ד"ר ענת פלג (משמאל) וד"ר יובל קרניאל

ד"ר ענת פלג (משמאל) וד"ר יובל קרניאל

משמאל לימין: דרור גלוברמן, חיים ויסמונסקי, אדי סוברי, איתן להמן, שמוליק קסוטו, משה גורלי

משמאל לימין: דרור גלוברמן, חיים ויסמונסקי, אדי סוברי, איתן להמן, שמוליק קסוטו, משה גורלי

אתמול חזרתי מהשתלמות סוף שבוע בנושא "ליטיגציה, תקשורת, פרקטיקה – ומה שביניהן". ההשתלמות אורגנה על ידי ועד מחוז ת"א והמרכז של לשכת עוה"ד יחד עם המרכז לתקשורת ומשפט באוניברסיטת בר-אילן ונערכה באילת.

ראשית, ראוי לומר מלה טובה למארגני ההשתלמות, הן על הצד המקצועי – בחירת הנושאים, משתתפי הפאנלים ומתכונת עריכתם והן על הצד הלוגיסטי – האכסניה הנעימה (הילטון מלכת שבא), קבלת הפנים, תשומת הלב והפינוקים הקטנים.

מבחינתי, הייתה כאן הזדמנות מושלמת לשלב נופש משפחתי באילת עם שיח מקצועי בנושא שמעניין אותי. כבר כתבתי על יחסי המשפט והתקשורת בכמה הקשרים:

מה בדבר הזכות למשפט הוגן? בעקבות פסק הדין בעניין סרן ר' נ' אילנה דיין.

בשוך הסערה – סיכום זמני – על שלושת הימים הראשונים לאחר הכרעת הדין במשפטו של אולמרט (פורסם גם בנוסח מקוצר תחת הכותרת "אופטימיות זהירה" ב"עין השביעית").

הבו את האזיקים – על סיקור דו"ח טירקל בעיתון "הארץ" (גם טור זה פורסם ב"עין השביעית").

אז מה למדתי מן ההשתלמות? לא אתיימר לסכם את כל מה שנאמר, אבל אביא מספר דברים שמשכו את תשומת לבי ומספר הרהורים שהתעוררו אצלי בעקבות השיח.

ראשית, השיח על סיקור המשפט בתקשורת הזכיר לי את אמרתו הידועה של מרק טווין: "כולם מדברים על מזג האוויר, אבל אף אחד לא עושה דבר בנידון". כולם דיברו על רמיסתו ברגל גסה של איסור הסוב-יודיצה. מאז תיקון החוק לפני למעלה מעשר שנים (תשס"ב), צומצם האיסור לפרסם בנוגע להליך תלוי ועומד רק כשמדובר בהליך פלילי ורק כאשר הפרסום נעשה במטרה להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו והוא אכן עלול להשפיע כאמור (סעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). אם הייתה תקווה שצמצום האיסור, כך שלא יחול כלל על הליכים אזרחיים ומנהליים, תביא לכיבוד האיסור במתכונתו המצומצמת, תקווה זו נתבדתה. הוזכרה גם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בנושא, המדגישה את הריסון והאיפוק הנדרשים על מנת למנוע פגיעה מופרזת בחופש הביטוי וקובעת צורך באישור היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה להגשת כתב אישום. העובדה היא, שלא הוגש אף כתב אישום מזה שנים רבות בעבירה זו ואף לא אחד מאז תיקון החוק.

המשתתפים היו חלוקים ביניהם בשאלה אם יש מקום לבטל את האיסור כליל או לאכוף אותו, אבל כולם היו תמימי דעים שמצב בו קיים חוק שמתעלמים ממנו ורומסים אותו פוגע בשלטון החוק ונותן יתרון בלתי הוגן למי שמפר את החוק, על פני מי שמכבדו. מניסיוני האישי כתובע צבאי, אני יכול להעיד כי זו אכן חוויה מתסכלת מאוד לחזות בידיים קשורות בקמפיין תקשורתי המכוון להשפיע על ההליך המשפטי לטובת חשודים או נאשמים.

