התראיינתי הערב (24.9) לתכנית לונדון את קירשנבאום בערוץ 10 בנושא אמצעים כנגד מיידי אבנים.
קישור לתכנית (החל מדקה 15:30, פחות משבע דקות): כאן
ומי שמעוניין לקראו באופן מסודר ורחב יותר את עמדתי בעניין, ראו פוסט קודם בבלוג זה: כאן
חג שמח (ושקט)!
אפילוג: למחרת הראיון, נודע בבוקר כי מוטי קירשנבאום ז"ל נפטר. אני לא ראיתי שום סימן לעתיד לבוא. זכיתי להתראיין בתכנית האחרונה שהגיש. חמש פעמים, פחות או יותר, זכיתי להיות מרואיין על ידו בתכנית לונדון את קירשנבאום. לא די כדי לקשור היכרות אישית שהייתה מאפשרת לי להוסיף משהו על המספידים שהכירו אותו היטב, אבל בהחלט מספיק כדי להתרשם מקרוב מאישיותו המיוחדת: שילוב של חום אנושי ונינוחות עם אירוניה וחדות. להתראיין אצלו תמיד היה אתגר ואף פעם לא נגמר בתסכול של "למה הסכמתי לבוא?" ו"המראיין בכלל לא התכונן, לא הכיר את הנושא ולא שאל שאלות לעניין". החמיא לי שחזרו והזמינו אותי לתכנית. כמו רבים אחרים, אהבתי גם את היצירה הטלוויזיונית הענפה שלו. יהי זכרו ברוך!
פורסם ע"י lironsblawg ב- משפט בין-לאומי, משפט פלילי תגיות: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כללי פתיחה באש, מדיניות העמדה לדין, קטינים
lironsblawg 
ירמיהו
במהלך כתיבת הכתובה קיבלתי את הידיעה המרה על פטירתו הפתאומית של מוטי קירשנבאום שבראיון שלו עמך צפיתי לפני הכתיבה. צירוף מקרים שכזה… יהי זכרו ברוך.
אם הבנתי נכון, בנוסף להתחייבות ההורים להימנע מעירה המהווה "קנס על תנאי" הוחלט גם על עונש מינימום של 4 שנות מאסר. כלומר נושא ההתחייבות יהיה בנוסף ל- 4 שנות מאסר ולא במקום מאסר?
לדעתי מן הראוי שיהיה שיקול דעת לבית המשפט לגזור התחייבות וקנס על תנאי במקום מאסר ולא בנוסף לו.
אם אינני טועה צעדי ההחמרה נקבעו כהוראת שעה לשלוש שנים, על מנת לבחון איך הצעדים משפיעים על ההרתעה. אבל אם כך, למה לא להתחיל קודם עם הצעדים היותר קלים ולא לעבור בהדרגה להחמרה? למה לא להתחיל עם התחייבות ההורים בלי עונשי מאסר מינימאליים ואז לבחון את ההשפעה ורק אחר כך, אם יהיה צורך לשקול בחינת עונשי מינימום? לדעתי צריך את מבחני הוראת השעה לבחון בהדרגה מהקל אל הכבד ולא להתחיל עם התחמושת הכבדה של עונשי מינימום.
באשר להתחייבות ההורים נשאלת השאלה איזה סוג אחריות מטילים על ההורים? יש שלוש אפשרויות:
אחריות מוחלטת- אם הילד יידה אבנים אז אוטומטית יוטל קנס על ההורים ולא יתחשבו ביכולת של ההורים להוכיח שהנם עשו כל מה שסביר להשגיח על הילד.
אחריות קפידה- הערבות תחולט רק אם ההורה לא הצליח להוכיח שלא התרשל בהשגחה על הילד ושעה כל מה שסביר. כאן נטל ההוכחה הוא על ההורים לכך שלא התרשלו בהשגחה.
רשלנות- הערבות תחולט אם המדינה הוכיחה רשלנות מצד ההורים. נטל ההוכחה על המדינה לכך שההורים התרשלו בהשגחה.
