רקע

זוג הגיע למגשרת במסגרת הליכי גירושין. במהלך הפגישה אמר הגבר למגשרת בנוכחות אשתו: "רק שתדעי והנה אני אומר את זה פה. אם היו נותנים לי רק שלוש שנים בכלא, עכשיו הייתי רוצח אותה". אחרי שהמגשרת הסבירה לו כי קיימת בעייתיות עם המשפט שאמר הוסיף: "את לא יודעת כמה אני שונא אותה". ותוך שהוא פונה ישירות לאשתו: "את לא מבינה בטי כמה אני שונא אותך".[1] בסוף הגישור הצדדים יצאו בתחושה אופטימית והיחסים ביניהם היו רגועים ונעימים. הגבר אף אמר: "נכון עכשיו אני כועס אבל יכול להיות שבעוד שנתיים אנחנו נהיה חברים טובים". הגבר גם אמר למגשרת שהוא במצב נפשי לא טוב ומטופל פסיכיאטרית ופסיכולוגית. האישה מסרה למגשרת שלא חוותה איומים נוספים מצד בן זוגה, אולם הוסיפה כי הוא אלים כלפיה מילולית ולא פיזית ומקלל אותה.

מאוחר יותר באותו יום התקשרה האישה למגשרת ואמרה לה שהיא מוטרדת מהמשפט שאמר בן זוגה האישה שאלה את המגשרת מה היא מתכוונת לעשות עם זה. המגשרת התייעצה עם חבר שהוא שוטר ולפי עצתו, דיווחה למשטרה.

סופו של דבר שהוגש כתב אישום נגד הגבר בגין עבירת איומים.[2] במסגרת הליך מקדמי של בירור האישום, ביקש הנאשם את ביטול כתב האישום מן הטעם שהדברים שנאמרו בגישור הם חסויים ולא הייתה חובה על המגשרת לדווח למשטרה. בנוסף, נטען שהדברים שנאמרו לא היו בגדר עבירה.

כבוד השופטת  חנה מרים לומפ מבית משפט השלום בירושלים קיבלה את טענת הנאשם וביטלה את כתב האישום.[3]

בהתבסס על העובדות המפורטות בהחלטה גם אני סבור שהמגשרת לא הייתה צריכה לדווח במקרה זה. אולם לפני ניתוח המקרה חשוב לי לציין, שמדובר במצב לא פשוט. נראה שגם המגשרת התלבטה מה הדבר הנכון מבחינה אתית ומקצועית לעשות ואף התייעצה. קל להיות חכמים בדיעבד, קשה יותר לקבל החלטה נכונה בדילמה ב"זמן אמת".

אני סבור שניתן לחלץ מספר תובנות מן המקרה, תובנות העשויות לסייע למגשרים להתמודד עם מצבים דומים בעתיד: מתי נדרש מגשר לדווח למשטרה באופן יזום? כיצד נכון להתייחס לביטויים של תוקפנות מילולית במסגרת הגישור? כיצד נכון להתייעץ במקרה של דילמה מסוג זה והאם נכון לחשוב על אפשרויות פעולה נוספות מלבד דיווח למשטרה?

דיווח יזום מול היענות לדרישה להעיד

כידוע, קובע החוק כי דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי.[4] מכך נובע כי חסיון הגישור אינו חל בהליכים פליליים ומגשר הנקרא להעיד במסגרת משפט פלילי, מחויב להשיב גם על שאלות שיחשפו את הליך הגישור שהתנהל בפניו.

יחד עם זאת, אי תחולת החיסיון אין משמעותה שהמגשר מחויב ליזום פתיחה בהליכים פליליים בעקבות דברים שעלו בגישור. נקודת המוצא לדיון היא שעל המגשר עצמו חלה חובת סודיות. נקבע בתקנות כי:

"(ה) המגשר לא יגלה כל מידע שנמסר לו במהלך הגישור למי שאינו צד לגישור.

