על פרטיות וצילומי עירום עצמיים – בעקבות אלון עידן

בדרך כלל אני קורא בעניין את פינתו של אלון עידן "המלה" במוסף הארץ. במידה מסוימת, העניין נובע מחוסר היכולת שלי לחזות את תגובתי לכתוב: לפעמים אני חושב שהפינה מאירה באופן מבריק ביטוי שגור ולעיתים אחרות אני חושב שמדובר במלל נפוח ומתחכם. לא נורא, מי שלא עושה – לא טועה ולכתוב כל שבוע משהו מקורי ומעניין זה לא קל.

הפינה השבוע הצליחה לשלב אצלי את שתי התגובות גם יחד. עידן כתב על המלה "פרטיות", אגב פרשת צילומי העירום של המורה, שנחשפו על ידי תלמידיה והופצו ברשת.

בחלק הראשון, שואל את עצמו הכותב למה בעצם אנשים מצלמים את עצמם בעירום ומשיב על כך תשובה מבריקה לטעמי – הם רוצים לראות את עצמם בעיניו של האחר.

בהמשך, יש חלק על הטכנולוגיה – הטלפונים החכמים, המצלמות, הרשתות החברתיות, בלה –בלה-בלה.

ואז אומר עידן ושואל:

"כמובן שהתלמיד חדר לפרטיותה כשפתח את הטאבלט וצילם את תמונות העירום שלה. אבל השאלה הגדולה יותר היא זאת: האם הפרטיות שלה לא הופרה כבר ברגע שצילמה את עצמה בעירום? האם הצורך להיות הקהל של עצמך, הצורך לפצל את עצמך, הצורך לזהות את עצמך עם האחר גם כשאתה לבד – האם אלו אינן ההפרות האמיתיות של המושג פרטיות? האם המבט החיצוני על עצמך הוא לא התצורה העמוקה ביותר של הפרת פרטיות?"

ובכן – לעניות דעתי – לא.

פרטיות היא מרחב שבו יש לפרט שליטה על המידע הנוגע לו ובו הוא יכול להתנסות, ליצור ולפתח את אישיותו ללא הפרעות חיצוניות. פרטיות איננה קיימת, אלא כהגדרת גבול בין העצמי לאחר. אין לפרטיות משמעות ללא התייחסות לסביבה החיצונית והגבלתה. פרטיות מעולם לא הייתה מלה נרדפת לאוטונומיה מוחלטת. כמו שכתב המשורר האנגלי ג'ון דאן, שום האדם אינו אי (no man is an island). אנשים נבדלים זה מזה במידת העצמאות המחשבתית והאחרת שלהם, אבל איש אינו פטור לחלוטין מן המחשבה "מה יגידו".

הפרת הפרטיות היא החדירה החיצונית, ללא הסכמה, למרחב האישי הזה והיא שונה לגמרי מן העיסוק של האדם עצמו במחשבה מה יחשבו עליו. אולי תאמרו שאני משפטן צר-מוחין (הנה, גם אני לא פטור מהניסיון לראות את עצמי מבחוץ…), אבל בעיני יש חשיבות, לא רק משפטית, אלא גם מוסרית, לשמור על האבחנה הברורה בין הדברים ולא לטשטשה.

והערה אחרונה – עם כל הכבוד לטכנולוגיה, המשחק הפרטי בניסיון לראות את עצמך מבחוץ איננו חדש כלל וכלל. באופן מהותי, הצילום העצמי (בעירום או לא) איננו שונה מן היומן האישי, שאיננו תופעה חדשה. בשיטוט קצר ברשת מצאתי ערך מעניין על סֶמיוּאֶל פִּיפְּס, אנגלי בן המאה ה-17, שיומנו האישי מהווה מקור חשוב להכרת תקופתו. האיש לא היסס לכתוב גם על דברים אישיים מאוד – הקושי של אשתו להיכנס להריון והרומנים שלו מחוץ לנישואין (כולל תיאורים גרפיים). הוא לא פרסם את היומן בחייו, אבל כתב טיוטה אותה העתיק "על נקי", שמר אותו בספרייתו ואף כרך אותו. האם ויתר על פרטיותו בעצם כתיבתו? לדעתי לא. האם היה מסכים ואולי אף רוצה שיעיינו בו אחרי מותו? אינני יודע. הדבר מעורר שאלה נוספת, מעניינת, בדבר קיומו של "מועד תפוגה" להגנת הפרטיות כאשר לדברים יש חשיבות היסטורית והאיש עצמו (ואולי גם הקרובים לו עליהם כתב) כבר אינם בין החיים.

פורסם ע"י lironsblawg ב- משפט זה לא הכל תגיות: פרטיות