לדעתי עבירות של אחריות קפידה הן לגיטימיות בכפוף לכך שהעונש הוא קנס ולא מאסר. אבל, עבירה של אחריות מוחלטת היא פסולה. למה לא לתת להורים לפחות הזדמנות להוכיח שהשגיחו השגחה סבירה על הילד?
אחרי הכל, אין אפשרות סבירה לפקח על תנועות ילדים ונערים 24/7. ילדים זקוקים לצורך התפתחותם התקינה גם למרחב חופשי מהשגחה צמודה של הוריהם וכאשר הם בבית הספר אז הילדים הם בהשגחת בית הספר ולא בהשגחת ההורים. חינוך ילדים , עם כל הרצון הטוב, אינו פתרון קסם למניעת זריקת אבנים. ילדים לא מושפעים רק מהוריהם ולא באופן טוטאלי. הם מושפעים גם מקבוצת השווים [peer group] וחינוך ההורים אינו ערובה מוחלטת להתנהגות טובה. יש גם תופעות של מרד ילדים בהוריהם. בעבר ילדים יהודים מרדו בהוריהם והפכו לציונים ועלו לארץ. ילדים פלשתינאים לא שונים מבחינה זאת במרד בהורים על רקע פוליטי.
גם לגבי בחינת הוראת שעה צריך לקחת בחשבון את מורכבות המתודולוגיה לבחינת הרתעה. כבר לוגיקנים בימי הביניים מצאו שלא נכון להסיק- post hoc ergo propter hoc מ"זה אחרי זה" לא נובע "זה מפני זה" או מא' בעקבות ב' לא נובע א' עקב ב'. דיויד יום פיתח את הרעיון הזה. מכך שיש מתאם [קורלציה] בין צעדי ענישה להפחתת יידוי אבנים לא נובע קשר סיבתי שצעדי הענישה גרמו סיבתית להפחתת יידוי אבנים.
אם יש ריבוי צעדים גם ענישה וגם הגברת האכיפה ויידוי האבנים פחת, אולי הוא פחת רק או בעיקר בגלל האכיפה ובכלל לא או רק באופן מועט מצעדי הענישה? צריך לבודד את צעדי הענישה ממכלול הגורמים שעשויים להשפיע על תופעת יידוי האבנים וזה בעייתי כי אנחנו לא באמת מבצעים ניסוי מעבדה לבחינת השפעת הענישה. זהו מחקר שדה.
כמו כן, יידוי האבנים מושפע גם מסיבות פוליטיות. אירועים ותהליכים פוליטיים יכולים להגביר תסיסה ולהקטין תסיסה כך, שצריך להיזהר במסקנות על קשר סיבתי לצעדי ענישה. גם אם צעדי הענישה יישארו ללא שינוי, תופעת יידוי האבנים יכולה להסלים או לדעוך. גם אם יידוי האבנים פחת לאחר החמרת הענישה עלינו לדעת שהוא פחת "בגלל" צעדי הענישה ולא בגלל סיבות אחרות.
אל רום
ירמיהו , עושה רושם שאינך מבין מהי " רשלנות קפידה " , או שלא תיארת כראוי למה אתה מתכוון . ברשלנות דנן , אין להוכיח כלום , אלא שעצם התוצאה , מטילה אחריות על העבריין , ולא משנה כלל מה היה מצבו הנפשי , הנה הוראות חוק העונשין המגדירות :
" סימן ג': אחריות קפידה
22. ( א)אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה, "בדין" – לרבות בהלכה פסוקה.
(ב)לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור – עליו הראיה.
(ג) לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות. "
כלומר , ייתכן שבלבלת בין אחריות מוחלטת ,לבין קפידה . ואפילו כך , צריך להוכיח הרי שכך נקבע בחיקוק לגבי העבירה הספציפית .
תודה
ירמיהו
אל רום, דומה שאינך מבין כלל מה אני כותב או מהי אחריות קפידה או מה פירוש "להוכיח".
ראשית, אין דבר כזה רשלנות קפידה. יש אחריות קפידה לחוד ויש רשלנות לחוד.
לפי הסעיף בחוק אותו ציטטת על מנת לא לשאת באחריות פלילית על האדם המואשם להוכיח שעשה כל שניתן למנוע את העבירה:
"לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור – עליו הראיה."
