו דומה לאירוע שלפנינו בשום אופן, אולם ראוי להזכיר למי שבאמת ובתמים סבור שלכולנו, באשר אנו יהודים או ישראלים, יש  "חיסון" מולד מפני ביצוע פשעי מלחמה את הטבח בכפר קאסם, שהשנה ימלאו שישים שנה להתרחשותו.

מסר לפיו חייל צה"ל עלול "לטעות" או "לשגות" אך לא לבצע פשע חמור בעייתי מאוד ומגלם חוסר ביטחון עמוק בנוגע למעמדו של צה"ל ולמעמדה של מדינת ישראל בעולם. אין חברה אנושית ואין צבא, מקצועי ככל שיהיה, שאין בו הפרות חוק, קלות וחמורות. העובדה שחייל ביצע פשע, איננה פוגעת בלגיטימיות של צה"ל או של מדינת ישראל. גם חיילים בריטים ואמריקאים ביצעו פשעי מלחמה בעיראק. המבחן של  מדינה ששלטון החוק נר לרגליה הוא הנכונות לברר בירור אובייקטיבי, אמין, יסודי והוגן של חשדות שחייליה חרגו מן השורה ואם נמצא בהם ממש, נכונותה להודות בכשל ולמצות את הדין עם האחראים לפשעים, אחריות ישירה ועקיפה. מה שעלול לדרדר את מעמדנו בעולם, הן דווקא הצווחות ההיסטריות של מי שסבורים שהכרזה חוזרת ונשנית בקול רם על מוסריותנו ועל נבזותו של האויב יכולה להיות תחליף להסתכלות פנימה ולבדיקה כנה ואמתית של העובדות ומשמעותן.

משמעות של הארכת מעצרו של החייל ביומיים בלבד, חלף תשעת הימים שביקשה התביעה

יש להבין, כי מעצר לצרכי חקירה איננו מקדמה על חשבון העונש וכי יש להצדיקו בצורכי חקירה המחייבים היות החשוד במעצר. תפקידו של בית הדין, לו מסורה הסמכות להאריך את המעצר, לפקח על כך שהמעצר הכרחי, שפעולות החקירה נעשות בקצב משביע רצון ושהמעצר אינו משמש כאמצעי לחץ על החשוד. לשם כך, קורה לעיתים קרובות שהשופט מאריך את המעצר לתקופה קצרה מזו שביקשה התביעה, על מנת לפקח מקרוב על התקדמות החקירה. לא ניתן להסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת לגבי המסכת הראייתית, שכן אם לא היה חשד סביר לעבירות חמורות, לא ניתן היה להאריך את המעצר, ולו בשעה אחת.

נצטרך כולנו להיאזר בסבלנות.