ידידי, קובי סודרי, פרסם היום מאמר דעה ב"הארץ" ("דמם של הפעוטות זועק מהאדמה") ובו הוא קורא להעמדתם לדין של הורים שהתרשלו וגרמו למות ילדם, בכך ששכחו אותו במכונית. המאמר בהחלט שווה קריאה ומעורר מחשבה.

לדבריו "המדיניות עד כה הייתה להימנע מהעמדה לדין, בנימוק שאין עניין לציבור בכך, בשל האסון הכבד שפקד את ההורים, אשר נענשו דיים ואין כל ערך מוסף להליך משפטי נגדם, בוודאי לא לענישה פורמלית". עו"ד סודרי מערער על תפיסה זו בכותבו: "אי אפשר להתעלם מכך שבמקרי השיכחה של פעוטות למשך שעות ברכב, אין המדובר ברשלנות רגעית שכל הורה נכשל בה לעתים, אלא בכישלון המהותי והחריף ביותר במילוי החובה ההורית. אי אפשר גם להתעלם מדמו של הפעוט הזועק מן האדמה, פעוט שגם לציבור יש חובה ערכית, מוסרית וחוקית להגן עליו, בחייו ובמותו. הפועל היוצא מכך הוא, שאין די בחקירת משטרה לבירור נסיבות האירוע, נדרש גם הליך משפטי".

אני נוטה שלא להסכים: נכון, שהמשפט הפלילי נועד לשרת שורה של תכליות, כפי שעו"ד סודרי מציין. יחד עם זאת, האם "הענקת תחושת הגנה לציבור" היא אחת מהן? המלה "תחושה" מפריעה לי. אם ניתן להראות, כי מיצוי הדין הפלילי עם ההורים הרשלנים, ימנע מהם להיכשל במעשים דומים או ירתיע הורים אחרים, ייתכן שיש הצדקה להעמדה לדין. שיקולים של מניעה והרתעת הרבים הם אינטרסים מוכרים של ההליך הפלילי. אבל, אם אין בסיס להניח שהעמדה לדין תתרום לכך, האם "תחושה" כוזבת של הציבור, כאילו המדינה "עושה משהו" ומגינה על הילדים שלנו, מצדיקה מיצוי ההליך הפלילי במקום ששיקולים אחרים אינם מצדיקים זאת? ספק בעיני.

ולגופם של דברים – האם באמת יש חשש, כי הורים ששכחו ילד במכונית ושכלו אותו, יכשלו שוב באותו מעשה? יש בסיס אמפירי התומך בכך? האם העמדת ההורים לדין תרתיע הורים אחרים? ההנחה שהעמדה לדין וענישה פלילית מרתיעה אחרים, שנויה במחלוקת באופן כללי, אפילו כאשר מדובר בעבירות של מחשבה פלילית. נדרש להניח, כי העבריין הפוטנציאלי, טרם ביצוע המעשה, יעלה בדעתו את הסיכון שייתפס ויעמוד לדין ואת ה"מחיר" שישלם אם יעמוד לדין. ההנחה היא, כי אם מכפלת הסיכון ב"מחיר" תהיה גבוהה דיה, יירתע העבריין הפוטנציאלי מהמעשה. אולי זה קורה לפעמים, אבל המודל של מקבל החלטות רציונלי, אינו נכון תמיד, אפילו כאשר מדובר בהחלטות כלכליות, קל וחומר, במקרים אחרים (על כך קיבל דניאל כהנמן פרס נובל לכלכלה – אני ממליץ בחום על ספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט").

נדמה לי שסימן השאלה גדל, כאשר מדובר בעבירות של רשלנות, כלומר, כאשר הכשל של העבריין היה בכך שלא העלה על דעתו סיכון שאדם סביר היה מעלה על דעתו ולא נקט באמצעי הזהירות המתאימים. האם ענישת הורה רשלן תגרום להורים אחרים להתאמץ יותר באיתור סכנות אפשריות לילדיהם ובהימנעות מהן? יש כאן הנחה המורכבת על גבי הנחה.

