שלשום דחה בית המשפט העליון עתירה נוספת כנגד הריסת בתי מחבלים. הפעם, מדובר בהריסת ביתו בשכם של מי שמיוחסת לו עמידה בראשו של החוליה שרצחה את בני הזוג הנקין ז"ל (בג"ץ 7220/15, ראו – כאן).

כב' השופטים שהם והנדל, בדעת רוב, דחו את העתירה.

מעניינת יותר, דעת המיעוט של כב' השופט מזוז. בשל חשיבותם, אביא את הדברים כלשונם:

"חידוש הפעלתה של תקנה 119 בשטחי יהודה והשומרון ומזרח ירושלים לאחר תקופה של כעשור (2014-2005) בה הוקפאה הפעלתה, מעלה שורה של שאלות משפטיות קשות, אשר להשקפתי טרם ניתן להן מענה מספק ועדכני בפסיקתו של בית משפט זה. בית המשפט דחה לאחרונה ניסיונות להביא לדיון מחודש ומקיף בסוגיות אלה (בג"ץ 8091/15 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (31.12.2014); דנג"ץ 360/15 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (12.11.2015)). ההנמקה העיקרית שניתנה לכך הייתה שנושאים אלה כבר נדונו והוכרעו בפסיקה קודמת. אלא שבחינה זהירה מצביעה על כך שהדיון בסוגיות אלה בפסיקה קודמת לא היה ממצה, ויתרה מכך, מדובר בעיקר בפסקי דין משנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, בטרם העידן החוקתי במשפט הישראלי, וכאשר בתקופה שחלפה חלו גם תמורות מפליגות בנורמות המשפט הבינלאומי הרלבנטיות לסוגיה זו." (פס' 4 לפסק דינו)."

לפני כשלושה שבועות, בקבוצה משפט וביטחון בפייסבוק, התייחסתי לדחיית הבקשה לדיון נוסף בנושא (דנג"ץ 360/15), שנעשתה מנימוקים פרוצדורליים וכתבתי: "כשבוחנים את ההקשר הכולל של פסיקת בית המשפט העליון בנושא הריסות בתים, החל משנת 1979, קשה להימנע מתחושה שבית המשפט מתחמק."

ובכן, כב' השופט מזוז אינו מבקש להתחמק וסבור שעל בית המשפט העליון לברר "בירור יסודי של השאלות" שפירט בראשי פרקים בלבד. לעניות דעתי הוא צודק. שיקולים של יציבות הדין והזהירות הנדרשת באשר לסטייה מפסיקה קודמת אינם יכולים להצדיק הימנעות מבירור יסודי של הסוגיה בבית המשפט העליון. לא למותר לציין, כי טמינת הראש בחול לא תסייע במניעת הליכים כנגד מדינת ישראל או כנגד ישראלים בערכאות זרות ובינלאומיות. האם הדברים יצליחו להניע בחינה מחדש של עמדת בית המשפט העליון? ימים יגידו.

Animation-D9-demolish-house01