אתמול, התראיינתי בתכנית "לונדון את קירשנבאום" (ראו כאן, האייטם מתחיל בדקה 46 של התכנית) בעקבות מכתב דחוף של עשרה ארגוני זכויות אדם ליועץ המשפט לממשלה. נושא המכתב הוגדר כ"מדיניות התקיפה בעזה במסגרת מבצע 'צוק איתן'" ואילו בהודעה לתקשורת נכתב: "חשד להפרות חמורות של הדין ההומניטארי הבינלאומי בפעילת צה"ל בעזה".

כמו שציינתי בראיון, אני מכבד את התפקיד של ארגוני זכויות האדם ואת החשיבות שבהקשבה לדבריהם גם ואולי במיוחד בזמן מלחמה. אין גם מחלוקת שישנם אירועים בזמן לחימה, ומבצע "צוק איתן" אינו יוצא מכלל זה, המחייבים בדיקה ובירור, בין היתר גם בגלל תוצאות קשות, כגון, מספר רב של אזרחים שנהרגו בתקיפה. אני סמוך ובטוח כי בירור כזה ייעשה.

מה שמקומם בפנייה, היא הניסיון לגזור מסקנות באשר למדיניות התקיפה וההתייחסות לחשד להפרות חמורות של הדין ההומניטרי הבינלאומי ("הפרות חמורות" הוא שם אחר לפשעי מלחמה). אינני סבור שארגוני זכויות האדם הציגו מידע ונתונים המאפשרים להגיע למסקנה כזו, גם אם היא מסוייגת כ"חשד".

העיוות הבולט במכתב הוא אופן ההתייחסות לחובת המידתיות בתקיפה. בראיון התייחסתי לכך שאי אפשר להתייחס למידתיות של תקיפה לפי מספר ההרוגים האזרחים בלבד. לאור קוצר הזמן בתכנית, לא יכולתי להרחיב בעניין ועל כן אפרט להלן למה כוונתי:

החובה לנהוג מידתיות בתקיפה משמעה, שעל הגורם הצבאי המתכנן או מבצע תקיפה, להימנע מלבצעה אם הנזק הצפוי לאזרחים ולרכוש אזרחי מופרז ביחס לתועלת הצבאית הצפויה ממנה.

מכך נגזרות מספר מסקנות:

ראשית, הבחינה היא לפי המידע הזמין למפקד הצבאי בזמן אמת, בעת שהפעולה נשקלת, לא מדובר בחוכמה שבדיעבד, הנבחנת לפי מספר הנפגעים בפועל, העשוי להיות תוצאה של טעות בלתי נמנעת בהערכה או בביצוע.

שנית, אין שום משמעות משפטית למספר ההרוגים האזרחיים כלשעצמו. הריגת אזרח אחד באופן מכוון, שלא אגב תקיפת מטרה צבאית, היא פשע מלחמה. מצד שני, אי אפשר להציב מספר כלשהו של הרוגים אזרחיים, לא עשרות, לא מאות ואף לא אלפים, המעיד כשלעצמו על הפרת חובת המידתיות בתקיפה. הכול עניין יחסי, עניין של השוואה בין התועלת הצבאית הצפויה לבין הפגיעה הצפויה באזרחים. גם אם נהרגו ביום אחד של לחימה בסג'עיה כשלושים אזרחים פלסטינים (בשכונה של כמאה אלף תושבים ובלחימה שבה נהרגו גם שלושה עשר חיילים) אין בכך שום אינדיקציה להעדר מידתיות.

שלישית, המידתיות אינה "ספירת גופות" של אזרחים משני הצדדים. העובדה, שבהשוואה למספר הנפגעים הפלסטינים בעזה, בעורף הישראלי האבדות מעטות (כנראה הודות ל"כיפת ברזל" ולנחישותם של כוחות צה"ל, שמנעו מחוליות חמאס חמושות להיכנס ליישובים בישראל ולבצע פיגועי הרג) איננה מעידה על העדר מידתיות בתקיפה.[1] ההשוואה היא בין התועלת הצבאית הצפויה מכל תקיפה ותקיפה (וממכלול התקיפות), תועלת הנמדדת בפגיעה ביכולת הלחימה של חמאס וארגוני הטרור האחרים, לבין מספר הנפגעים האזרחיים הפלסטינים הצפויים מן התקיפה.