"עליו הראיה"- כלומר עליו להוכיח שעשה כל שניתן למנוע את העבירה. לכן, טעות בידך שבעבירת אחריות קפידה אין להוכיח דבר.
כאשר כתבת שאין להוכיח דבר כתבת שהמדינה לא צריכה להוכיח לגבי הנאשם ואילו אני כתבתי שהנאשם צריך להוכיח לגבי עצמו בהנחה שהוכח היסוד העובדתי.
גם מנקודת מבט של המדינה כלפי הנאשם אין זה נכון שהמדינה לא צריכה להוכיח דבר. היא לא צריכה להוכיח יסוד נפשי, אבל היא צריכה להוכיח יסוד עובדתי-פיסי [אקטוס ראוס-actus reus]. לא עצם התוצאה מטילה אחריות אלא עצם קיום היסוד העובדתי [לאו דווקא עבירה תוצאתית גם עבירה התנהגותית] ואת היסוד העובדתי המאשימה צריכה להוכיח.
אחריות קפידה לא מעבירה את נטל ההוכחה את הנאשם לגבי היסוד העובדתי אלא רק לגבי כך שעשה הכל למנוע את העבירה. אבל לשם כך צריכה המאשימה להוכיח תחילה שהוא ביצע בכלל עבירה לכאורה. לא יוצאים מנקודת מוצא שכל נאשם ביצע עבירה רק מפני שהוגש כתב אישום.
תמוה שאתה משער שהתבלבלתי בין אחריות קפידה לאחריות מוחלטת היות ואתה מייחס צורך להוכיח שלא קיים. דווקא באחריות מוחלטת לא יועיל לנאשם אם יוכיח שעשה הכל למנוע את העבירה.
lironsblawg
שלום ירמיהו ותודה על תגובתך, אכן, באופן אקראי לגמרי, זכיתי שמוטי קירשנבאום ז״ל יראיין אותי בתכנית האחרונה שלו. בסה״כ התראיינתי בלונדון את קירשנבאום חמש פעמים בערך, כך שאין לי מה להוסיף על ה
מספידים הרבים מהיכרות אישית. אני כן יכול לומר שהוא הקרין נינוחות וחום אנושי, יחד עם אירוניה וחדות, תמיד היתה זו חוויה ואתגר להתראיין אצלו. לא ראיתי שום סימן לכך שסופו קרוב. כמו כולם, אהבתי מאוד את מה שיצר, יהי זכרו ברוך. לגבי העניין עצמו, אכן החוק בנוסחו הנוכחי מאפשר להטיל קנסות (או ערובה) על הורים רק כשהקטין אינו מורשע אלא ננקטים כלפיו ״אמצעי טיפול״ ותזכיר החוק מבקש לשנות זאת ל״גם וגם״. השאלות בנוגע למידתיות במקומן, יחד עם זאת, כמו שגם אתה מציין, כשמבקשים לשרש תופעה, לא תמיד שיקולים מדעיים, כמו היכולת לבודד משתנים לצורך מדידת האפקט של כל אחד לחוד, גוברים על הרצון להשיג תוצאות ומהר. אני לא מכיר פסיקה המסווגת את היסוד הנפשי ביסוד אחריותם של ההורים. ברור שהיא לא אחריות מוחלטת, שכן החוק מחייב לשמוע אותם לפני החלטה וצריך להיות טעם לכך. אכן, כל מי שמתלהם בעניין זה, כדאי שישאל את עצמו האם הוא כהורה לילדים מתבגרים יכול לשלוט ולהיות אחראי על כל מה שהם עושים. כהורים, אנחנו משתדלים ולא צודק לדרוש מאיתנו יותר ממאמץ רציני וכן.
ירמיהו
ההמלצה: "כדאי שישאל את עצמו האם הוא כהורה לילדים מתבגרים יכול לשלוט ולהיות אחראי על כל מה שהם עושים."