(ו) מסר בעל דין מידע למגשר תוך דרישה לשומרו בסוד, ישמור המגשר על סודיות המידע כלפי כל בעל דין אחר, אלא אם כן ויתר מוסר המידע על הסודיות".[5]

מתי תיסוג חובת הסודיות של המגשר? השופטת לומפ מציעה תשובה המבוססת על היקש מן החיסיון הקיים ביחסי עורך דין – לקוח. למרות שמדובר בחסיון "חזק" מאוד, החל גם בהליכים פליליים ושאין לבית משפט שיקול דעת להסירו, נפסק כי פעולה שמטרתה לקדם ביצוע עבירה, אם בידי עורך דין ואם בידי הלקוח איננה בקשר לשירות מקצועי של עורך דין ואיננה מוגנת על ידי החיסיון.[6] מכך מסיקה השופטת כי "גם בהליכי גישור לא יחול חיסיון על דברים שנאמרים  או מסמכים שנמסרים בהליך ומהווים ביצוע עבירה".[7]

מכאן עוברת השופטת לדון בשאלה האם עובדות המקרה אכן מגלות עבירה ומשיבה על כך בשלילה (עניין שאחזור אליו בהמשך). ואולם, אם נישאר בשאלה אימתי על המגשר לדווח ביוזמתו על העבירה – אין לכך תשובה בהחלטה, אולי מכיוון שהשופטת לא נדרשה להכריע בכך על מנת להגיע למסקנה כי יש לבטל את כתב האישום.

העובדה שהחיסיון חל רק בהליך משפטי אזרחי, אינה כשלעצמה מקנה למגשר פטור מחובת הסודיות שלו, המנוסחת בצורה רחבה יותר ובצדק – החובה אינה חלה רק בקשר להליכים משפטיים.

לעניות דעתי, פטור כזה – ואף חובה לדווח, יתקיים בדרך כלל רק כאשר נודע למגשר בתוך הליך הגישור שאחד הצדדים זומם לבצע פשע. לא כאשר נודע לו על עבירה שבוצעה כבר ולא כאשר נודע לו על כוונה לבצע עבירה קלה. הטעם לכך הוא, שעל אזרח אין חובה לדווח לשלטונות על עבירות שבוצעו.[8] החוק מטיל חובה על כל אזרח לנקוט אמצעים סבירים למניעת עשייתו או השלמתו של פשע שטרם בוצע או שביצועו טרם הושלם.[9] רק החובה למנוע פשע עתידי יכולה לגבור על חובת הסודיות של המגשר ולחייבו לדווח למשטרה. אם מדובר בעבירה שבוצעה כבר ועליה נודע למגשר תוך הליכי הגישור, אין עליו חובה אקטיבית ליזום דיווח למשטרה ודיווח כזה עלול להפר את חובת הסודיות המוטלת עליו. רק אם יתנהל בעתיד הליך פלילי בעניין אותה עבירה ותיעשה אליו פנייה על מנת שיעיד, יהיה על המגשר לשתף פעולה.

במבט ראשון על המקרה הנדון, עבירת האיומים איננה עבירת פשע.[10] בנוסף לכך, אף אם הייתה כאן עבירה, היא הושלמה לכאורה במהלך הגישור, עם השמעת האיום. לכן, לכאורה אין מקום לדיווח.

מבט נוסף עשוי לגלות מציאות מורכבת יותר: הדרישה מהמגשר איננה "להלביש" את האירוע בלבוש המשפטי המתאים. התייחסות הגבר לאפשרות שירצח את אשתו, גם אם אפשרות זו הותנתה בתנאי שלא סביר שיתקיים (שהעונש יהיה שלוש שנות מאסר בלבד), עלולה לעורר חשש אצל המגשרת כי הגבר זומם אכן לפגוע באשתו.  זהו בוודאי חשש שהוא זומם פשע עתידי, אפילו פשע חמור, המצדיק דיווח והפרת חובת הסודיות.

יחד עם זאת, משנסתיימה הפגישה ברוח חיובית, לרבות אמירתו של הגבר כי אולי בעתיד יהיו הוא ואשתו חברים טובים, האמנם חששה המגשרת שהגבר זומם לפגוע באשתו?

