לפני כשבועיים, פרסם ארגון "בצלם" דו"ח על מבצע "עמוד ענן", שהתנהל בנובמבר 2012 (למי ששכח).

רקע

עוד בשלהי המבצע עצמו, פרסמתי ב"הארץ" מאמר עמדה כנגד התבטאויות בלתי אחראיות של שני שרים בממשלה. מאוחר יותר, ציטטה יעל שטיין, מנהלת המחקר של ארגון "בצלם", את מאמרי זה במאמר עמדה משלה ("הרג בחסות הענן"), המבקר את התנהגות צה"ל בכלל והמשפטנים הצבאיים, בפרט. הגבתי על כך כאן ולשמחתי, יעל שטיין הרימה את הכפפה והתפתח דיון מעניין (לדעתי), שאפשר לראות בהערות הצמודות לפוסט שלי.

חודשיים אחר כך, בפברואר השנה, פורסם חלק ב' של דו"ח ועדת טירקל, שבדק את עמידת מנגנון הבדיקה והחקירה של תלונות על הפרת דיני הלחימה בישראל בחובותיה של  המדינה לפי המשפט הבין-לאומי. דו"ח הוועדה מצביע על כך "שהמשפט והפרקטיקה הישראליים כמכלול יכולים לעמוד בהשוואה לטובים ביותר בעולם" (דברי הלורד טרימבל, אחד המשקיפים הבין-לאומיים שהשתתף בדיוני הוועדה). נדחתה גם הטענה, שנטענה על ידי ארגון "בצלם" ואחרים, כי הדין הבין-לאומי דורש כי הפרות של דיני הלחימה ייחקרו על ידי גורם חיצוני לצבא. הוועדה קבעה כי "עצם קיומה של מערכת משפט צבאית אינו כשלעצמו סותר את עקרון ה'עצמאות', הקבוע בדין הבינלאומי". יחד עם זאת, המליצה הוועדה על שורה של צעדים לחיזוק עצמאותה של מערכת המשפט הצבאי, להידוק הפיקוח האזרחי עליה ולשיפור האפקטיביות של חקירת הפרות של דיני לחימה. בין היתר, הומלץ על יצירת מנגנון נפרד לבדיקה עובדתית של הצורך בחקירה פלילית והפסקת ההסתמכות על התחקיר הצבאי לשם כך.

 באפריל השנה התפרסם עדכון מטעם הפרקליטות הצבאית על סטטוס הבדיקות והחקירות של אירועי מבצע "עמוד ענן". התראיינתי בנושא לג'רוזלם פוסט והצבעתי על כך, שמסמך העדכון של הפרקליטות מציין כי המלצות דו"ח טירקל עדיין נבחנות. על רקע סמיכות הזמנים, סברתי שאפשר להבין מדוע אין לצפות ליישום ההמלצות עוד בחקירות הנוגעות למבצע "עמוד ענן". יחד עם זאת, העובדה שתוך פחות מחמישה חודשים פורסם עדכון המצביע על כך שהחלטות התקבלו ב-65 מקרים מתוך 80 מקרים, מצביע על שיפור לעומת משכי הזמן בעבר ועל מודעות גוברת לצורך לזרז את קצב קבלת ההחלטות, עניין שנכלל גם הוא במסגרת המלצות ועדת טירקל.

 על רקע זה, פרסם ארגון בצלם את הדו"ח שלו, הנושא את הכותרת "הפרת זכויות האדם במהלך מבצע 'עמוד ענן'", אליו אתייחס כאן.

