מספר הערות על המכתב האמור ועל הטענות שנשמעו בעקבותיו.

ראשית, ציות אינו ערך מוחלט ואינו ערך עליון. זו אינה רק תפיסתי האישית או תפיסה מוסרית, אלא גם הציווי של החוק עצמו: חוק השיפוט הצבאי פוטר חייל מחובת הציות לפקודה אם ברור וגלוי שהפקודה שניתנה לו היא לא חוקית.[1] יותר מכך – חייל שיבצע עבירה מתוך ציות לצו שהוא בעליל שלא כדין, יישא באחריות לעבירה ולא יוכל להתגונן בטענה שרק ציית לפקודה.[2]

יחד עם זאת, ציות לחוק באופן כללי וציות לפקודות בצבא, בפרט, הם הכלל, המחייב בכל המקרים, למעט אותם מקרים קיצוניים ש"דגל שחור" מתנוסס מעליהם. כך מתחייב מעקרונות יסוד של המשטר הדמוקרטי – קבלת הכרעת הרוב וכפיפות הצבא לממשלה.[3]

מכך עולה מסקנה חשובה: סרבנות חייבת להיות מוצא אחרון. מתחייב כי השוקל לסרב ימצה את האפשרות לשכנע בדרכים חוקיות בדבר פסלות הפעולה שהוא נדרש לעשות, טרם נקיטת צעד חריג זה.[4] כמו כן, מכך שסרבנות פוגעת בעקרונות יסוד דמוקרטיים מתחייב גם שמידת הפסול בפעולה שהמסרב מתבקש לעשות תהיה גדולה דיה על מנת להצדיק פגיעה בערכים אלה.

פעולת החותמים על המכתב במקרה הזה מעוררת ספקות בדבר עמידתה בשתי הדרישות הללו:

ראשית, בתגובתו של דובר צה"ל לטענות שפורטו בתקשורת (ראו בסוף הכתבה ב-ynet),  נאמר כי הן אינן מוכרות וכי החתומים על המכתב פנו לתקשורת, טרם שפנו למפקדיהם או לגורמים הרלוונטיים בצה"ל. ואבהיר – מעבר לפנייה למפקדיו, חייל זכאי לפנות לפרקליטות הצבאית, אם הוא סבור שדבר מה נעשה שלא כדין, הדבר אינו נחשב "עקיפת סמכות" אסורה. ככל שראיתי, החותמים על המכתב לא הכחישו בתקשורת את הטענה שלא ניהלו כלל שיח בנושא בתוך הצבא לפני הצהרת הסרבנות.

שנית, באשר לחומרת הטענות. איסוף מודיעין הוא עניין העשוי בהחלט לעורר דילמות מוסריות. טבועה בו פגיעה בפרטיות ואף גרוע מכך: ניצול חולשות אנוש. יחד עם זאת, כאשר הדברים נעשים  על מנת להציל חיי אדם – האם ניתן לומר קטגורית שהם פסולים? אני סבור שלא. אדגים: נאמר שאחיו של טרוריסט הוא מהמר כפייתי ושירות מודיעין מסוים מפתה אותו להמר. האיש מהמר וצובר חובות לגורמים מפוקפקים וכך מתאפשר לאותו שירות מודיעין לשכנעו למסור מידע על אחיו תמורת הסדרת חובותיו. המידע שנמסר מונע פיגוע ומציל חייהם של עשרות אנשים. ניצול חולשתו של האח, כשלעצמו, אינו יכול להיחשב מעשה ראוי ומוסרי, אבל האם לא ניתן להצדיקו כרע הכרחי להצלת חייהם של רבים? מאידך גיסא, ברור שלא הכול צריך להיות מותר. גם מטרה מוצדקת איננה מצדיקה כל אמצעי. מציאת דרך הגונה בין הרעות השונות היא בהחלט סוגיה הראויה לליבון בתוך שירותי המודיעין ובינם לבין מערכת הפיקוח האזרחית המופקדת עליהם. אבל, האם עצם קיום הדילמה מצדיק סירוב קטגורי? כאשר פציפיסט מסרב להחזיק בנשק, מתוך תפיסה שנטילת חיים לעולם אינה מוצדקת, לכל הפחות הערך עליו הוא מגן חזק דיו וברור דיו על מנת להצדיק סירוב.