היחס לביטוי תוקפנות מילולית במהלך הגישור

כאמור לעיל, השופטת בוחנת את האמירות המיוחסות לנאשם לאור יסודותיה של עבירת האיומים ומגיעה למסקנה שאין מדובר באמירה ברורה וחד משמעית המהווה איום על רקע מכלול נסיבות העניין. היא מדגישה שהאיום שאיים הנאשם על אשתו כביכול היה איום מותנה ולנאשם לא הייתה השפעה או שליטה על אפשרות התממשותו של האיום עליו הוא התריע ועל כן היא מסיקה שלנאשם לא היה גם את היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו – כוונה מיוחדת להפחיד או להקניט.[11]

ומוסיפה השופטת לומפ: "יתרה מכך, נראה מהקשרם של דברים, כי המילים שאמר הנאשם הם בגדר דברים בעלמא, שלא נאמרו באופן רציני או ממשי, אלא הנאשם בחר לשתף את המגשרת בתחושות הקשות שהוא חש כלפי אשתו, כדי לסבר את אוזנה בדבר תחושות השנאה שהוא חש כלפיה,  בעקבות הסכסוך הממושך ביניהם והדברים לא נאמרו על מנת להקניט או להפחיד."[12] והשופטת אף חוזרת על הדברים: "לא הייתה בדברים כוונה לאיים, אלא לשתף בתחושות".[13]

ועל כך מוסיפה השופטת אמירה עקרונית: "…ראוי לתת פרשנות רחבה לחיסיון כדי שיחול אף על אמירות מסוג זה שספק אם הן פליליות כפי שקבעתי לעיל, וזאת כדי לחזק את מוסד הגישור שהמחוקק ביצר את מעמדו, שכן הוא נועד למנוע התדיינויות ממושכות שלא לצורך בתוך כותלי בית המשפט. כדי שהליך הגישור יצליח יש צורך בפתיחות בין הצדדים והמגשר. חשש מפני הבאת הדברים במסגרת הליך פלילי עלולה לבלום את גילוי הלב של הצדדים ולהכשיל את הליך הגישור. מוטב שהמאשימה תבחר במקרים מובהקים וחמורים יותר בבואה לחשוף דברים שנאמרו במסגרת הליך גישור."[14]

הצורך להגן על החיסיון על מנת לאפשר גילוי לב ופתיחות בגישור זכה כבר להכרה בבתי המשפט. מה שמשתמע מההקשר בהחלטה זו, גם אם לא נמצא לכך ביטוי ישיר ומפורש, הוא שיש לגיטימיות לא רק לפתיחות "מנומסת" ו"רציונלית" בנוגע לאינטרסים וצרכים, אלא גם לפתיחות בנוגע לביטוי רגשות, לרבות רגשות קשים – שנאה, עלבון, תוקפנות. "אוורור" רגשות אלה, בכל גישור ובמיוחד בגישור לגירושין, חיוני לעיתים קרובות לקידום הגישור. מובן, שיש להבטיח שהליך הגישור יהיה סביבה מוגנת ובטוחה ולכל הצדדים וטוב עשתה המגשרת במקרה זה שהתייחסה מיד לבעייתיות שבאמירה. יחד עם זאת, אין למהר ולהעביר אמירות קשות מסוג זה למישור הפלילי, כפי שקבעה השופטת במפורש בהחלטתה.

התייעצות ואמצעים מידתיים יותר מדיווח למשטרה

כאמור לעיל, המגשרת לא חשבה שיש צורך בפעולה נוספת בנוגע לאמירות של הגבר בגישור, עד שלא התקשרה אליה האישה מאוחר יותר באותו יום ואמרה שהיא מוטרדת מן המשפט שאמר בן זוגה, אין היא יודעת מה לעשות וכן שאלה את המגשרת מה בכוונתה לעשות כמגשרת.

המגשרת מסרה לאישה כי המשפט שנאמר הוא בעייתי ואם יהיה הליך פלילי היא תהיה מחויבת בדיווח הדברים שנאמרו בהליך הגישור. נשאלת השאלה אם לא היה מקום ללבן את הדברים יותר לעומק עם האישה. למשל, לשאול אותה: האם את חוששת שבן זוגך יפגע בך? האם לדעתך יש מקום להגיש תלונה למשטרה? מחד גיסא, אולי האישה הייתה אומרת כי יש מקום להגיש תלונה אולם היא חוששת לעשות כן שמא הדבר רק יסלים את הסכסוך בין בני הזוג. מאידך גיסא, אולי הייתה האישה אומרת כי רצתה לשתף בתחושותיה אבל היא חושבת שתלונה למשטרה היא צעד מוגזם ובלתי נחוץ. האם אין חשיבות לעמדתה? אולי האישה רצתה להעמיס את הדילמה על כתפי המגשרת, אולם האם נכון מצד המגשרת פשוט ליטול את העניין לידיה? שמא המטרה להעצים את הצדדים בהליך הגישור מצדיקה ללבן עם האישה כיצד נכון לדעתה לפעול ואף לעודד אותה לפעול בעצמה? דיווח של האישה למשטרה היה בעייתי פחות מדיווח של המגשרת.