אגב, בהנחיות פרקליט המדינה נקבע שניתן להימנע מהעמדה לדין, אם מדובר ברשלנות חד – פעמית ורגעית:

"חריג לכלל זה עשוי להימצא במקרי רשלנות חד פעמית ורגעית של הורים, אשר הסתיימו במות ילדיהם – דוגמת השארת ילדיהם ברכב ללא השגחה – בהם לא יהיה בדרך כלל, עניין לציבור בהעמדת ההורים לדין, בשל האסון הכבד שפקד אותם, וזאת כאמור, בכפוף לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה."

אבל מהי "רשלנות רגעית"?

פרשנות אפשרית אחת, היא שמדובר במקרים שבהם תוך זמן קצר נזכר ההורה שילדו הושאר ברכב. לפי פרשנות זו, ברוב מקרי מוות, שנגרמים בדרך כלל כתוצאה משהייה ממושכת ברכב, תהיה הצדקה להעמיד לדין.

פרשנות אחרת, תראה "רשלנות רגעית" כממוקדת ברגע הכשל: הרגע שבו יצא ההורה מהרכב ונעל אותו כשהילד בפנים.  לפי פרשנות זו, "רשלנות רגעית" היא הכלל, גם במקרים שנסתיימו במוות. פרשנות רחבה זו עשויה להסביר את העובדה שבפועל, אכן אין מעמידים לדין.

מעניין להשוות את הנחיית פרקליט המדינה בעניין העמדה לדין של הורים בגין הזנחת ילדיהם, שזה עתה הזכרתי, להנחייה אחרת בנוגע למדיניות התביעה בהעמדה לדין בעבירות של גרימת מוות בתאונת דרכים. גם תאונות דרכים קטלניות, נגרמות לעיתים ברשלנות וגם בהן, לעיתים קרובות, מקפחים את חייהם קרובי הנהג הרשלן, לרבות ילדיו.

ההנחייה בנוגע לתאונות דרכים קטלניות קובעת, כי "ככלל, יש להעמיד עברייני תנועה לדין, גם כאשר קורבן התאונה הוא אדם קרוב". החריג מוגדר באופן צר בהרבה מאשר בהנחייה בנוגע להזנחת ילדים:

"יחד עם זאת, קיימים מקרים, בהם מעבר לפגיעה הקטלנית בבן משפחה, תעלינה נסיבות ייחודיות נוספות – הן נסיבות הקשורות לחשוד והן נסיבות הקשורות לאירוע. כך, למשל, פגיעה חמורה בחשוד עצמו; רשלנות קלה מאוד של הנהג החשוד; רשלנות תורמת משמעותית של צד ג'; חשוד שממילא לא יעשה עוד שימוש ברישיון הנהיגה שלו בשל מצבו, עבר תעבורתי וכיוצ"ב. בנסיבות כאלה ובדומות ישקול פרקליט המחוז, אם ראוי להסתפק בהעמדה לדין בעבירה של גרם מוות ברשלנות במקום בעבירה של הריגה, או – כאשר המקרה הולם – להימנע מהעמדה לדין".

נדמה לי שהסטנדרט אינו אחיד וראוי לשקול האם ההבדלים מוצדקים.

ועניין אחרון – עו"ד סודרי מזכיר את בירור מסוגלותו ההורית של ההורה הרשלן בבית המשפט (מקום בו יש לו גם ילדים אחרים), כהצדקה נוספת להעמדתו לדין. כאן ראוי להזכיר, כי בירור זה אינו מחייב הליך פלילי כנגד הורה ויכול פקיד סעד ליזום אותו גם לפי הוראותיו של חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (סעיף 3). החקירה המשטרתית (שאין חולק על נחיצותה) עשויה לספק את הממצאים הנדרשים להחלטה בעניין זה.