800px-Ajedrez._Moros_y_Cristianos

לאחרונה, התפרסם בגרסה בלתי מסווגת, המיועדת לציבור הרחב, מסמך מטעם הרמטכ"ל שכותרתו "אסטרטגיית צה"ל". המסמך זכה להתעניינות מסוימת בתקשורת, בהיותו ביטוי חסר תקדים של שקיפות וולונטארית של הצבא כלפי הציבור הרחב בעניינים המצויים בליבת קיומו – הערכת האיומים החיצוניים  על ביטחון המדינה והמענה הנדרש להם בבניין הכוח הצבאי ואופן הפעלתו . כבר נסקרו היבטים שונים וחשובים של המסמך (ראה כאן וכאן, למשל).

"צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה" אמרה רחל המשוררת ועל כן אבקש להתייחס למקומו של המשפט בלחימה, כפי שהוא משתקף במסמך זה ועל היחס בין מלים למעשים.

במסמך של 33 עמודים בלבד, "משפט" על נגזרותיו השונות (משפט בינלאומי, מאמץ משפטי, מערכה משפטית, מענה משפטי ועוד) מוזכרים 15 פעמים. לשם השוואה, המאמץ הלוגיסטי, על נגזרותיו מוזכר רק שמונה פעמים במסמך.[1]

כבר בפרק א', שעניינו המסגרת האסטרטגית ועקרונות תפיסת הביטחון הלאומי נכתב: "הפעלת הכוח תיעשה בנחישות כדי להשיג את היעדים המדיניים, תוך פעולה על פי כללי המשפט הבין לאומי בדגש על דיני המלחמה…".[2] בהערת השוליים אף מוזכרים ארבעת עקרונות היסוד של דיני הלחימה (הצורך הצבאי, האבחנה, המידתיות וההומאניות).

בפרק ב', העוסק בסביבה המבצעית, מצוין שגם האויב מציב אתגרים בפני צה"ל בכך שהוא נוקט "גישה רב ממדית" הכוללת "מאמץ תודעתי ומשפטי".[3]

פרק ג', המציב עקרונות כלליים להפעלת הכוח של צה"ל, מתייחס לממד המשפטי בכל מצבי התפקוד הצבאי: שגרה (כולל "המערכה שבין המלחמות"), חירום ומלחמה. במצב שגרה נערכות "פעולות לא צבאיות שנועדו לצמצם את חופש הפעולה של היריב ולהגדיל את חופש הפעולה של מדינת ישראל" ובהם "מערכה משפטית".[4] במצבי מלחמה וחירום נמנים "יכולות ומאמצים עיקריים" ובהם "יכולת לנהל מאמצים הסברתיים ומשפטיים יעילים בעת הלחימה ואחריה, במטרה ליצור לגיטימציה לפעולה."[5]

גם בפרק ה', העוסק בבניין הכוח של צה"ל, יש התייחסות להיבט המשפטי. בין "יכולות הליבה" הנדרשות בצה"ל, בקטגוריה של "יכולות מאפשרות" נמנה "מענה משפטי".[6] במסגרת פיתוח היכולות להשגת לגיטימציה, ניתן דגש ל"תכנון מבצעי הנתמך בידע משפטי".[7]

לסיכום, המודעות לקיומו של ממד משפטי ללחימה בעידן שלנו ולחשיבותו המכרעת עוברת כחוט השני לאורך המסמך כולו: החל מניתוח אופן פעולתו של האויב, עבור בעקרונות להפעלת הכוח ע"י צה"ל, בשגרה, בחירום ובמלחמה וכלה בדגשים לבניין הכוח של צה"ל לשם השגת ייעודו. המאמץ המשפטי אינו עניין שולי, אלא נמנה עם ה"מאמצים העיקריים" ו"יכולות הליבה".

השאלה היא, האם מדובר ב"מלים יפות" ותו לא.

מצד אחד, יש לשים לב שמדובר בגרסה בלתי מסווגת של מסמך המיועד, בראש ובראשונה, לתיאום וליצירת שפה משותפת בין גופי צה"ל: הוא "אבן הראשה"[8]  או "המצפן"[9] להכוונת הפעלת הכוח ולבניינו. אין המדובר במסמך של דובר צה"ל שפניו החוצה בלבד, אלא במסמך פנימי, שמקומו המרכזי של המשפט בו מעיד לכאורה על עומק ההטמעה של הממד המשפטי בתפיסה המבצעית ובשיח הצבאי-הפנימי.

מהצד האחר, נשאלת השאלה כיצד תפיסה זו בדבר מרכזיותה של המערכה המשפטית עולה בקנה אחד עם רמזים בנוגע לתכנית הקיצוצים של צה"ל. כותב אמיר אורן, באותה כתבה בה הוא סוקר את מסמך אסטרטגיית צה"ל: "הכיוון המדובר במסדרונות הקריה הוא קיצוץ רבע מסגל היחידות שאינן בליבת העיסוק הצבאי. רבע מהרבנות, רבע מהפרקליטות, רבע מהחינוך". "אינן בליבת העיסוק הצבאי"? כיצד מתיישב הדבר עם התפיסה שהמענה המשפטי הוא "יכולת ליבה" ו"מאמץ עיקרי"?