אכן, זהו בסיס המוסר. למשל עמנואל קאנט בצו הקטגורי, הציווי המוחלט [האימפרטיב הקטגורי] בנוסחו הראשון, נוסח החוק הכללי
עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל מעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי
[עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות, ע' 78]
כלומר, כאשר אדם שואל את עצמו אם היה רוצה בכלל מעשי, מקסימה לפיה יוטל קנס על הורים בשל כך שילדם הקטין יידה אבנים, למרות שהם עשו ככל הניתן למנוע זאת, עליו לשאול את עצמו אם היה מוכן שהדבר יהיה לחוק כללי, כלומר שהוא עצמו כהורה לילדים ישלם קנס כאשר ילדו הקטין יידה אבנים למרות שהוא עשה כל מה שניתן למנוע ממנו זאת.
על פי השכלול של ג'ון רולס בספרו "תיאוריה של צדק" [פורסם באנגלית John Rawls, A Theory of justice pp 136-149] על מנת להבטיח שהשאלה תישאל בתנאים הוגנים יש לבצע ניסוי מחשבתי של שאלה הנשאלת במצב המקורי מאחורי מסך הבערות כאשר מקבל ההחלטה לא מודע לתנאים הקונטינגנטיים שישררו. כלומר, כאשר אדם לא יודע אם יהיה קורבן של יידוי אבנים, או הורה שמטילים עליו קנס בשל כך שילדו יידה אבנים, עליו לשאול את עצמו האם היה בוחר בעולם או בחברה, שבה מטילים קנסות על הורים אפילו אם הם עשו ככל הניתן להשגיח על ילדיהם מתוך הנחה שהוא יהיה ההורה שעליו יוטל קנס למרות, שעשה כל שניתן למנוע את העבירה?
אז כן, ההמלצה לכל אדם לשים את עצמו בנעלי ההורה שעליו מוטל קנס [לא פחות מאשר בנעלי האדם שמיידים עליו אבנים] ורק אז האדם מכשיר את עצמו לקבל החלטה מוסרית תוך שקילת האינטרסים של כל מי שנפגע מהחוק המוצע.
אל רום
ירמיהו , לא יישבת זאת עם הרישא של ההגדרה , שוב , מה היה הרישא :
"
22. ( א)אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות ……. "
בעוד אתה כתבת הרי :
" אחריות קפידה- הערבות תחולט רק אם ההורה לא הצליח להוכיח שלא התרשל בהשגחה על הילד ושעה כל מה שסביר. כאן נטל ההוכחה הוא על ההורים לכך שלא התרשלו בהשגחה. "
אז הרי , זה לא מתיישב עם הגדרת הרישא , זה סותר זאת בעליל !! שהרי העבירה אינה טעונה כאמור הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות , אז מה יועיל נטל ההוכחה ( כפי עבירות מס הכנסה , או טופסולוגיה מסויימת ) . ועלכל זה , צריך להתאים זאת לחיקוק ספציפי , ולא הבנתי , איך קישרת לחיקוק הספציפי ??
אתה צריך להיות פשוט מתודולוגי ומאורגן עם כל הכבוד . להסביר תחילה , מה הסעיף גורס במלל , מה ההגדרה העיונית , מה הג'וריספרודונס וכו…ושנבין כפי שצריך , באופן סיסטמטי הדברים . עושה רושם שיצרת זאת בעצמך , ואין בכך פסול כמובן , נהפוך הוא , אלא שככה עם כל הכבוד , לא מציגים זאת .
להתראות
ירמיהו
אל רום, אם הפרת חובת ההשגחה של הורה על ילדיו אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות הרי שהדבר מתאים לסעיף 22 (א) בדבר אחריות קפידה. הדבר יכול להתאים גם לאחריות מוחלטת, שלא קיימת היום בחוק העונשין, אבל הייתה בעבר חלק מהמשפט הפלילי הישראלי.
ההבדל בין אחריות מוחלטת לאחריות קפידה הוא שבאחריות מוחלטת לא יועיל לנאשם אם יוכיח שעשה כל שניתן למנוע את העבירה.
ואילו באחריות קפידה על אף שהעבירה אינה טעונה מחשבה פלילית או רשלנות, בכל זאת אם יוכיח הנאשם שעשה כל מה שניתן למנוע את העבירה הרי, שלא ישא באחריות פלילית ולא יורשע. הדבר הזה קבוע בסעיף 22(ב). לחוק העונשין.