 

כמה הערות כלליות

מעיון בדו"ח עולה הרושם של שינוי מסוים בטון, לעומת דוחות קודמים. הדו"ח יותר זהיר ומסויג באשר להאשמות כלפי צה״ל, מתייחס למגבלות המידע שברשותו ונותן מקום מוחשי גם לפגיעות של החמאס בישראלים. אמנם, גם בדו"ח "בצלם" שבעקבות מבצע "עופרת יצוקה" יש התייחסות לפשעי החמאס, אלא שהדברים נאמרו באופן לקוני ונותרו, כמס שפתיים, במישור המופשט. "בצלם" הסבירו, אז, כי כארגון ישראלי הם מתמקדים בהפרות על ידי ישראל. בדו"ח הנוכחי, החליטו בארגון להביא גם את קולם של הנפגעים הישראלים ולהביא עדויות שנגבו מהם על ידי אנשי הארגון. זו בחירה שונה ולדעתי, זו בחירה נכונה לארגון זכויות אדם המעוניין לדבר גם לאזרחי מדינתו, לחבר אותם לעשייתו, להראות שערכים אוניברסליים רלוונטיים גם להם ולא להיתפס כמתנכר להם ולקשייהם.

הטון השונה מתבטא בניואנסים, אך בניואנסים חשובים. בעיניו של אדם מהיישוב אולי אין הבדל משמעותי בין קביעה כי קיים חשש ל"הפרות" של המשפט הבין-לאומי ההומניטארי, לבין קביעה שקיים חשש לקיומן של "הפרות חמורות" של אמנות ג'נבה. אבל "הפרות חמורות" הן פשעי מלחמה ובעולם המשפט – ההבדל חשוב.

יונה ג'רמי בוב, הכתב לענייני משפט של הג'רוזלם פוסט, מנתח את דו"ח "בצלם" ומתייחס במפורט לשינויים לעומת דוחות קודמים. הוא מזהה גם תהליך של הקטנת הפער שבין העמדות של "בצלם" והעמדות של צה"ל, הנובע, לדעתו, מתוך הפנמה הדדית של ביקורת על התנהלות קודמת. ייתכן שהוא צודק ואם כן, צריך הדבר להיזקף לכף זכות, הן של צה"ל והן של ארגון "בצלם".

הניתוח המשפטי בדו"ח "בצלם"

 

חובת האזהרה לפני תקיפה

צה"ל מיישם את חובת האזהרה לפני תקיפה תוך שימוש במשאבים ניכרים, בעזרת מגוון של אמצעים, חלקם ייחודיים וחסרי תקדים בהשוואה לנקוט בידי צבאות מערביים בנסיבות דומות. הדבר עולה גם מהדו"ח עצמו ואולם הדו"ח משקף תפישה מרחיבה עוד יותר של חובת האזהרה לפני תקיפה, תפיסה שלדעתי אין לה בסיס בדין הבין-לאומי. מכיוון שעסקתי בכך בהרחבה בהתכתבות עם יעל שטיין שהזכרתי לעיל ועל מנת שלא לייגע, אפנה לדברים שעלו שם.

חובה להשתמש בכלי נשק מדויקים?

במבוא לדו"ח, נכתב כי "נקבע שמותר להשתמש רק בכלי נשק מדויקים המסוגלים להבחין בין מטרות צבאיות למטרות אזרחיות".[1] בדומה לכך כתוב בהמשך, בהקשר של התנהגות הארגונים החמושים הפלסטינים: "הרקטות והמרגמות מהוות, כשהן לעצמן נשק בלתי חוקי, גם כאשר הן מכוונות נגד מטרות צבאיות, שכן מדובר בנשק בלתי מדויק".[2]

 אלה הצהרות לא מדויקות, בלשון המעטה, באשר לתוכן של דיני הלחימה (המכונים גם המשפט הבין-לאומי ההומניטארי). אין כל בסיס לקביעה כי מרגמות ורקטות הן כשלעצמן נשק בלתי חוקי ואין בדיני הלחימה חובה להשתמש רק בנשק "מדויק" (מה שהיה מחייב להגדיר מהו "נשק מדויק", הגדרה שאינה קיימת).

יש בהחלט איסור על תקיפה "חסרת אבחנה" (indiscriminate),[3] כלומר, על תקיפה שאינה מכוונת למטרה צבאית, תקיפה שנעשית בשיטה או באמצעים שאינם ניתנים להכוונה למטרה צבאית, או תקיפה שהתוצאות שלה אינן ניתנות להגבלה כמתחייב בדין.