עוד פורסם, עם ההודעה על מינויו הקרוב של פרקליט צבאי ראשי (פצ"ר) חדש, על הורדת תקן דרגתו של הפצ"ר מאלוף לתת-אלוף (ראו כאן). אני מבין את הרצון לחסוך ולצמצם, אבל מתוך כעשרים האלופים בשירות קבע בצה"ל, האמנם זה התקן המיותר ביותר? האם זה הצעד שיציל את צה"ל מביקורת ציבורית על בזבוז וחוסר יעילות?

בארגון היררכי כמו צה"ל, דרגה היא לא רק עניין של שכר ותנאי שירות – היא מסר ברור ומוחשי בדבר החשיבות היחסית של תפקידו של נושא הדרגה ובדבר מעמדו בתוך הארגון. הורדת תקן דרגתו של הפצ"ר משדרת את המסר ההפוך למסר המשתמע ממסמך אסטרטגיית צה"ל.

אם כבר מצאו הרמטכ"ל ושר הביטחון פנאי לערוך שינויים במעמדו של הפצ"ר, חבל שלא מצאו פנאי לשקול ולהחליט בדבר יישום המלצות וועדת טירקל בנושא, שנכללו בדו"ח בעניין מנגנוני הבדיקה והחקירה בישראל של תלונות וטענות בדבר הפרות של דיני הלחימה על פי המשפט הבינלאומי. דו"ח זה פורסם עוד בפברואר 2013 וההמלצות נועדו למסד את עצמאותו של הפצ"ר בחקיקה ובמהלכים ארגוניים על מנת לחזק את תוקפן של החלטותיו בפני ביקורת בינלאומית.[10] כאשר עוד ישבה וועדת טירקל על המדוכה ובחנה האם ניתן לומר שמעמדו של הפצ"ר בצה"ל מאפשר לקבוע שהוא עצמאי, כנדרש על פי הנורמות הבינלאומיות בנוגע לחקירות, דווקא מיהר צה"ל להודיע לוועדה שהוחלט לעגן את תפקיד הפצ"ר בתקן בדרגת אלוף.[11]

אפשר שמאן דהוא חשב כי משסר צילה של וועדת טירקל, ניתן לבטל את הצעדים שננקטו על מנת להניח את דעתה. זו טעות מרה. מדינת ישראל, צה"ל והמערכת המשפטית הצבאית בישראל נבחנים בשבעים ושבע עיניים מעבר לים. כך למשל, דו"ח ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם בעקבות מבצע "צוק איתן", שפורסם לפני כחודשיים לא נמנע מלציין כי המלצות וועדת טירקל בעניין מיסוד עצמאותו של הפצ"ר טרם יושמו.[12]  אף זה ממאפייניה של המערכה המשפטית:  מי שטועה לזהות אותה עם המערכה התקשורתית, עלול לחשוב כי המערכה הסתיימה ולהיות מופתע מאוד לגלות כי טחנות הצדק אכן טוחנות לאט, אבל מרגע שהתחילו לטחון, קשה לעצור את גלגלי השיניים שלהן.

אין זה מאוחר מדי עבור ראשי מערכת הביטחון לנהוג על פי המאמר העממי האמריקאי: "put your money were your mouth is", או בלשון חכמינו: "לא המדרש עיקר אלא המעשה".[13]   הפיקוד העליון זיהה נכון כי המאמץ המשפטי הוא מאמץ עיקרי במערכה שמנהלת מדינת ישראל, אבל נדרש לגבות את ההכרה במעשים.

אסטרטגייה תמונה

 

[1] בסטייה מהנושא כאן, הקלות שבה ניתן לחפש מלים במסמך PDF, מאפשרת לקרוא "בין השורות" של המסמך דברים מעניינים. כך, למשל, דורון מיינרט כתב על המחלוקת בין "מפלגת האש" ו"מפלגת התמרון" (https://www.facebook.com/dmeinrath/posts/10207873241487935#, http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2392364). ובכן, המלה "אש" מופיעה במסמך  23 פעמים ואילו המלה "תמרון" רק 17. אגב, את שתיהן "מנצחת" המלה "מודיעין" (38 מופעים). עוד דוגמה?  כיצד משתקפת במונחים כמותיים המחלוקת בין הגנה (כיפת ברזל, למשל) להתקפה? כאן הממצא עשוי להפתיע: 74:44 לטובת "הגנה" על נגזרותיה.

[2] עמ' 9.

[3] עמ' 12.

[4] עמ' 14.

[5] עמ' 17.

[6] עמ' 27.

[7] עמ' 32.

[8] עמ' 3 (המבוא).

[9] מתוך מכתב הלוואי בחתימת הרמטכ"ל.

[10] הוועדה הציבורית לבדיקת האירוע הימי מיום 31 במאי 2010 – ועדת טירקל, דו"ח שני המלצות 7, 8, עמ' 321 – 330. (פברואר 2013). תקצר היריעה כאן מלפרט את כל המלצות של הוועדה בעניין זה מול הפרקטיקה הקיימת. וייתכן שאעשה זאת בפוסט נפרד.

[11] שם, מכתבו של עוזר הרמטכ"ל דאז מיום 10.11.2011, ה"ש 101.

[12] Report of the detailed findings of the independent commission of inquiry established pursuant to Human Rights Council resolution S-21/1, A/HRC/29/52, para. 621.

[13] אבות א, יז.