יישום סעיף 22 (ב) על הפרת חובת ההשגחה פירושה שאם האחריות להשגחה הורית על ילדים היא אחריות קפידה, אז משביצע הקטין עבירה של יידוי אבנים וההורה הוכיח, שעשה כל שניתן למנוע את העבירה ולהשגיח על הקטין ואף על פי כן הקטין ביצע את העבירה, אז אין להטיל אחריות על ההורה.
לא הבנתי איזו סתירה או חוסר תועלת אתה מוצא בין היעדר מחשבה פלילית לבין נטל ההוכחה. המחוקק בכבודו ובעצמו בחוק ובסעיפים שציטטת בעצמך מצרף יחדיו היעדר מחשבה פלילית עם נטל ההוכחה המוטל על הנאשם, לכך שעשה כל שניתן למנוע את העבירה. זו פשוט טענת הגנה של הנאשם בעבירת אחריות קפידה ונטל ההוכחה של טענת ההגנה הזאת היא על מי שטוען להגנה-הנאשם.
lironsblawg
אל רום וירמיהו שלום,
הדיון ביניכם מחדד אצלי את המסקנה כי ההסדר בכל הנוגע לאחריות הורים כלפי מעשים פליליים של ילדיהם לוקה בחסר משמעותי. חוק הנוער שפיטה אינו מפרט על איזה בסיס עיוני מושתתת הסמכות להטיל על הורה קנס או ערבות בקשר לעבירה של ילדו. החוק רק מבהיר שדין הקנס כדין קנס בפלילים ומחיל את החלקים הרלוונטיים בחוק העונשין – שכולל את ההוראות ביחס ליסוד הנפשי (אחריות קפידה, רשלנות וכו׳) שהזכרתם. אבל עוד לפני היסוד הנפשי, נשאלת השאלה מהי בדיוק ההתנהגות המטילה אחריות על הורה? ההתייחסות הישירה ביותר לעניין היתה בבג״ץ טהא שהזכרתי בפוסט. אף שהעתירה התייחסה לצו צבאי בשטחים ולא לחקיקה בישראל, ייתכן שאפשר ללמוד מההדגשה של ביהמ״ש על כך שאין המדובר באחריות ההורה למעשי ילדו, אלא בהפרת חובה עצמאית של ההורה להשגיח על ילדו. אבל מה היקפה המדויק של חובה זו והיכן בדיוק קבוע שהפרתה מהווה עבירה? לא מצאתי לכך תשובה, לא בפסק הדין ולא במקום אחר (בדקתי את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ואת העבירות בקשר לקטינים, נכים וחסרי ישע בחוק העונשין). כיצד זה מתיישב עם עקרון החוקיות? לא ברור. אפילו בנזיקין אין אחריות שילוחית של הורים למעשי ילדיהם כלפי צד ג׳, בהעדר רשלנות של ההורים. בלהה כהנא בספרה (חבותם של הורים בנזיקין למעשי ילדיהם 172- 174 (התשס״ח)) מתייחסת לזה וגם מביאה פס"ד אמריקאי מעניין ((Horton שבו נקבע כי כדי לבסס אחריו הורים לתקיפה של ילדם יש להראות: 1. שהילד התכוון לתקוף 2. שההורה ידע על כוונה זו 3. שההורה לא פעל למניעת התקיפה.
אל רום
לירון , הבנתי את הבעיה , אלא שיש בעיה אחרת :
הבעיה הינה פילוסופית למעשה , מכיוון שכאשר אתה מביע אחריות שילוחית , הרי מניה וביה , אתה גורס , שאין בעיקרון השולח אחראי ישירות למעשי העוולה של השלוח ( vicarious liability ) אלא ,שהוא חב , למרות העדר האחריות הישירה , הנה ההגדרה גופא :
When one person is liable for the negligent actions of another person, even though the first person was not directly responsible for the injury. For instance, a parent sometimes can be vicariously liable for the harmful acts of a child and an employer sometimes can be vicariously liable for the acts of a worker.