הן מר יואל אסתרון (עורך "כלכליסט") והן עו"ד רם כספי (בהופעה תיאטרלית מענגת) הביעו געגועים ל"ימים הטובים ההם". עו"ד כספי חזר ותבע "החזרת עטרה ליושנה" וחזרה ל-square one. אבל האם זה בכלל אפשרי? לפילוסוף היווני הרקליטוס מיוחסת האמרה "אינך יכול לטבול באותו נהר פעמיים": הכול משתנה. התקשורת השתנתה, המקצוע המשפטי השתנה ובאופן עמוק יותר –  החברה והתרבות השתנו. השינויים הגלויים יותר בתקשורת הוזכרו: התחרות הקשה בין אמצעי התקשורת, הקשיים הכלכליים של אמצעי התקשורת וההרעה בתנאי ההעסקה של העיתונאים. התפתחות ה"מדיה החדשה" באינטרנט, כל אלה מגבירים את הגוון ה"צהוב" בתקשורת ומחלישים את היכולת המקצועית של העיתונאים בכלל ואת היכולת לעמוד בפני לחצים חיצוניים של בעלי עניין, בפרט. השופטת ד"ר דפנה אבניאלי, שהנחתה במיומנות את הפאנל הראשון, מיהרה לומר כי "לא נוכל לפתור את כל הבעיות של התקשורת". כמובן, שהיא צודקת, אבל הכרת הבעיות האלה היא תנאי הכרחי להבנת שורשיו של המצב הקיים.

יתר על כן, ההגינות מחייבת אותנו להודות בכך שהבעיה אינה רק בתקשורת. לא רק העגל רוצה לינוק, גם הפרה רוצה להניק. מר אביעד גליקמן, כתב משפטי של ערוץ 10, העיד כי לפעמים עורכי דין פונים לתקשורת בניגוד לאינטרס של לקוחם. האם אין לכך קשר להצפת המקצוע ולתחרות העזה בין עורכי הדין? תחרות זו מפעילה לחץ גם על כללי האתיקה המקצועית של עורכי הדין שעניינם פרסומת. ואכן, אף שהכללים נכתבו מחדש לפני שתים עשרה שנים בלבד ויש בהם התייחסות לפרסום באינטרנט, אמר יו"ר ועד מחוז ת"א והמרכז של לשכת עוה"ד, עו"ד אפי נווה, כי מדובר בכללים ארכאיים שאבד עליהם הכלח. וכי אינו מאמין באכיפה דווקנית שלהם, אלא בצורך לתקנם.

גם שופטים אינם חסינים ממודעות לעניין תקשורתי בתיקים שבפניהם. כולנו מקווים שהדבר אינו משפיע על עצם ההכרעה[1], אבל האם אין חשש שהאווירה הנוצרת בתקשורת תשפיע על העונש, למשל? או על אופן כתיבתו של פסק הדין? שהרי אך טבעי הוא שגם השופט יבקש למצות את "חמש עשרה דקות התהילה" שלו (מושג שטבע אנדי וורהול). שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות דיברה, באופן כן ומעורר כבוד, על הסתייגותה משילוב טון אישי בפסקי דין. אין ספק, שבכך היא מייצגת את האתוס המסורתי של השפיטה, שהרי הגלימה (ובמדינות מסוימות, בתוספת הפאה) נועדה לטשטש את הזהות האישית ולהפוך את השופט ל"פיו של החוק".[2] אבל האם הדברים מייצגים היום את כל השופטים? בעידן הפוסט-מודרניזם, הדגש הוא על יחסיות האמת ועל הקול האישי. בתחום העיתונות הדגיש הניו-ג'ורנליזם את הקול האישי של הכותב וכפר באבחנה המסורתית בין עובדות ודעות. גם בתחום המשפט כולנו מכירים שופטים ועורכי דין, שמושפעים מפילוסופיה דומה. דוגמה מעניינת להתנגשות הפילוסופית-תרבותית הזו עלתה בפאנל אחר, שעסק במשפט ובאינטרנט: מסתבר שקיימת ועדה בראשות שופט שעוסקת בשאלת הנאותות של נוכחות שופטים ברשתות חברתיות ובראשן- פייסבוק. אכן, נוכחות שכזו עלולה לחשוף את העובדה המפתיעה, ששופטים הם בני אדם, שיוצאים לבלות עם חבריהם ובטוחים שהעולם צמא לחזות בתמונות של ילדיהם מנגנים בפסנתר. איך יעמוד אמון הציבור במערכת המשפט בגילוי מזעזע שכזה?

