עובדי משרד החוץ מקיימים עיצומים כבר מספר חודשים. יש להניח, שהעיצומים שהם מקיימים חוקיים וננקטים בהתאם לכללים הנדרשים בדיני העבודה. אם הממשלה סבורה אחרת – יכולה הייתה לפנות בעניין לבית הדין לעבודה.

להבדיל מעובדים אחרים, נראה שעובדי משרד החוץ אינם יכולים ללחוץ באמצעות שביתה על נקודות הכואבות לכל אזרח: הם אינם יכולים לגרום לערימות אשפה להצטבר ברחובות, להפסקות חשמל או לסגירת נמל התעופה. מעשים מסוג זה מעוררים את תשומת לבה של התקשורת ויוצרים לחץ לנהל עם השובתים משא ומתן ולפתור את הבעיה.

בין הצעדים הספורים שיכולים לנקוט עובדי משרד החוץ ואשר יכולים להשפיע, מצוי צעד אותו נקטו – לא לתאם ביקורים של שרי הממשלה בחו"ל. לדעתי, זה צעד מוסרי יותר מאשר ללחוץ על מקבלי ההחלטות דרך גרימת סבל לציבור הרחב, שכן מדובר בלחץ ישיר על מקבלי ההחלטות. אינני רוצה לטעון טיעון ציני, כי אם ייאלצו השרים לנסוע פחות לחו"ל, יועיל הדבר לאינטרס הציבורי, בכך שייחסכו כספי ציבור המבוזבזים על נסיעות חסרות תועלת. אני מוכן להניח, כי כל הנסיעות נשקלות היטב וחשיבותן רבה. ואולם, יש לזכור כי נשק השביתה, שנועד למתן את פער הכוח הטבוע בין מעביד לעובדיו, יפורק לחלוטין מתחמושתו, אם אסור יהיה לפגוע באמצעות שביתה באינטרס בעל ערך כלשהו.

בטוחני, שגם ביקורו של ראש הממשלה לאחרונה בפולין, יחד עם כמה משריו, הוא ביקור חשוב וראוי. פולין היא מדינה מרכזית באירופה וידידותית לישראל. פורסם בתקשורת, כי משסירבו עובדי משרד החוץ לטפל בתיאום הביקור בפולין, פנו ממשרד ראש הממשלה לנספח הצבאי בפולין, על מנת שיתאם את הביקור ו"ישבור" את השביתה. לדעתי, פנייה זו צורמת ובלתי ראויה.

תפקידו של צה"ל "לעשות את כל הפעולות הדרושות והחוקיות לשם הגנת המדינה, ולשם השגת יעדיה הביטחוניים-לאומיים".[1] גם בפרשנות רחבה של ייעוד צה"ל, תיאום ביקורים מדיניים בחו"ל נמצא מחוץ לגדר תפקידו של הצבא. גם אם, מן הסתם, אפשר למצוא לכל ביקור בדרג בכיר גם היבט ביטחוני (למשל, שיחה של ראש הממשלה עם ראש ממשלת פולין על סוגיית הגרעין האיראני או על קידום הכרזת החיזבאללה כארגון טרור על ידי האיחוד האירופי), לא נכון להיאחז בהיבט כזה על מנת להטיל על צה"ל לבצע פעולות, שאינן בגדר תפקידו הרגיל, על מנת לשבור שביתה לגיטימית של עובדי משרד החוץ.

מסקנה זו מתחדדת, אם נזכור כי קיימת דרך אחרת, הפתוחה בפני הממשלה, אם היא מוצאת שהעובדים השובתים מסרבים לתת שירות חיוני – פנייה לבית הדין לעבודה ובקשה להוצאת צווי מניעה כנגד העובדים. מפרסום אחר בתקשורת, עולה שכך נהגה הממשלה ביחס לשביתה זו ממש, בעניין אחר – סירובם של עובדי משרד החוץ לתאם את סידורי האבטחה הכרוכים בנוכחות הישראלית בסלון האווירי בלה-בורז'ה. לאחר דיון בבית הדין, הגיעו הצדדים לפשרה, לפיה יבצעו עובדי משרד החוץ את הפעולות החיוניות לפתיחת הנציגות הישראלית בסלון האווירי תמורת נכונות נציגי האוצר לחדש את המשא ומתן עימם. מדוע לא נהגה כך הממשלה ביחס לתיאום הביקור בפולין? עולה החשש, שהדבר נבע מתוך ידיעה שאין הצדקה לכפות שירות זה על עובדי משרד החוץ. ואם כך פני הדברים – אין גם הצדקה להשתמש בצה"ל לשם כך.

עוד השוואה מועילה, היא ההשוואה לסוגיה של הפעלת צה"ל במימוש תכנית ההתנתקות מרצועת עזה. על מנת לממש את התכנית, נאסרה הכניסה ללא היתר לשטח המפונה וכן לשטח מוגדר באזור עוטף עזה. מתנגדי התכנית, ניסו להחדיר לשטח המפונה מאות ואלפי מתנגדים, על מנת לסכל את אפשרות מימושה. משטרת ישראל נעזרה בצה"ל גם בשטח ישראל וכנגד אזרחים ישראלים, כדי למנוע הפרת חוק המונית וסיכול ביצועה של התכנית, שאושרה בכל המוסדות המוסמכים.