והנה חוק השליחות , תשכ"ה 1965 ( למרות שהוא בעיקרו דן בפעולות משפטיות ) סעיף 2 כדלקמן :
2.שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח.
שהרי , דיני הנזיקין , מטרתם לא להצביע על אשם בהכרח , אלא גם :
לטפח סטנדרטים ונורמות התנהגות על מנת , למנוע מראש מעשי נזיקין ועוולה . שהרי , כלל גדול בנזיקין , הינו הצפיה מראש את האפשרות , ומניעתה על ידי נקיטת אמצעי זהירות ( סעיף 36 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש ) ) .
כך גם אחריות המדינה , הרי לא תיתכן אחריות ישירה למדינה , לשום מעשה עוולה , אלא באמצעות אורגן שלה , ובכל זאת , המדינה הינה שולחת מובהקת .
אם כך לירון , אני לא בטוח שזה פותר הבעיה תכל"ס , אבל , זה מביע את העיקרון הפשוט :
אחריות שילוחית , לאיו דווקא נועדה לזיקה ישירה למעשה עוולה , אלא גם הבעה של צפיה של פני עתיד , ונקיטת אמצעי זהירות מתאימים , הכשרה מתאימה , וגם :
מבלי להיכנס לסיבוכים , שיפוי ניזוק , ופיזור נזק , כערכים חברתיים מוגנים או הכרחיים . שהרי , ייתכן למשל , מעשה עוולה של חולה נפש , אשר ישאיר ניזוק , בלי אפשרות שיפוי ופיצוי , או עצם העיקרון של פיצויים חוקתיים ( והשווה : הלכת ישועה ) מביע זאת .
משמע : הפיצוי , טיפוח סטנדרטים , הינם ערכים או עקרונות , בלי קשר לאחריות ישירה . האם להטיל בגין כך , גם אחריות פלילית , לא אכניס ראשי כרגע בין הרים גבוהים אלה , אבל אולי בדיוק , ההסטה למישור האזרחי , יכולה לפתור הענין . אחשוב על כך .
להתראות
ירמיהו
בנושא הזה יש מאמר [לא קראתי אותו] אלי שרון, ההורים והקטין עובר החוק, פלילים ד, תשנ"ד 1993 281 – 263 אבל ככל הנראה מדובר בסמכות בית המשפט לנוער כאשר מקור הסמכות הוא סעיפים 28 ו 29- א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול).
אני מסכים שהדבר בעייתי מבחינת עיקרון החוקיות מפני שיש כאן אמצעי ענישה ללא חוק הקובע מהי העבירה ומהם יסודות העבירה שהפרתה גוררת ענישה זו. גם אם נניח שתיקבע עבירה של הפרת חובת השגחה הרי שחובת השגחה היא מושג עמום, מושג שסתום בעל רקמה פתוחה כך שיש כאן בעיה של היעדר אזהרה הוגנת כאשר הורה אינו יודע מה עליו לעשות על מנת שהמשפט יראה אותו כהורה שיצא ידי חובת ההשגחה על מנת לא להיות מורשע בפלילים. זו בעיה של בהירות הדין וניסוח מעורפל ועמום.
בעיה נוספת היא שחוק הנוער הנ"ל מטיל אחריות לא רק על הורה, אלא גם על בן זוג של הורה, שאינו הורה הילד [מה שנקרא לפעמים "הורה חורג"]. לדעתי, זה בעיתי להרחיב את האחריות הפלילית גם לבן/בת זוג של הורה שאין לו בעצם אחריות הורית של השגחה כל עוד לא הוסדר הנושא באמצעות צו אימוץ, או צו אפוטרופסות. לדעה דומה, איילת בלכר-פריגת, דפנה הקר, הורים או זרים: מעמדם המשפטי המצוי והרצוי של בני זוג של הורים, משפטים מ,1 (תשעא) 5-65.
