משפחות נפגעי הטרור מפגינות. מימין - אחותו של איאן פיינברג ז"ל מחזיקה בתמונתו.

משפחות נפגעי הטרור מפגינות. מימין – אחותו של איאן פיינברג ז"ל מחזיקה בתמונתו.

כששמעתי שרוצחו של עו"ד איאן פיינברג ז"ל עתיד להשתחרר, לבי התכווץ. הכרתי את איאן. משך קרוב לשנתיים שירתנו יחד ביחידה מאוד קטנה ומגובשת. איאן היה בחור מקסים ושובה-לב. היה בו צירוף נדיר של שובבות ממזרית וטוב לב, אפילו נאיביות. לאחר סיום שירותו הצבאי איאן עבד כעו"ד. הוא היה נשוי ואבא לשלושה ילדים קטנים. איאן היה מעורב בפרויקט פיתוח בעזה במימון אירופי. בעת פגישה בעזה הגיעו למקום אנשי חמאס ורצחו אותו באמצעות סכינים.

זה היה באפריל 1993, לפני למעלה מעשרים שנה וחצי שנה לפני הסכם אוסלו. אינני מקל ראש בישיבה בכלא משך קרוב לעשרים שנה, במיוחד בתנאי המאסר של אסירים ביטחוניים בישראל. יחד עם זאת, האם הדבר שקול לזוועה שחולל הרוצח ולכאב שגרם? אני סבור שלא.

אין ספק שמעורבות רגשית איננה מתכון טוב לקבלת החלטות במציאות מורכבת, אבל ההתנגדות שלי לשחרור רוצחים בעסקות לחילופי שבויים ואסירים הובעה ונומקה גם לפני הידיעה על שחרור רוצחו של איאן ז"ל (ראו מאמרי "עקרונות חדשים לחילופי שבויים וחטופים" בגיליון מס' 28 של כתב העת "כיוונים חדשים", עמ' 132- 138). מכיוון שעמדה מוסרית חייבת להתבסס על אמת מידה אובייקטיבית, כזו שאתה מוכן להחיל גם על עצמך, הצעתי להוציא מכלל האסירים שלא יישקל שחרורם את אותם פלסטינים שהרגו חיילים במהלך לחימה, באופן שאינו מנוגד לדיני הלחימה של המשפט הבין-לאומי. כשם שגם חיילים שלנו שהרגו לוחמי אויב בקרב אינם "רוצחים". אין ספק שרוצחו של איאן ז"ל איננו עומד בקריטריון זה.

אמנם, יש הבדלים בין עסקת חילופין, לבין מחווה במסגרת משא ומתן מדיני לשלום, אבל לא ברור כיצד ההבדלים האלה צריכים להשפיע על המדיניות: מצד אחד, אפשר לטעון כי בפדיון שבוי ישראלי כרוכה הצלת חיים מיידית ומוגדרת בעוד שהתועלת ממחווה במהלך משא ומתן מדיני מעורפלת וספקולטיבית הרבה יותר. מצד שני, אפשר לטעון שהגעה להסכם שלום וסיום הסכסוך, עשויים לחסוך סבל וכאב רב בעתיד, ולכן מצדיקים הקרבה גדולה יותר מאשר חילופי שבויים במהלך הסכסוך. גם החשש של יצירת עידוד לביצוע חטיפות נוספות אינו קיים מקום ששחרור אסירים אינו נעשה תמורת חטוף ישראלי. אם יש כאן עידוד של הצד השני, הוא דווקא עידוד לדרך המשא ומתן ובכך יש דבר רצוי.

יאמר מי שיאמר, כי בתהליכים של פיוס בין קהילות השרויות בסכסוך דמים, צריך גם לבלוע "צפרדעים" מעין אלה ויש לכך תקדימים גם במקומות אחרים (למשל, בצפון אירלנד). ושוב, מנגד, יצביעו אחרים על כך שתהליכים של שיקום לאחר מלחמה, מערבים לפעמים דווקא עשיית צדק ומיצוי הדין עם רוצחים ומבצעי מעשי זוועה אחרים, או לפחות קיום הליך חלופי, בו הפוגע נוטל אחריות, מכיר ברעה שגרם, מתנצל בפני הקורבנות ולעיתים גם מפצה אותם (ברואנדה, למשל, ננקטו שתי הדרכים: גם הליכים פליליים בפני בית דין בין-לאומי וגם הליכים לא פורמאליים המבוססים על המסורת המקומית).

כך או כך, אם כבר הולכת הממשלה לצעד מרחיק לכת של שחרור אסירים שהורשעו במעשים קשים שלא ניתן להצדיקם במאבק לאומי להגדרה עצמית, חיוני היה לנסות ולבנות את המהלך הזה באופן שיוכל לסייע לקירוב בין העמים ולבניית גשרים ואווירה של פיוס. במקום זאת, נעשה ההפך הגמור: ראשית, השחרור נעשה בחמיצות ובאופן שהצד השני מפרש כמתחכם (למשל, שחרור אסירים שנותר להם זמן קצר מאוד לסיום ריצוי עונשם); שנית, הרעיון הילדותי של שחרור באישון לילה, כדי למנוע חגיגות מצולמות – כאילו הפלסטינים לא יכולים לערוך את החגיגות במועד אחר; שלישית, ההתעקשות להמתין עד אחרי החג המוסלמי וגם אז, לשחרר את האסירים בארבע "פעימות". רביעית, "איזון" השחרור על ידי הכרזה על בנייה מעבר לקו הירוק. הכול נראה כמיועד לאיין את הסיכוי שטוב כלשהו ייצא מהמהלך הזה.

מה כן אפשר היה לעשות? אם כבר שחרור, אפשר היה לנסות ולשאת ולתת עם הפלסטינים לא רק על ה"מה" (כמה אסירים ישוחררו ומאילו "קטגוריות") אלא על ה"איך", כלומר, איזה צביון יינתן לשחרור. כאמור, אי אפשר למנוע מהרשות הפלסטינית להציג את שחרור האסירים כ"הישג" וכנראה גם לא נכון לשאוף לכך. ואולם, אפשר היה לדבר על הצורך לשלב בקבלת הפנים לאסירים המשוחררים גם אמירה ברורה המסתייגת מהמעשים שבגינם נכלאו או לפחות מבהירה, כי תמה התקופה שבה ההנהגה הפלסטינית הצדיקה מעשים כאלה (והרי אבו-מאזן דיבר לא אחת, באופן כללי, על התנגדותו לטרור ולאלימות). אולי אפילו ניתן היה לאתר אסיר שיהיה מוכן לדבר בכנות על הטעויות שעשה: לא טעות במטרה שנאבק למענה, אלא טעות בדרך שבחר להיאבק. אסיר שיהיה מוכן להביע צער על הכאב שגרם לחפים מפשע ואשר יבין כי אין הדבר מפחית מהפטריוטיות שלו. לא צריך שכולם ינהגו כך. לסמלים יש חשיבות ואפילו אסיר משוחרר אחד היה יכול לעשות שינוי באווירה.

זה כנראה לא יקרה, והמנהיגות בשני הצדדים אחראית לכך. אם אין שחרור האסירים כואב דיו, הפיכת ה"מחווה" שבכך למושג ריק מתוכן ובזבוז הפוטנציאל לפיוס שטמון בו, מגבירה את הכאב עוד יותר.

שחרור אסירים ביטחוניים (תמונות ארכיון)

שחרור אסירים ביטחוניים (תמונות ארכיון)