מבלי  לנסות ולייגע בניתוח מפורט, ברור כי קביעה שתקיפה היא חסרת אבחנה היא תלוית הקשר. דיוק אמצעי התקיפה הוא בהחלט נתון רלוונטי, אבל רק בין מכלול הנתונים האחרים.  אם, למשל, יורים רקטה שהסטייה הממוצעת שלה מהמטרה היא 1000 מטר, לעבר מטרה צבאית מבודדת, שקוטרה 50 מ', באזור מדברי ובלתי מיושב, התקיפה חוקית, גם אם יעילותה נמוכה. שונים יהיו פני הדברים, אם הרקטה נורית לעבר מטרה צבאית בלב עיר מיושבת.

אין דרישה להשתמש בנשק המדויק ביותר ובטכנולוגיה המקסימלית הקיימת בעולם ואפילו לא בנשק המדויק ביותר בארסנל של אותו צבא, אלא בנשק שניתן להכוונה למטרה צבאית ואשר לא יגרום לנזק מופרז לאזרחים, ביחס לתועלת הצבאית. באשר לנשק המדויק ביותר, עשויות להיות מגבלות של זמינות, מלאי מוגבל, תנאי מזג אוויר או תנאים אחרים שאינם מאפשרים הפעלתו.

 

האם לצה"ל גישה מרחיבה באשר להגדרת "מטרה לגיטימית" (צבאית)?

בפרק המסקנות של הדו"ח נכתב: "מתחקיר בצלם עולה כי לפחות בחלק מן המקרים אימץ הצבא פרשנות רחבה מדי של מטרה צבאית לגיטימית, ובכך הפר את הוראות החוק".[4]

 במה מתבטאת אותה "פרשנות מרחיבה"? הדו"ח מתייחס לשני סוגי מקרים:

אזור ממנו שוגרו רקטות בעבר

 בחלק מהאירועים שחקר בצלם, דיווחו תושבים פלסטינים כי חמושים ירו רקטות ממקום סמוך שעות לפני תקיפת צה"ל. הדו"ח מסיק מכך, שהתקיפה הייתה תגובה  לאותו ירי פלסטיני ומצביע על הבעייתיות בראיית שטח ממנו נורו רקטות מטרה לגיטימית שניתן לתקוף אותה בכל שעה, בעיקר בהתחשב בכך שהאחראים לירי אינם נשארים במקום ושמדובר באזור מגורים.

הבעיה היא, שהדו"ח מסיק מסקנה עובדתית ללא בסיס מוצק ועליה בונה את ה"פרשנות" המשפטית כביכול של צה"ל, אותה הוא מבקר. העובדה, שהתושבים הפלסטינים, שרואיינו על ידי בצלם, סיפרו על ירי רקטות ממקום סמוך, שעות לפני תקיפת צה"ל, איננה יכולה להצביע על כך שאותו ירי קודם, כשלעצמו, היה מטרת התקיפה של צה"ל. הדיווח של התושבים בהחלט מעלה את ההסתברות שנעשה ניסיון נוסף לירות מאותו אזור. ואולי ניסיון לסכל ירי רקטות נוסף זה היה מטרת התקיפה של צה"ל? אם ירי הרקטות הנוסף אכן סוכל, זה יכול להסביר את העובדה שהתושבים במקום לא היו מודעים להתארגנות לביצועו ממש בעת התקיפה.

תקיפת בתי מגורים של בכירי חמאס

 הדו"ח מציין שמספר בתים של בכירי החמאס הופצצו במהלך המבצע ומצביע על כך ש"בתים אלה אינם מהווים כשלעצמם מטרה לגיטימית, בעיקר כאשר גרים בהם בני משפחה".[5]

אני מסכים למסקנה זו – הדגש הוא על המלה "כשלעצמם": בית מגורים איננו מטרה צבאית אם הוא משמש למגורים בלבד, גם אם מתגורר בו אדם, שהוא פעיל צבאי. המסקנה היא, כי אסור לתקוף בית כזה, אם אותו פעיל צבאי שהוא יעד התקיפה אינו נמצא בו בעת התקיפה. יחד עם זאת, אם הבית משמש גם לתכלית צבאית, כמו מחסן תחמושת או מוצב פיקוד ושליטה, מותר לתקוף אותו בכל עת. הכול, כמובן, בכפוף לדרישת המידתיות, כלומר, בכפוף להערכת הנזק הצפוי לאזרחים מול התועלת הצבאית של התקיפה.