לדעתי, דרך המלך להטלת אחריות פלילית על הורה בשל כך שילדו הקטין ביצע עבירה היא חקיקת עבירה עצמאית של הפרת חובת ההשגחה. הדרך של הטלת אחריות על ההורה כאשר העבירה היא עבירת הקטין עצמו מהווה הלכה למעשה אחריות קולקטיבית, או ענישה קולקטיבית ומנוגדת לשורה של עקרונות של משפט פלילי ליבראלי ונאור כגון: אין עבירה ללא התנהגות מרצון [או לפחות ללא אפשרות להוכיח שלא הייתה התנהגות מרצון], אין עבירה בלי מידה מינימאלית של נזק לציבור [הקשר הסיבתי בין להיות הורה לקטין שביצע עבירה לבין ביצוע העבירה ע"י הקטין], איש בשל עבירתו ייענש [ולא בנות ובנים אכלו בוסר ושיני הורים תקהינה].
הרחבת האחריות להורה רק מעבירת הקטין אינה חלק מתורת העבירות הנגזרות כגון: הניסיון, השידול, הסיוע ולכן לא ניתן לגזור את אחריות ההורה מעבירת הקטין, אלא אחריות ההורה צריכה להיות אחריות של מבצע עיקרי בעבירה נפרדת מעבירת הקטין.
אל רום
לירון , אז בטח תגלה ענין רב בפסק הדין , המביע אחריות של חולה נפש על מעשה נזיקין , הנה :
http://www.dindayan.com/rulings/05012720.t08.HTM.html
להתראות
אל רום
לירון , אני מניח שתעדיף הפסק דין בפורמט פי די אף , אז אם אכן , הנה :
יש ללחוץ כדי לגשת אל 05012720.t08.pdf
להתראות
אל רום
לירון , עוד מקרה קשה , הורה שאחראי או חב בנזיקין כלפי ילדיו , הכל בגין מחדל או פאסיביות גרידא , באי הענקת תשומת לב רגשית לילדיו , מקרים קשים דנן , יכולים לתת לך השראה באמת :
יש ללחוץ כדי לגשת אל 98020340.e06.pdf
להתראות
אל רום
רק תשים לב לירון ,אם אתה כבר טורח על הנושא :
אין ספק כמעט , שילד , יכול לתבוע בנזיקין את הוריו , בגין אי חינוך , אי הכשרה , אי מניעה , בקשר לפעילות עבריינית דנן , של זריקת אבנים או מה שלא יהא הדבר . שהרי ברור שהורים חייבים בזהירות מושגית כלפי הילדים , וענין לנו כאן גם בהפרת חובה חקוקה . מה יצא מזה בבית משפט , זה סבוך להעריך כרגע . רק קח נקודה זו בחשבון .
מאותה הסיבה שילד יתבע הוריו , וממילא אם היה צריך , מישהו בנעליו היה עושה זאת , אז המדינה הייתה יכולה לכאורה , אלא ששוב :
צריך כאן חקיקה מתגברת , על יותר מדי מכשולים …..להתראות
אל רום
לירון , תנסה לחשוב על הקונסטרוקציה הבאה :
1) המדינה תובעת את ההורים , בנזיקין (יעילות , תעשיתיות , וזריזות ומקצועיות , והכל בהליך אזרחי ).
2) את בעיית הזהירות המושגית ( שהרי , בין אדם לבין המדינה , אין בעיקרון יחסי רעות או שכנות ) והקשר הסיבתי , מנטרלים על ידי תביעה רק בעילה של הפרת חובה חקוקה ( סעיף 63 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש ) על בסיס הפקודה עצמה ( למרות ההחרגה של הפקודה בסעיף עצמו ) ודיני העונשין , והכל ביחס לבני אדם לבני אדם ) .
3) בכך נבנה , לא רק אלמנט הרתעתי ,אלא גם ווסת טוב , לאותם המקרים אשר בהם , המדינה בטוחה שההורים נהגו בתום לב , או עשו כל אשר לאל ידם למנוע פעילות עבריינית של הילד , או להבחנה , בין מקרים חמורים יותר או חמורים פחות .
4) כך מנטרלים את מכשול הזהירות המושגית , קונקרטית , ואת הקשר הסיבתי בין הנזק לבין המזיק .
5) כספי הפיצויים , יועברו לקרן , אשר תפצה ניזוקים מזריקת אבנים .
6) כל זה , יחייב קרוב לוודאי חקיקה ספציפית , ויש סיכוי שיעבור בג"ץ.
להתראות