ד"ר יובל קרניאל טען, כי העובדה, שבמקביל למשפט המתנהל בבית המשפט מתנהל "משפט ציבורי" באמצעי התקשורת, איננה צריכה להיתפס כשלילית. תפקידה של התקשורת לבקר את העוצמה השלטונית, גם זו של מערכת אכיפת החוק. לא פעם היא תורמת בכך תרומה חיובית למיצוי הדין: לחשיפת עבירות ולהפעלת לחץ למיצוי הדין עם חשודים ונאשמים בכירים.[3] בטווח הארוך יותר, התקשורת עשויה לתרום גם לשינוי הגישה בציבור להתנהגויות שכיחות שהחוק אוסר (הטרדה מינית, למשל).

אני נזכרתי בסיפור על ביקורת חריפה בתקשורת על התנהלות שיפוטית, שדווקא נחשבת לדוגמה מופתית של אומץ לב ציבורי: מאמרו של הסופר אמיל זולא "אני מאשים" (!…J'accuse) כנגד עיוות הדין בפרשת דרייפוס. למאמר הייתה השפעה עצומה והוא הוביל לקביעת משפט חוזר לדרייפוס, בו זוכה. מעניין לציין, כי במאמר עצמו יש ביקורת על שימוש השלטונות בתקשורת כדי לעוות את הדין: "אני מאשים את משרד המלחמה בשימוש בעיתונות…כדי לנצח על מסע מתועב (שנועד) להוליך שולל את הציבור הרחב ולכסות על עוולותיהם". אמיל זולא עמד לדין על פרסום מאמר זה ונידון לשנת מאסר ולקנס, אבל במשפט ההיסטוריה, כאמור, הוא ניצח. עוד יש לומר, "לזכותו" של זולא, כי מאמרו פורסם לאחר תום ההליכים המשפטיים.

מצאתי אמירה אחרת של ד"ר קרניאל חשובה ומעניינת: לדבריו, אי אפשר תמיד לזכות גם בהליך המשפטי וגם ב"משפט הציבור" שבתקשורת. אנחנו רוצים תמיד "גם וגם", אבל לפעמים נאלצים לבחור. לעיתים נדרש אדם למהלכים לשימור מעמדו הציבורי, גם אם הדבר מזיק להליך המשפטי בו הוא מעורב. אני סבור שאמירה זו נכונה ובחירה כזו נכפית לעיתים קרובות גם על התביעה הציבורית. אחד המושגים החשובים בניהול קמפיין תקשורתי, כפי שלמדתי, הוא מושג ה"מסגור" (framing): הצורה וההקשר שבו מוצג עניין בתקשורת, הוא שיקבע במידה רבה את התגובה הציבורית שתתעורר. אם ברצונך ליצור מסגור מסוים של עניין, קריטי שתהיה הראשון שיוצא עם הסיפור ומעמיד אותו בהקשר המבוקש. בדרך כלל יהיו לתביעה פרטיה של פרשה, שיש בה עניין ציבורי, לפני שהפרטים יגיעו לידיעתם של סניגורים. מבחינה תקשורתית, כאמור, נכון יהיה לנצל יתרון זה ולצאת קודם עם הסיפור לתקשורת, תוך "צביעתו" בצבע הנכון. בתקופת שירותי כתובע צבאי ראשי, הבנתי את הטעם וההיגיון בהצעה זו ובכל זאת חשבתי שהיא בעייתית: האם נכון שתובע הוא שייזום עיסוק תקשורתי בפרשה שעתידה להתברר בבית הדין? סברתי שהתשובה שלילית. אין התביעה הציבורית צריכה להפקיר את "משפט הציבור" לידי בעלי עניין אחרים, מקום שיש בכך סכנה של פגיעה באמון הציבור ואף הטיית המשפט, אבל נכון שתצמצם את עצמה לתגובה מדודה, מקום בו קיים חשש שמצטיירת תמונה מעוותת של ההליכים. לא נכון שתיזום דיון תקשורתי, מעבר לדיווח "יבש" על הליכים שיש בהם עניין לציבור, כמתחייב מזכות הציבור לדעת. ויתור על היוזמה, משמעו הקרבת יתרון מסוים בזירה התקשורתית, לטובת טוהר ההליך השיפוטי, אבל לעניות דעתי, זהו ויתור נכון.