אינני מוצא דבר בעובדות המדווחות בדו"ח, המצביע על כך שצה"ל תקף בתי מגורים של פעילי חמאס "כשלעצמם". גם הציטוט המובא ממסמך סיכום המבצע של השב"כ איננו מעיד על כך, אולי להפך: נכתב שהותקפו מטרות המהוות "סמלי שלטון" של החמאס "אשר יש להן זיקה לפעילות הצבאית" וכן בתים של מפקדים בכירים בחמאס "אשר בחלקם שימשו גם כמחסני אמל"ח". אני לא סבור כי ניתן ללמוד מכך שלבתים האחרים שהותקפו לא היה שימוש צבאי אחר, או שלא הותקפו כדי לפגוע במפקדים הצבאיים, בעת שנכחו בבית.

 לסיכום, אנשי בצלם בונים דחליל ואז תוקפים אותו.

 

שקיפות, אחריותיות ונטל הראייה

 בדו"ח שזורות, כחוט השני, התבטאויות המצביעות על מוגבלות האמצעים שבידי בצלם והקושי להגיע למסקנות חד-משמעיות. הדבר ראוי להערכה. יחד עם זאת, נראה שיש נטייה להטיל על צה"ל "חובה" להסביר לציבור, באופן מפורט ומנומק, מדוע כל תקיפה ותקיפה לא הפרה את דיני הלחימה.[6]

על רקע זה, חשוב להבהיר מה הסטנדרטים המחייבים במשפט הבין-לאומי. עסקה בכך, רק לאחרונה, ועדת טירקל אותה הזכרתי. דו"ח הוועדה, תוך ציטוט מועדת טומשאט שמונתה על ידי מועצת זכויות האדם, מציינת שלעקרון השקיפות תחולה מוגבלת במצבים מלחמתיים וכי אין חובה לשתף נפגעים בחקירה ולחשוף בפניהם את המידע המלא, אף שרצוי לקיים מידה מסוימת של שקיפות.[7]

 ראוי לזכור שבהקשרי לחימה, בשל "ערפל הקרב", ריבוי הגורמים המעורבים ונסיבות נוספות, לא תמיד ניתן להגיע למסקנות וודאיות על מה שארע. באופן יחסי, במבצע "עמוד ענן", בגלל העובדה שתקיפות צה"ל היו בעיקרן אוויריות, קל יותר לברר את העובדות מאשר במבצעים בהם מעורבים כוחות קרקעיים בסביבה אורבאנית.[8] עם זאת, חוסר האפשרות להגיע למסקנה חד-משמעית, לא מצביע בהכרח על הפרה של דיני הלחימה. לא כך בנוי הדין הבין-לאומי.

משזה נאמר, אציין כי לדעתי, לעיתים קרובות, זהו האינטרס של צה"ל עצמו לספק מידע רב ככל האפשר על אירועים שבהם נפגעו אזרחים: הדבר ממחיש את המגבלות עמם מתמודד הצבא ואת ההבדל בין התוצאות שבדיעבד לבין מה שניתן היה לדעת ב"זמן אמת". כך, דיווח מעבר למתחייב בדין יכול לחזק את אמון הציבור בצה"ל.

