מטבעם של הליכים משפטיים, שמתוך שגרה אפרורית ופרוזאית עשויה לבצבץ במפתיע סוגיה שיש בה עניין לרבים. כזה הוא התיק שנדון כאן[1] – מעשה בתביעה בגין תאונת דרכים שאירעה בשטחים, שהגיש תושב השטחים נגד תושב לוד בבית השלום ברמלה והגיעה לדיון בפני כב' השופטת רבקה גלט. התובע העיד בפני בית המשפט בערבית ודבריו תורגמו ע"י מתורגמנית ששכרה שולם על ידו. יחד עם זאת, התובע ביקש להעיד עדים נוספים דוברי ערבית וכן להגיש מסמכים שונים וטען כי על בית המשפט לממן את הוצאות התרגום.

על פני הדברים, בקשתו התקבלה והשופטת שינתה את החלטתה הראשונית בעניין בעקבות עיון נוסף: היא הזכירה את סימן 82 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל, 1922, לפיו, בכפוף לכל תקנות שתתקין הממשלה מותר להשתמש בעברית ובערבית במשרדי הממשלה ובבתי המשפט.[2] היא קבעה, ובצדק, כי בית המשפט הוא הנזקק לתרגום, אף שמדובר בתרגום מהשפה הערבית, שהצדדים רשאים להשתמש בה בפני בתי המשפט.[3] לפיכך, אך הוגן שבית המשפט יישא בעלות זו.

יחד עם זאת, קביעתה שבית המשפט יישא בעלויות סויגה במלים "בשלב זה" ועל כך הוסיפה: "אך אין בכך כדי למנוע את האפשרות להטלת ההוצאות בתום ההליך, על מי מבעלי הדין."[4]

סייג זה נלמד בדרך של היקש מפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בעניין הוצאות הקלטת הדיונים, חלף רישום פרוטוקול ממוחשב באמצעות הקלדה.[5] כב' השופטת אסתר חיות קבעה "נראה לי כי יהא זה ראוי ונכון לקבוע כי, ככלל, מקום שבו יוזם בית המשפט רישום של פרוטוקול הדיון בדרך של הקלטה, תמומנה הוצאות ההקלטה לאורך ניהול הדיון על-ידי הנהלת בתי המשפט ואילו ההחלטה מיהו בעל הדין שעליו יוטל לשאת בהוצאות אלה, אם בכלל, תינתן בתום הדיון ובמסגרת ההוראה הכללית הנוגעת להטלת הוצאות משפט…".[6]

השופטת גלט קובעת: "לדעתי, יש דמיון רב בין סוגיית עלויות הקלטת הפרוטוקול, לבין סוגיית התרגום מערבית בעת הדיון, שעה שבשני המקרים המדובר בצורך של בית המשפט. לאור זאת, אני רואה לנכון להנחות עצמי, בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, וברוח הנאמר בה."

בכל הכבוד הראוי, לעניות דעתי השוואה זו אינה מדויקת. אכן, אפשר שהן במקרה של הקלטה והן במקרה של תרגום מערבית הצורך יהיה של בית המשפט. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר שהמקרים זהים.

המשותף להקלטה ולתרגום של העדויות במשפט הוא שהם כרוכים בהוצאות משמעותיות, שהטלתן על הצדדים עלולה להרתיע מפני גישה לערכאות, אולם קיים הבדל משמעותי בין הדברים.

הצורך בהקלטת דיון, במקום עריכת פרוטוקול בהקלדה על מחשב, נובע מאופיו של ההליך בו מדובר, למשל, מספר עדים רב וצורך לזרז את שמיעת המשפט. אם הוצאות נוספות הנובעות מהקלטה יוטלו בסופו של דבר על הצד שיפסיד במשפט, אין בכך פגיעה בשוויון בין בעלי הדין. ההבדל בין בעלי דין שמשפטם מורכב ומצדיק הקלטה לבין בעלי דין אחרים איננו נוגע לזהותם והוא טעם הנוגע לעניין לא לאדם.