אבל הפסיביות התקשורתית, הנכונה בהקשר של הליכים ספציפיים, אולי אינה נכונה כאשר מדובר ביידוע הציבור באשר להיבטים עקרוניים הנוגעים לאופן התנהלותם של הליכים. כך למשל, השופטת גלית מור-ויגוצקי, נשיאת בתי המשפט לנוער בת"א, הסבירה באופן משכנע את הטעם שביסוד אי-פומביות ההליכים בעניינם של קטינים. על יסוד המחקר המדעי בדבר התפתחות תהליכי קבלת ההחלטות במוח, היא אינה מאמינה גם בתרומה האפשרית להרתעת הרבים בפרסום פסקי דין בעבירות של קטינים. באותו מושב, הוזכרה גם הפרשה שנודעה כפרשת "השופט המכה". נאמר, שישנה פרקטיקה מקובלת בתיקי אלימות במשפחה, מקום בו ישנה הסכמה לטיפול משפחתי, לדחות את ההכרעה בדבר העמדה לדין עד לסיום הטיפול ואם הוא מסתיים בהצלחה – שלא להגיש כתב אישום. לא ידעתי זאת ואני מניח שגם הציבור הרחב, שחשד שהתמהמהות ההכרעה בעניין קשורה למעמדו של השופט, לא ידע שמדובר בפרקטיקה מקובלת. האם גישה אקטיבית יותר לתקשורת, המכוונת לחינוך הציבור להכרת ההליכים המתקיימים במערכת בתי המשפט בהקשר לתיקי אלימות במשפחה, עשויה הייתה להביא לתגובה מדודה יותר בפרשה זו ולצמצום הנזק שנאמר כי נגרם לילדים מן הפרסומים? אשאיר את הדברים בסימן שאלה.     

החיכוך בין המשפט והתקשורת אינו מוגבל, כמובן, לתחום הפלילי. מושב מעניין עסק באתיקה, משפט וכלכלה. שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז הזהירה מפני תפיסה כי הכתרת עניין כעניין של "מדיניות כלכלית" תביא מראש לתפיסה שהוא אינו מתאים להכרעת המשפט. תפיסה זו תרמה לעיכוב של שנים בהתפתחות המשפט, למשל, בסוגיות של הפרטה.

עוה"ד ברוריה לקנר ביקרה את הפופוליזם התקשורתי, כדבריה, שבאמצעות תמונה אחת של רקפת רוסק-עמינח יושבת לארוחת בוקר עם נוחי דנקנר, הביאה לביטול החלטה מושכלת של בנק לאומי על הסדר חוב עם אי. די.בי, שהיה לתועלת הבנק. ד"ר עידו באום, הפרשן המשפטי של דה-מרקר, לא הסכים עמה והצביע על הצורך בביקורת המתמקדת גם בשאלות לגבי מתן ההלוואה מלכתחילה.