דו"ח בצלם מכנה את העדכון של הפרקליטות הצבאית באשר לבדיקת אירועי מבצע "עמוד ענן" "כללי ומעורפל".[9] קשה להתכחש לעובדה שהעדכון אכן תמציתי מאוד. אלא שהעדכון עצמו איננו מתיימר להיות סוף פסוק בנוגע למידע שיימסר: מצוין בו כי  "כנהוג, הודעות פרטניות בדבר החלטות הפצ"ר ביחס לאירועים שהוגשו תלונות בעניינם יועברו לבאי-כוחם של המתלוננים".[10] בנוסף לכך, חלק מן האירועים עדיין מצויים בבדיקה. טוב תעשה הפרקליטות הצבאית, אם תמסור מידע נוסף, ככל שהדבר מתאפשר במסגרת מגבלות לגיטימיות.

הטענות העובדתיות בדו"ח בצלם

 

פרספקטיבה וסטטיסטיקה

 צה״ל מסר שהיו אלף וחמש מאות תקיפות. בצלם מצאו שרק בתשעים ושתיים תקיפות היו נפגעים פלסטינים ורק בחמישים ואחת מהן היו נפגעים שלא השתתפו בלחימה. משמעות הדבר היא, שבכתשעים ושבע מתוך מאה תקיפות לא נפגעו אזרחים כלל. בהתחשב באופי המורכב של הלחימה, שגם בצלם מכיר בו (ירי מאזורים מאוכלסים בצפיפות), נדמה לי שזו פרספקטיבה חשובה, המלמדת על מידת הזהירות של צה"ל בביצוע התקיפות לא פחות מניתוח מדוקדק של תשעת המקרים שבהם אנשי בצלם סבורים שקיים חשד להפרה של החוק.

 כמובן, התמונה הכללית לא יכולה לשלול חריגה או הפרה של הדין במקרה ספציפי, אבל היא חשובה מאוד. למעשה, בהתייחסם למבצע "עמוד ענן" על רקע מבצע "עופרת יצוקה" נכתב במסקנות הדו"ח: "אמנם, מבצע 'עמוד ענן' היה קצר יותר ונוהל כולו מהאוויר, אולם נראה כי הפגיעה המצומצמת יותר באוכלוסייה האזרחית במהלך המבצע נבעה גם מכך שהפעם נקט הצבא במדיניות פתיחה באש שונה והירי היה מצומצם וממוקד יותר".

 

אחזור בהמשך לעובדה הלא מפתיעה, שאמירה חשובה זו לא הייתה הכותרת שניתנה לדו"ח. הכותרת שניתנה, בעקבות ההודעה לעיתונות שמסר ארגון בצלם הייתה: "היקף הפגיעה באזרחים גדל משמעותית במחצית השנייה של מבצע 'עמוד ענן'".

ההבדל בין היקף הפגיעה באזרחים במחצית הראשונה ובמחצית השנייה של המבצע

אין לי יכולת עצמאית לבקר את הנתונים של בצלם אודות מספר הנפגעים הפלסטינים בכלל ומספר הנפגעים שלא השתתפו בלחימה, בפרט. לפיכך, בחלק זה אתייחס לנתונים כפי שהם.

 כפי שנאמר, הכותרת שבצלם עצמם נתנו לדו"ח, ובעקבותיהם גם התקשורת, היתה "היקף הפגיעה באזרחים גדל משמעותית במחצית השנייה של מבצע 'עמוד ענן'". המבצע ארך שמונה ימים, על כן מדובר בהשוואת ארבעת הימים הראשונים לארבעת הימים האחרונים. בסך הכול, לפי נתוני בצלם, נהרגו בשמונת ימי המבצע שמונים ושבעה פלסטינים שלא השתתפו בלחימה, בחמישים ואחד אירועים שונים. מספר ההרוגים לפי סדר ימי הלחימה: 2, 6 ,5, 4, 26 , 23 , 10 , 11. חישוב פשוט מעלה שאכן בארבעת הימים האחרונים של המבצע נהרגו שבעים אזרחים לעומת שבעה עשר הרוגים בארבעת הימים הראשונים. אכן, למעלה מפי ארבע.