לעומת זאת, ההבדל בין בעלי דין שבמשפטם נזקקים לתרגום מערבית לעברית לבין בעלי דין אחרים אינו נוגע לאופיו של ההליך אלא לזהותם של בעלי דין – היותם ערבים.[7] הבעיה הנוצרת היא שבתוך קבוצת בעלי הדין המפסידים במשפטם האזרחי, מוטלת כאן הוצאה (ניכרת) נוספת על בעלי דין ערבים, בהשוואה לבעלי דין אחרים ובכך נעוצה פגיעה בעקרון השוויון. הסיבה היחידה לפגיעה זו היא העובדה שרוב שופטי ישראל אינם שולטים בערבית, למרות מעמדה כשפה שרשאים בעלי דין ועדיהם להשתמש בה בבתי המשפט. אפשר ששינוי מצב זה על ידי חיובם של המתמנים לשופטים לשלוט גם בשפה הערבית איננה דרישה סבירה וריאלית, לפחות לא בטווח הקצר. יחד עם זאת, קיים אמצעי חלופי למנוע את הפגיעה בשוויון והוא, שמערכת בתי המשפט תישא בהוצאות תרגום עדויות ומסמכים מערבית לעברית, לא רק מלכתחילה, אלא גם בסופו של דבר, ולא תשאיר לעצמה את הפתח להטיל הוצאות אלה על הצד המפסיד במשפט. אם כך ייעשה, הרי שלכל הפחות מבחינת הנשיאה בהוצאות המשפט, לא יוטל נטל כבד יותר על בעלי דין ערבים שהפסידו במשפטם, בהשוואה לבעלי דין אחרים בנסיבות דומות.

[1] תא"מ (שלום רמלה) 3316-09-12 עואודה נ' אלצאנע, 5 (פורסם בנבו, 14.5.2015)

[2] ההוראה המקורית דיברה בשלוש שפות ובכללן אנגלית וגם נתנה לאנגלית מעמד עדיף, אך הוראה זו בוטלה בס' 15(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948.

[3] יש שאלה, טעונה ושנויה במחלוקת יותר, האם משמעות סימן 82 לדבר המלך היא שהשפה הערבית היא "שפה רשמית" בישראל ומה בכלל משמעות המושג "שפה רשמית". סוגיה זו אינה נדרשת לדיון כאן, שכן אין ספק כי לבעלי דין ולעדיהם מותר להשתמש בערבית בבית המשפט, בין אם "ערבית היא "שפה רשמית" ובין אם לאו.

[4] עניין עואודה, לעיל ה"ש 1, בעמ' 5.

[5] רע"א 8532/14 דחלאן נ' עזבון המנוחה מרים חנה אמיתי ז"ל (פורסם בנבו, 31.3.2015)

[6] שם, פס' 6 לפסק הדין.

[7] ברור כי הזיהוי בין צורך בתרגום מערבית לעברית ובין בעלי דין ערבים איננו מלא: ראשית, בעלי דין ערבים עשויים לשלוט בעברית במידה כזו שאינם נזקקים להעיד בערבית; שנית, משפט עשוי להתנהל בין בעל דין ערבי לבעל דין יהודי. אם בעל הדין היהודי יפסיד, הוא יישא בהוצאות התרגום מערבית; שלישית, בעלי דין יהודים עשויים להיזקק לעדים ערבים מטעמם או להפך. ההוצאות אינם מוטלות על העדים, אלא על בעלי הדין ולכן אין זהות בין עדות בערבית לזהותו של בעל הדין שישלם את הוצאות תרגומה. למרות הסתייגויות אלה, נדמה לי שברור שהסבירות שבעל דין ערבי יזדקק לעדויות בערבית מטעמו גבוה יותר מן הסבירות שיזדקקו לה בעלי דין אחרים. בנוסף לכך, גם בעל דין ערבי המסוגל להעיד בעברית, סביר להניח שהיה מעדיף להעיד בשפת אמו. הסיכון של הטלת הוצאות התרגום עלול להפעיל עליו לחץ שלא לעשות שימוש בשפתו ובזכותו ואף בכך יש פגיעה בלתי מוצדקת בו.