רביעית, גם החלק היחסי של ההרוגים האזרחיים הפלסטינים, ביחס למספר לוחמי החמאס ההרוגים, איננו מהווה אינדיקציה אמינה למידתיות – ארגוני זכויות האדם טענו במכתבם כי אחוז ההרוגים האזרחים עומד על כ-70% מכלל ההרוגים בעזה. אתייחס בהמשך לאמינות הנתונים ואולם, בשלב זה אניח, לצורך הדיון בלבד, שהם נכונים. ההנחה הסמויה ביסוד הטיעון כי יחס זה אינו מידתי, הוא שהתועלת הצבאית הצפויה מהתקיפה היא הריגת לוחמי האויב והיא בלבד. לוחמי האויב הם אמנם יעד לגיטימי של לחימה, אבל בהקשר הנוכחי הם אינם היעד העיקרי: לפי פרסומי צה"ל, מטרתן העיקרית של התקיפה היא נטרול משגרי רקטות, מחסנים של אמצעי לחימה, מתקני יצור רקטות ומנהרות תקיפה. נניח שיש תקיפה בה נהרג לוחם חמאס אחד וארבעה אזרחים (כלומר, 80% הרוגים אזרחיים), אבל, התקיפה כוונה לנטרל מחסן של 20 רקטות גראד, או לנטרל מנהרת תקיפה ממנה מתכוון כוח של חמאס לחדור לישוב ישראלי ולבצע פיגוע הרג המוני. האם ניתן לומר שהתקיפה אינה מידתית? ברור שלא.

חמישית, תוך כדי לחימה, אין שום יכולת לעמוד באופן אמין על היחס בין הנפגעים האזרחים לבין הלוחמים בעזה. הדבר נובע ממספר סיבות: לוחמי החמאס אינם לובשים תמיד מדים וארגון החמאס עצמו מנסה להעצים את מספר הנפגעים האזרחיים ולהפחית במספר נפגעיו; לעיתים קרובות יש הנחה לפיה "ילדים" הם בהכרח אזרחים. וודאי שהדבר נכון כשמדובר בפעוטות וילדים קטנים ואולם, למרבה הצער, בני 14 ומעלה (ולפעמים אף צעירים יותר) מסוגלים להשתתף בלחימה באופן פעיל.[2] למעשה, לפי המשפט הבין-לאומי המנהגי, אין זה אפילו פשע מלחמה לשתף בלחימה בני 15 ומעלה.[3] בעבר התעוררו גם מחלוקות לגבי סיווגם של אנשי "כוחות הביטחון" השונים של חמאס בעזה כ"שוטרים" או כלוחמים. כנגד הנתונים שמביאים ארגוני זכויות האדם במכתבם, ראו למשל, ניתוח שנעשה, לפי הנטען, על סמך פרטי הנפגעים ברשת אל ג'זירה, לפיהם למעלה מ80% מהנפגעים הם גברים וכמחציתם בין הגילאים 18 – 28.

אם כן, מדוע ארגוני זכויות האדם התעקשו לכלול במכתבם דרישה לשנות את מדיניות התקיפה וחשד להפרות חמורות של דיני הלחימה בעזה? אינני יודע. אני מקווה שעיתוי ההודעה והמכתב ונוסחם[4] אינם קשורים לדיון במועצת זכויות האדם היום. פורסם, שברקע של דיון זה פועלים גורמים בין-לאומים שונים להקמת "וועדת גולדסטון" חדשה. הרי ברור שיש מי שינפנף בזה שאפילו ארגונים ישראליים טוענים שיש חשד לפשעי מלחמה – ואם כך, חזקה שהם "נותנים הנחה" למדינתם ובפועל, מדובר בחשד מבוסס או אפילו בוודאות. מי שמבקש לפעול מתוך החברה הישראלית ולא לגרום לניכור כלפיו, ראוי שייזהר שלא להפוך ל"אידיוט שימושי" בשירות גורמים ציניים.

לונדון את קירשנבאום יולי 14 3 לונדון את קירשנבאום יולי 14 6 לונדון את קירשנבאום יולי 14 11

 

 

 

[1] פניית ארגוני זכויות האדם מתייחסת למשפט הבין-לאומי ההומניטארי, כלומר, לדיני הלחימה, המסדירים את אופן הלחימה המותר. ענף אחר של המשפט הבין-לאומי (דיני השימוש בכוח או jus ad bellum) מסדיר את חוקיות היציאה למלחמה. בענף זה של המשפט משמש מושג המידתיות במשמעות אחרת. במסגרת זו לא אדון במישור זה.

[2] אתמול, שמעתי כתב המדווח מאחד בתי החולים, על סמך שיחות עם חיילים פצועים, כי החיילים נתקלו בילדים בני 13 חגורים בחגורות נפץ שניסו לפגוע בהם וגם באשה שפעלה כך.

[3] ישראל, כמדינה החתומה על האמנה לזכויות הילד, התחייבה שלא לגייס מי שלא מלאו לו 18. יחד עם זאת, זו מחוייבות הסכמית, מכוח האמנה. החמאס, כארגון לא מדינתי, מחויב כנראה בדיני המלחמה המנהגיים בלבד.

[4] המכתב פורסם ביום שנשלח ליועמ"ש לממשלה, יחד עם הודעה לתקשורת, שניהם תורגמו בזריזות לאנגלית ומופיעים באתר האגודה לזכויות האזרח.