כנגד שימוש זה בחיילי צה"ל הוגשה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 7455/05 הפורום המשפטי למען א"י, "קבוצת המשפטנים תשס"ה" נ' ממשלת ישראל[2]). לבית המשפט היה ברור כי חוק יישום ההתנתקות נועד להגשים מה שנראה לכנסת ולממשלה צורך בטחוני-לאומי. לכן, שימוש בצבא למניעת כניסה שלא כדין של אנשים המבקשים למנוע או לשבש את יישום ההתנתקות נפל למסגרת אותן פעולות שהצבא מוסמך לעשותן. עם זאת, למרות קיומה של סמכות, לא נמנע בית המשפט מלבחון גם את סבירות השימוש בחיילי צה"ל לתכלית זו. זאת, על רקע העיקרון הכללי, כי הצבא צריך לעסוק בעניינים צבאיים ולא בפעילויות אזרחיות. רק לאחר שהשתכנע, כי היקפם של כוחות המשטרה, ביחס להיקף ההתנגדות, אינו מספיק על מנת למנוע הפרת חוק המונית וסיכול החוק, קבע בית המשפט כי סביר להשתמש בחיילים כדי לתגבר את המשטרה.

נדמה לי, שגם השוואה זו, מובילה למסקנה חד-משמעית,  כי אין הצדקה לשימוש בצה"ל לשבירת שביתתם של עובדי משרד החוץ.

לא הצלחתי למצוא התייחסות לשאלה אם בסופו של דבר ביצע הנספח הצבאי את תיאום הביקור במקום עובדי משרד החוץ. תגובתו הראשונה, לפי הפרסום, הייתה (בתבונה רבה) להפנות את אנשי משרד ראש הממשלה לרמטכ"ל ולמפקדיו בצבא, המוסמכים לתת לו פקודות. לא ברור מה ההוראות שקיבל הנספח לבסוף. אני מקווה שהן לא היו לפעול לשבירת השביתה.

סוגיית השימוש בצבא לשבירת שביתות במשק האזרחי עלולה להתעורר גם בעתיד. כך, למשל, בהקשר של הנמלים. הממשלה הודיעה על כוונה לצאת במכרז לנמל פרטי ועובדי הנמלים איימו להשבית את הנמלים אם התכנית תמומש. פורסם, כי משרד הכלכלה בראשות השר נפתלי בנט מגבש תכנית להפעלת הנמלים במקרה של שביתה, תוך העזרות בחיילי צה"ל. אמנם, התפרסם כי שר התחבורה, ישראל כץ, הסתייג מהדברים – לא מהנכונות לשבור את השביתה באמצעות חברות זרות, אלא מהכוונה לעשות לשם כך שימוש בחיילי צה"ל.

ועדי העובדים בנמלים אינם פופולאריים ואולי בצדק. ייתכן, שרפורמה בנמלים אכן חיונית ונדרשת. במקרה קיצוני, למשל, אם העובדים פותחים בשביתה "פראית" או מפרים צווים של בית הדין לעבודה, המחייבים אותם לתת שירותים חיוניים, עשויה להיות הצדקה גם לשבירת השביתה ע"י הממשלה. יחד עם זאת, ראוי להקפיד ולשמור את צה"ל מחוץ למערכת סכסוכי העבודה בישראל.

נראה, כי גישה זהירה זו והימנעות מהפעלת חיילי צה"ל במסגרת סכסוכי עבודה אזרחיים אפיינה את ממשלות ישראל במהלך השנים. ואמנם, במאמר[3] בנושא זה שפורסם ב-1989, מזכיר המחבר  (משנה ליועץ המשפטי לממשלה בזמנו ועל כן, מוחזק כבר-סמכא) כי המקרה היחידי בתולדות יחסי העבודה בארץ, בו גויסו חיילים להחליף עובדים שובתים היה בשנת 1977 , כשגויסו חיילי מילואים להחליף את פקחי הטיסה האזרחיים שנקטו בעיצומים. אף ביחס למקרה זה, מציין המחבר, כי הדבר נעשה, כנראה, לא רק בגלל חיוניות קשרי התעופה האזרחיים לישראל, אלא גם בגלל השתתפות חיל האוויר בפיקוח על המרחב האווירי של ישראל, לרבות התעופה הצבאית. זהירות זו בעירוב צה"ל בסכסוכי עבודה בישראל, ראוי שתישמר.


[1]לשון סעיף 18 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948.

[2]פ"ד נט(2) 905 (2005).

[3]י' אליאסוף "שאלות משפטיות הקשורות במעורבותו של צה"ל בסכסוכי עבודה אזרחיים" משפט וצבא 9 (התשמ"ט) 195, 201.