שתי הבחנות, שנעשה בהן שימוש על ידי בית המשפט העליון בדיון בסוגיית הסרבנים ראויות לעיון בהקשר שלפנינו: ההבחנה בין סרבנות מצפון לבין מרי אזרחי וההבחנה בין סרבנות "מלאה" לסרבנות סלקטיבית.[5]

סרבן המצפון, מרגיש שאינו מסוגל לעשות את המעשה לו הוא נדרש, מבלי להתכחש לערכים יסודיים עליהן מושתתת אישיותו ולערער את זהותו. הוא אינו מבקש לשנות את העולם, אלא להציל את נפשו. בקשתו לפטור היא אישית ונעשית לרוב בצנעה. מרי אזרחי, לעומת זאת, הוא מעשה של הפרת חוק שעיקרו ההפגנה המכוונת להשפיע על הרבים ולשנות את סדרי החברה. בית המשפט העליון עמד על כך, שבעוד שההכרה בחופש המצפון כערך בחברה דמוקרטית – ליברלית מחייבת לעיתים התחשבות בסרבן המצפון, הסכנה לערעור הדמוקרטיה הטמונה במרי אזרחי, העשוי להתרחב, מחייבת יד קשה יותר כלפי מפרי חוק שזו מטרתם.

האבחנה השנייה שנעשתה בבית המשפט העליון, היא בין סרבנות "מלאה" לסרבנות סלקטיבית. הסרבנות ה"מלאה" הטיפוסית היא סרבנותו של הפציפיסט, המסרב לשאת נשק מתוך תפיסה ששום שימוש בכוח צבאי אינו מוצדק.  הסרבן הסלקטיבי אינו מסרב לשרת בכל צבא ובכל זמן, התנגדותו היא לשירות בזמן מסוים, בתפקיד מסוים או לביצוע פעולה מסוימת הנוגדת את השקפת עולמו. הסרבן הסלקטיבי עשוי לסרב לשרת בשטחים, בשל מה שהוא תופס כעוולות הכיבוש, או לסרב להשתתף בפינוי יישובים ישראלים בשטחים, בשל העוול שלדעתו כרוך בכך. בית המשפט קיבל את האבחנה שעשה צה"ל, הקיימת גם במדינות רבות אחרות, לפיה ניתנת הכרה לסרבנות "מלאה", אם היא כנה אולם לא לסרבנות סלקטיבית. אמנם, גם הסרבנות הסלקטיבית עשויה להיות כנה ומצפונית, אולם היא שקועה במחלוקות הפוליטיות באופן המקשה על אבחנה בינה לבין מרי אזרחי וקיים חשש שהכרה בה תביא להתרחבות התופעה ולפגיעה ביכולת התפקוד של הצבא וב"חישוקיה" של החברה.

סרבנותם של חותמי המכתב נראית כמקרה ברור של סרבנות סלקטיבית ומרי אזרחי. הם אינם מסרבים לשרת בצבא בכלל ואף לא ביחידה 8200, אלא רק מצהירים על סירוב "לקחת חלק בפעולות נגד פלסטינים". מדובר בהתארגנות קבוצתית, והמכתב פורסם בתקשורת סמוך למועד חתימתו, ללא כל אינדיקציה לכך שהדבר נעשה שלא מרצונם של החותמים, שבמקביל אף התראיינו לתקשורת והסבירו את הרקע לפעולתם. לפיכך, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, נראה שאין מדובר בפעולה הראויה להכרה במסגרת כיבוד חופש המצפון.

הערה נוספת: נסיבות מסוימות מעלות תמיהה בדבר מניעיהם האמתיים של החותמים על המכתב ותוקף טענותיהם – לפי טענת הצבא רק שליש מהם[6] "משרתים במילואים בתחום הקשור באיסוף מידע שעליו נסבה הביקורת" ורק אחד (!) מהם עשה מילואים בשנים האחרונות (ראו ידיעה בהארץ). מתעורר, אם כן, חשש כבד בדבר ביסוסן ועדכניותן של הטענות. ייתכן, שההקשר של השירות הצבאי הוא רק תירוץ למשוך תשומת לב ציבורית לגילוי דעת פוליטי שהקשר שלו לעבודת המודיעין בצה"ל קלוש.