לעניות דעתי, פנייתה של המגשרת להתייעץ בנוגע לטיפול הנכון במקרה היא פרקטיקה נכונה. לגיטימי גם להתייעץ עם חבר, שיש עמו יחסי אמון. יחד עם זאת, אולי שוטר אינו היועץ האידיאלי במקרה כזה. מטבע עיסוקו הוא עלול לנטות לטובת דיווח למשטרה ולא לתת את המשקל הראוי לחובת הסודיות של המגשר ולאינטרס הציבורי בהליך גישור כן ופתוח. מגשר הפועל במסגרת ארגונית, נכון שתהיה לו כתובת להתייעצות במסגרת הארגון, כגון, וועדת אתיקה. חשוב שוועדה כזו תוכל לתת מענה גם למקרים דחופים. במסגרת הסדרת מקצוע הגישור, או אף לפני הסדרה פורמלית כזו, ראוי לשקול לייסד כתובת כזו גם למגשרים עצמאיים, כמו ועדות האתיקה הפועלות במסגרת לשכת עורכי הדין או ההסתדרות הרפואית.

בהתייעצות כזו אפשר לשקול אמצעים פוגעניים פחות מדיווח למשטרה. כך למשל, במקרה הזה, מסר הנאשם כי הוא מטופל פסיכיאטרית ופסיכולוגית. אולי כדאי היה לבקש את רשותו לשוחח עם המטפלים בו? אם היה מסכים, ניתן היה להתייעץ עמם בשאלה האם אכן יש חשש לאלימות המצדיק דיווח, או שמא מתאים העניין לליבון במסגרת הטיפולית.

לסיכום, כמו שכל מגשר יודע היטב, כל מקרה ייחודי בנסיבותיו. לא ניתן לתת תשובות כלליות שיתאימו לכל מקרה של דילמה דומה בעתיד. ואולם – וגם זאת יודע כל מגשר – לעיתים קרובות, המפתח להצלחה הוא היכולת לשאול את  השאלות הנכונות.

[1] זו הייתה גרסת המגשרת בנוגע לחילופי הדברים. גרסאותיהם של הגבר והאישה היו שונים מעט. כפי שיוסבר להלן, בית המשפט לא נזקק להכריע עובדתית מה בדיוק נאמר, אלא ניתח את הדברים בהנחה שהדברים נאמרו כפי שהעידה המגשרת.

[2] ס' 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

[3] ת"פ (שלום י-ם) 26273-04-15 מדינת ישראל נ' פלוני  (פורסם בנבו, 10.1.2016). תודה לאל רום, קורא ומגיב מתמיד של הבלוג שלי, שהפנה תשומת לבי לפסק הדין.

[4] ס' 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

[5] ת' 5(ה)-(ו) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993.

[6] ע"פ 670/80 אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 681, 692 – 693 (1981).

[7] עניין פלוני, לעיל ה"ש 3, בפס' 22 להחלטה.

[8] בנסיבות מיוחדות או לבעלי מקצוע ובעלי תפקיד מסוימים יש חובות דיווח רחבות יותר. למשל, במקרה של חשד לעבירה בקטין או חסר ישע בידי האחראי עליו (ראו ס' 368ד' לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

[9] ס' 262 לחוק העונשין.

[10] לפי ס' 23 לחוק העונשין, "פשע" היא עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר של שלוש שנים. לעבירת האיומים (ס' 192 לחוק העונשין) נקבע עונש של שלוש שנים.

[11] עניין פלוני, לעיל ה"ש 3, בפס' 24 – 29.

[12] שם, בפס' 31.

[13] שם, בפס' 32. ההדגשה שלי – ל.ל.

[14] שם, בפס' 34.