(בעקבות ת"פ (שלום י-ם) 38168-01-16 מדינת ישראל נ' אולמרט, פורסם בנבו, 10.2.2016).

ההחלטה לסטות מהסדר הטיעון אליו הגיע ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עם פרקליט המדינה בעניין עבירות שיבוש מהלכי משפט היא הפרק האחרון בסאגה המתמשכת של משפטי אולמרט. לפי הסדר הטיעון אולמרט הודה בשתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט והצדדים עתרו במשותף כי יוטל עליו עונש של ששה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצה בחופף לעונש המאסר בן שמונה עשר החודשים בפועל אשר הוטל עליו בתיק הולילנד על ידי בית המשפט העליון בסוף חודש דצמבר.[1]

כב' השופט אביטל חן מבית משפט השלום בירושלים קבע כי העונש עצמו (ששה חודשים בפועל) אמנם נמצא במתחם העונש ההולם, אולם חפיפתו המלאה, כך שאולמרט לא ירצה ולו יום מאסר אחד נוסף בגין עבירות השיבוש לוקה בחוסר סבירות קיצוני. על כן קבע כי 30 ימי מאסר מתוך העונש ירוצו במצטבר לעונש שנפסק בפרשת הולילנד.

תזכורת קצרה ביחס לרקע ולנסיבות הפרשה. כנגד אולמרט התנהלו שני הליכים נפרדים:

בבית המשפט המחוזי בירושלים התבררו האישומים בפרשת טלנסקי (מעטפות הכסף), מרכז ההשקעות וראשונטורס. תחילה הורשע אולמרט בפרשת מרכז השקעות בלבד ואולם, לאחר שהתיק הוחזר מבית המשפט העליון לשמיעת עדויות נוספות (בעיקר זו של שולה זקן, עוזרתו לשעבר) הורשע גם בפרשת טלנסקי ונידון לשמונה חודשי מאסר בפועל.[2] בית המשפט קבע כי עונש זה ירוצה במצטבר לעונש שהוטל בפרשת הולילנד. על גזר דין זה תלוי ועומד ערעור בפני בית המשפט העליון.

בעוד תיק טלנסקי מתנהל בירושלים, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב האישום בפרשת הולילנד, שהסתיים, כאמור, לאחרונה בהכרעת בית המשפט העליון לפיה ירצה אולמרט שמונה עשר חודשי מאסר בפועל.

האישומים בעניין שיבוש הליכי משפט עניינם בשיחות של אולמרט עם שולה זקן.

האישום הראשון עניינו בשיחות במאי וביולי 2011, לפני פרשת ההגנה בתיק טלנסקי. אולמרט ניסה לשכנע את זקן שלא להעיד וניסה לעורר בליבה חשש מפני חקירתה הנגדית. תחילה הצליח הדבר וסניגורה של זקן הודיע כי לא תעיד במשפטה.

האישום השני עניינו בשיחות באוקטובר 2012, לאחר שהחל מתרקם הסדר הטיעון בין פרקליטות המדינה לבין זקן, הסדר טיעון במסגרתו הוחזר הדיון בפרשת טלנסקי לבית המשפט וזקן העידה, עדות שתרמה להרשעתו של אולמרט. אולמרט ניסה לשכנע את זקן שלא להגיע להסדר טיעון והבטיח כי ידאג למשפחתה. אף כאן נחלו תחילה המאמצים הצלחה וזקן הודיעה לסניגוריה כי החליטה לא לחתום על הסדר הטיעון.

בית המשפט נימק את ההחלטה לסטות מהסדר הטיעון בכך שמדובר באירועים נפרדים, גם אם קשורים:  עבירות השיבוש בוצעו בשנים 2011-2012 בעוד שהעבירות בגינן נתן אולמרט את הדין בפרשת הולילנד בוצעו שנים ארוכות קודם לכן. השופט חן מצטט את בית המשפט העליון שקבע: "עקרון ההלימה, שנקבע כאמור כעקרון מנחה בענישה, מחייב כי לכל מעשה עבירה בגינו הורשע הנאשם יינתן ביטוי הולם בקביעת עונשו, בעיקר כאשר מדובר באירועים נפרדים. במקרים כאלה, חפיפת עונשים אינה מתיישבת לכאורה עם עקרון ההלימה, ובעיקר ככל שמדובר בחפיפה מלאה של עונשים, ומחייבת הנמקה משכנעת."[3]

כב' השופט חן לא מצא הנמקה משכנעת לחפיפה המלאה של העונשים ועל כן קבע כי הסדר הטיעון לוקה בחוסר סבירות קיצונית והורה על הצטברות חלקית של העונש, כאמור לעיל.