באופן אישי, אני פחות דואג לאי. די. בי, לבנק לאומי ולתאגידים גדולים בכלל, בהשוואה לאדם מן היישוב או לנאשם הרגיל, בכל הנוגע להגינות הסיקור התקשורתי. נדמה לי שהכוח שבידי תאגידים אלה, לרבות החזקת אמצעי שליטה באמצעי תקשורת, התלות של התקשורת בקניית מודעות ופרסומות על ידי התאגידים[4], והאמצעים שבידיהם ליזום תביעות לשון הרע לשם השתקה, צריך שיעוררו חשש רב יותר מפני הביקורת שלא מתפרסמת בתקשורת, מאשר מזו המתפרסמת.

הערה מעניינת בנושא זה העיר ד"ר עדי אייל מאוניברסיטת בר-אילן – לדבריו, אולי אין מקום לדרוש מעיתון לקיים איזון "פנימי", כאשר טענה אפשרית של העיתון  היא שהוא מבקש לאזן פרסומים בכלי תקשורת אחרים, שמקודמים על ידי בעלי אינטרס כלכלי.

פאנל מעניין אחר עסק במשפט וברשת האינטרנט: עו"ד חיים ויסמונסקי, ראש תחום משפט וטכנולוגיה בפרקליטות המדינה, התגונן בהצלחה כ"איש הרע" שאינו מקבל את הנרטיב ש"המידע רוצה להיות חופשי" כעקרון מוחלט, הגובר על הצורך להתמודד עם סכנות הפשיעה באינטרנט. דובר על חקיקה מתגבשת במשפט המשפטים לחשיפת פרטי מעוול באמצעות האינטרנט, וכן הוזכר הליך לגיבוש חקיקה לחסימת גישה ל"אתרים פוגעניים" – כפי שיוגדר. באשר לביקורת לפיה כל חסימה אפשר לעקוף באמצעות גלישה דרך אתר ביניים (proxy), השיב עו"ד ויסמונסקי כי, כשמדובר באתרים מסחריים, גם החסימה החלקית משיגה את האפקט כלפי מי שלא מאוד רוצה להגיע לאתר. ואם להוסיף משל שלי: כמו שמנעול רגיל מספיק נגד מי שאינו פורץ מקצועי ונחוש.

לעניות דעתי, המתח בין "חופש האינטרנט" לזכותה של מדינה לקבוע נורמות ולאכוף את שמירתן היא דוגמה מובהקת למתח שיוצרת הגלובליזציה במשפט הבין-לאומי, כאשר מוסדות על-לאומיים ותאגידים בין-לאומיים שוחקים את  עקרון ריבונות המדינה ואי-ההתערבות בענייניה הפנימיים, עקרון שהיה אבן הפינה של המודל הווסטאפלי של המשפט הבין-לאומי.

כאמור, אינני מתיימר לכסות את כל שנאמר בהשתלמות. במה שתפס את תשומת לבי, מצאתי די תובנות וחומר למחשבה כדי להצדיק את הישיבה ברוב דיוני הכנס, חרף פיתויי העיר אילת. ואל תדאגו, גם הבילוי המשפחתי לא קופח.

ריקי גל בהופעה

ריקי גל בהופעה

 

 


[1] בהקשר זה, הוזכר גם החשש של "השענות לאחור" (leaning backwards), כלומר, החשש כי מודעות השופטים לדעת הקהל דווקא תיצור הטיה "נגד כיוון הרוח" על מנת לשמור על עצמאותה הנתפסת של מערכת המשפט.

[2] מנחם מאוטנר "על אי־הוודאות במשפט וכמה מהשלכותיה", משפט וממשל ט' (התשס"ו) 223, 246 הערת שוליים 68. www2.tau.ac.il/InternetFiles/news/UserFiles/5.pdf

[3] במאמרו "מי צריך סוב יודיצה?" קשר 42 (2011) 23, הוא נותן את פרשת קצב כדוגמה.

[4] הוזכרה בדיון תביעה בה נטען שאי.די.בי הטילה חרם מודעות על הארץ, בעקבות הפרסומים בנוגע לקבוצה. הטענה הוכחשה, תוך שנטען כי קשייה של הקבוצה הביאו לירידת תקציב הפרסום בכלל.