ולבסוף נשאלת השאלה המעניינת, האם חותמי המכתב עברו עבירה? אינני רוצה למצות את הדיון בעניין כאן ולתת תשובה חד-משמעית. אציין רק שהשאלה מורכבת יותר מכפי שמצטייר במבט ראשון. ראשית, יש לשים לב לכך שהחותמים לא סירבו בפועל להתגייס או למלא פקודה אחרת שהוטלה עליהן – הם שלחו ביוזמתם מכתב בו הצהירו כיצד בכוונתם להתנהג בעתיד. שנית, חותמי המכתב אינם קוראים במפורש לאחרים לסרב ולשרת בצה"ל או אפילו ביחידה 8200, או לסרב לציית לפקודות, פעולות העשויות להוות עבירה על החוק,[7] אלא רק קוראים לאחרים "להשמיע קולם נגד העוולות האלה ולפעול על מנת להביא להן קץ". החותמים לא היו כנראה בשירות מילואים פעיל בצה"ל בזמן משלוח המכתב, כך שלא חל עליהם שיפוט צבאי "רגיל", במסגרתו ניתן להעמידם לדין משמעתי על "עבירות סל" כמו פגיעה במשמעת.[8] ישנן עבירות שבגינן יש שיפוט צבאי גם על אנשי מילואים שאינם בשירות,[9] ייתכן שאחת מהן רלוונטית.[10]

Israel_refusniks

[1] ס' 125 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו – 1955 (להלן- חש"ץ).
[2] ס' 34יג(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, החל גם על הנתונים לשיפוט צבאי מכוח ס' 17 לחש"ץ.
[3] ס' 2 לחוק יסוד: הצבא.
[4] וראוי שאדם יסגל לעצמו גם את הפתיחות להקשיב ואולי להשתכנע שאיננו צודק וכי לא ראה את התמונה הכוללת, המצדיקה את מה שנראה לו במבט ראשון פסול.
[5] בג"ץ 2383/04 מילוא נ' שר הביטחון, פ"ד נט(1) 166, 178 – 182 (2004).
[6] במקום אחר מצוין שרק 10 מבין ה-43, כלומר – פחות מרבע, "שייכים באמת למעגל העשייה". ראו כאן. אולי הפער נובע מכך שחלקם של החותמים עסקו באיסוף מודיעין, אך לא בזירה הפלסטינית.
[7] ס' 109 – 110 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קובעים עבירות של הסתה להשתמטות והסתה לאי ציות.
[8] ס' 132 לחש"ץ.
[9] ס' 11 לחש"ץ.
[10]  האיסור על גילוי ידיעות, לפי ס' 57 לחש"ץ, חל גם על אנשי מילואים שאינם בשירות פעיל. האם במכתב או בראיונות שניתנו בעקבותיו גילו החותמים סודות צבאיים? מסופקני. אולי רלוונטית יותר הוראת תקנה 9 לתקנות שירות המילואים (חובות חיילי המילואים), תשט"ז-1956, הקובעת: "לא יפנה חייל מילואים לאדם שאינו ממלא תפקיד בצבא בעניינים הנוגעים לצבא, במישרין או בעקיפין, אלא באמצעות מפקדו או באמצעות חייל או מוסד צבאי אחר שנקבע לשם כך בפקודה". המכתב עצמו ממוען לבעלי תפקידים בצבא (הרמטכ"ל, ר' אמ"ן מפקד יח' 8200), אך גם לראש הממשלה, שספק אם חיילים רשאים לפנות אליו ישירות. מכל מקום ,הראיונות שנתנו לכאורה חותמי המכתב לתקשורת מהווים באופן ברור יותר הפרה של תקנה זו,  הגוררת עונש של עד ששה חודשי מאסר וקנס.