כתבה של ברוך קרא ששודרה בערוץ 10 לפני מספר ימים, עסקה בתלונה שהוגשה לנציבות הקבילות על שופטים ונמצאה מוצדקת. נשוא התלונה הייתה שופטת בית המשפט לענייני משפחה, שגישרה בסכסוך משמורת בין הורים גרושים, שהסתיים בהסכם שהקנה לה – כשופטת – את הסמכות לדון בכל מחלוקת הכרוכה בהסכם. נחשו מי נתנה להסכם תוקף של פסק דין? צדקתם, אותה מגשרת/שופטת.
מעיון בתמצית החלטת נציב תלונות הציבור על שופטים, עולים מספר פרטים חשובים נוספים: ראשית, לשם ההגינות, חשוב לציין כי עצם העיסוק בגישור לא היה יוזמה פרטית של השופטת. מסתבר מתגובתה לתלונה, כי מדובר ב"פיילוט" בבתי המשפט למשפחה במחוז, שקיבל גיבוי והכרה ממנהל בתי המשפט ואומץ ע"י נשיאת המחוז. מטרתה של התכנית הייתה דילול מספר התיקים ולשם כך הועברו חלקם לגישור בפני שופטים בדימוס וחלקם האחר הועברו לגישור "צולב" מן השופטים המטפלים לידי שופטי משפחה מכהנים אחרים. מתגובת השופטת לא ברור האם במסגרת התכנית הכוונה הייתה שהשופטים ה"מגשרים" גם יאשרו כשופטים את הסכמי הגישור שסייעו להשיג וגם ידונו במחלוקות עתידיות שינבעו מהם. נדמה לי שמותר לשער, כי העדרה של טענה כזו בתגובתה מרמז על כך שכאן הייתה תרומתה האישית של כבוד השופטת להגברת "יעילותה" של התכנית.
עוד פרט חשוב שעולה מתמצית החלטת הנציב, היא ש"תכנית הגישור" הניסיונית הזו בבתי המשפט למשפחה במחוז כבר זכתה בעבר להתייחסות בנציבות במסגרת הטיפול בפנייה קודמת ועוד באפריל 2013 הביע דעתו הנציב הקודם, כבוד השופט גולדברג, כי הגישור הוא עיסוק שמחוץ לבתי המשפט וכי אין זה מסמכותו של בית משפט לעסוק בגישור. לא ברור, האם הנהלת בתי המשפט התעלמה מקביעה זו, או שמא קדם האירוע הנוכחי למכתבו של הנציב הקודם ועל כן טרם יושמו המלצותיו.
לגופו של עניין, קובע כבוד הנציב אליעזר ריבלין:
"גם אני סבור, כי על פי המצב המשפטי הקיים, הגישור הוא עיסוק שמקומו מחוץ לבית המשפט, ובית המשפט אינו מוסמך לשמש כ"מגשר" בסכסוכים המובאים לפתחו. לעניין זה, מקום שאין הסמכה מפורשת בחוק, הסכמת הצדדים אינה יכולה להועיל ואין בכוחה להקנות לבית המשפט סמכות שהחוק לא העניק לו. כאמור, הליך הגישור שונה באופיו מן ההליך השיפוטי. התנהגות והתנהלות המותרות למגשר אסורות על השופט. טשטוש התחומים עשוי לפגוע בתדמיתה של מערכת השיפוט ולהסב לה נזק ארוך טווח."
באופן מיוחד, עומד כבוד השופט ריבלין על כך שטשטוש הגבולות בין גישור לשפיטה פוגע בחסיון המוקנה להליך הגישור ועומד בניגוד לדין ולרוחו של הליך הגישור.
אכן, דברים כדורבנות ואם יורשה לי להוסיף, לדעתי שופט מכהן המחליף "כובעים" כמגשר וכשופט באותו עניין, חוטא באופן מהותי הן לתפקיד השיפוטי והן להליך הגישור.
חוטא להליך הגישור, שכן הגישור במהותו מבוסס על הסכמת הצדדים ועל העדר סמכות הכרעה וכפייה של המגשר. מלכתחילה, אפילו שופט בדימוס צריך להיזהר, שמא עצם זיהויו כשופט (ולו בדימוס) יביא את הצדדים לכלל טעות בהבנת מהות ההליך ולנטייה להסתמך על הכרעתו ולקבל כל הצעה שיציע. גם אני כמגשר, נתקלתי לא פעם במצב שבו, בשלב מתקדם של הגישור ולמרות הסבר מקיף על מהות ההליך בפתיחתו, תולים המגושרים עיניהם בי ומצפים או מבקשים שאכריע ביניהם. זהו פיתוי שמגשר צריך להתגבר עליו. שופט מכהן, שאף מאשר את ההסכם בין הצדדים כשופט ומשיג את "הסכמתם" לכך שידון כשופט במחלוקות עתידיות בקשר אליו, מחזק את הכוח והדומיננטיות שלו בהליך ומחליש את תחושת השליטה של המגושרים בתהליך. זה אינו גישור ו"הסכמה" שהושגה בתהליך כזה חשודה מאוד.[1]

חוטא להליך השיפוטי, שכן הליך שיפוטי צריך להסתמך על החוק, להתנהל בנוכחות כל הצדדים ולפי פרוצדורה שקופה, ולכלול הנמקה של ההחלטה. כולם מאפיינים הנעדרים מהליך הגישור.

הערבוב בין שיפוט לגישור מחבר את הרע שבכל העולמות – את אבדן האחריות והשליטה של המגושרים על יישוב הסכסוך שביניהם, מחד גיסא, עם העדר אחריות של המכריע החיצוני, אחריות המבוססת על החוק ועל שקיפות והנמקה, מאידך גיסא.
בכל הכבוד הראוי, אני מתקשה להבין את ההיגיון שביסוד ה"פילוט" הזה: הרצון להקטין את עומס התיקים בבתי המשפט מוכר והיעזרות בגישור היא בהחלט פתרון ראוי לחלק ניכר מהמקרים. למיטב הבנתי, אין מחסור במגשרים מנוסים בתחום המשפחה.[2] מדוע להשתמש לשם כך בשופטים מכהנים, שאף ידיהם, מן הסתם, עמוסות בתיקים שבהם הם משמשים כשופטים?

כנראה שלא צריך להיות שופט או מגשר כדי להבין את הבעייתיות שבעניין – די בשכל ישר. עובדה, שהעיתונאי ברוך קרא מסיים את כתבתו במלים "אולי ויש עוד אפשרות, כמו שלא כל מגשר יכול להתמנות לשופט, אולי לא כל שופט יכול לעסוק בגישור".

לחיצת ידיים

_________________________________________________________

[1] ראוי לציין, כי במסגרת ההליכים האלטרנטיביים לפתרון סכסוכים, יש גם פתרון לצדדים המבקשים שבמסגרת הליך שמחוץ לבית המשפט גורם חיצוני יכריע ביניהם – קוראים לזה בוררות. אגב, גם בבוררות אסור לבתי המשפט לעסוק ללא הסכמה מפורשת בחוק. כך או כך, מכיוון שבוררות וגישור הם הליכים שונים בתכלית, חיוני שהצדדים לסכסוך יהיו מודעים לטיבו של ההליך בו הם נוטלים חלק. אסור לקרוא לבוררות "גישור" ולהפך.

[2] למען הסר ספק, אינני עוסק בגישור בענייני משפחה ולכן אינני מדבר מן ה"פוזיציה" של מבקש פרנסה.