ההנמקה לתוצאה משכנעת ואולם אין היא מיוחדת לעבירת שיבוש מהלכי משפט דווקא, אלא נכונה לכל מקרה דומה של גזרי דין בגין אירועים נפרדים.

לדעתי, במקרה של עבירת שיבוש מהלכי משפט, יש נימוק מיוחד לצבור, ולו חלקית, את העונש המוטל בגין העבירה על העונש המוטל בגין האירוע  שאת בירורו במשפט ניסה הנידון לשבש. הנימוק הוא המניע המיוחד הקיים בעבירת שיבוש מהלכי משפט: לסכל את מיצוי הדין והנשיאה בעונש בגין האירוע העיקרי. אם הסיכון המרבי שנוטל על עצמו נאשם בעוברו עבירת שיבוש יהיה נשיאה בעונש חופף לעונש שיוטל עליו בתיק העיקרי, יש בכך עידוד ל"מקבל החלטות רציונלי"[4] לנסות ולשבש את ההליך: התוצאה המיטבית מבחינתו היא שיצליח ויזוכה בהליך העיקרי, והשיבוש לא ייחשף. התרחיש הרע ביותר עבורו הוא שלא יצליח לשבש את ההליך ובנוסף תיחשף עבירת השיבוש והוא יורשע הן בעבירה העיקרית והן  בשיבוש מהלכי משפט. ואולם – אם גם בתרחיש הגרוע ביותר אין השיבוש גורר עונש מצטבר – אין כל סיבה שלא לנסות ולשבש את ההליכים.

במלים אחרות, שיקולי הרתעה, הן הרתעה אישית והן הרתעת הרבים,[5] מחייבים כי בתוך מתחם העונש ההולם, יוטל בגין שיבוש מהלכי משפט עונש המצטבר ולו חלקית לעונש בהליך שהנידון ניסה לשבשו.

במקרה של אולמרט, הסדר הטיעון כלל גם עונש של קנס בסכום 50,000 ₪. ניתן אולי לטעון, כי עונש זה, שמצטבר לעונש בתיק הולילנד, די בו כדי ליצור את ההרתעה הדרושה. אינני בטוח בכך, לאור עונש המאסר שצפוי היה בתיק העיקרי. מכל מקום, באופן עקרוני ראוי ליצור מצב בו הסיכון (מכפלת סיכויי החשיפה בעונש שיוטל על עבירת השיבוש אם תיחשף) יהיה גדול יותר מהסיכוי (מכפלת סיכויי השיבוש להצליח בעונש הצפוי בהליך העיקרי אותו מנסים לשבש).

 

[1] ע"פ 4456/14‏ קלנר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.12.2015).

[2] ת"פ (מחוזי י-ם) 426/09 מדינת ישראל נ' אולמרט (פורסם בנבו, 25.5.2015).

[3] ע"פ 7907/14 ‏ ‏ ואזנה נ' מדינת ישראל, פס' 16 לפסק דינו של השופט מזוז (פורסם בנבו, 22.2.2015).

[4] היום יש הסכמה רחבה כי עבריינים אינם תמיד מקבלי החלטות רציונליים ואולם,  במקרה המיוחד של עבירת שיבוש מהלכי משפט, עבירה שאינה מבוצעת בדרך כלל בלהט הרגע, נדמה לי שאין לבטל את הצורך ליצור מצב שתחשיב רציונלי יעודד להימנע מהעבירה.

[5] ס' 40ו, 40ז' לחוק העונשין, התשל"ז-1977.