מן הצד האחר, אפשר לומר באותה מידה של תוקף כי ביומיים האחרונים של המבצע נהרגו פחות ממחצית ההרוגים ביומיים שלפני כן (עשרים ושניים הרוגים לעומת ארבעים ותשעה הרוגים). מן הזווית הזו, קשה יותר לשכנע ששינוי במדיניות במחצית השנייה של המבצע היא הסיבה להבדל במספר האזרחים שנהרגו. למעשה, הימים שבולטים במספר ההרוגים האזרחיים הם הימים החמישי והשישי למבצע (18– 19 בנובמבר). ב-18 בנובמבר נפגע בית משפחת אל דלו, אירוע יחיד שבו, לפי נתוני בצלם, נהרגו אחד עשר אזרחים.

בקצרה, אני מעלה את השאלה עד כמה יש בכלל מובהקות סטטיסטית להבדל במספר ההרוגים בין ימי המבצע עליו מצביע הדו"ח. האם ההבדל עשוי להיות תוצאה אקראית של סטיות מהממוצע במדגם קטן יחסית? מתוך מודעות למגבלותיי, אני קורא לעזרת הציבור: האם מי מהקוראים יכול לחשב חישוב מנומק של מובהקות ההבדל עליו מצביע הדו"ח לאור הנתונים המוצגים בו?

 באשר להשערה שאולי שינוי במדיניות ("יד קלה יותר על ההדק") הוא הסיבה להבדל, ראוי גם לזכור את הנתון שכבר הזכרתי: רק כשלושה אחוז מתקיפות צה"ל גרמו להרוגים אזרחיים.

אם אכן ההבדל בין ימי הלחימה במספר ההרוגים הפלסטינים האזרחיים הוא מובהק מבחינה סטטיסטית, יש אכן מקום לשאלה של בצלם וראוי לנסות ולזהות סיבה לכך. יחד עם זאת, שינוי במדיניות של צה"ל אינה הסיבה היחידה האפשרית. אם, למשל, במחצית השנייה של המבצע איתרו כוחות צה"ל יותר הכנות לשיגור רקטות מאזורים אורבאניים, אותם פעלו לסכל, בהשוואה למחצית הראשונה של המבצע, גם זו עשויה להיות סיבה להבדל במספר הנפגעים.

סיווגם של קטינים שנפגעו

מתוך שמונים ושבעה האזרחים הפלסטינים שנהרגו, מונה בצלם שלושים ואחד קטינים. בהגדרה "קטין" כולל הדו"ח מי שגילו עד שמונה עשרה.[11] הדבר לא מצוין במפורש, אבל נדמה שיש הנחה סמויה שקטינים אינם משתתפים בלחימה מעצם היותם קטינים.

 אפילו מבחינת האיסורים של המשפט הבין-לאומי זה אינו נכון: מדינות החתומות על הפרוטוקול האופציונאלי של האמנה לזכויות ילד בנוגע למעורבות ילדים בסכסוכים מזויינים, כמו ישראל, התחייבו לנקוט בכל האמצעים האפשריים למנוע מחיילים בני פחות משמונה עשרה להשתתף בלחימה (ראו סעיף 1 לפרוטוקול). אבל מדינות אחרות, אפילו אם הן חתומות על האמנה לזכויות הילד (ראו סעיף 38(2) לאמנה), קל וחומר ארגונים חמושים, הכפופים רק לדיני הלחימה המנהגיים, אינם מחויבים אלא להימנע משילוב בני פחות מחמש עשרה בלחימה.

דו"ח בצלם אינו מבחין בין קטינים מתחת לגיל חמש עשרה לבין אחרים. האבחנה הנעשית היא בין מי שהם מתחת לגיל שתיים עשרה ומי שמצויים בין הגילאים שתיים עשרה ושמונה עשרה.

 מבחינה עובדתית, ישנו תיעוד נרחב לכך שארגוני טרור הפלסטינים משלבים גם קטינים במערך הלחימה שלהם, לרבות קטינים מתחת לגיל חמש עשרה. למעשה, גם בצלם תיעדו בעבר מקרה כזה, בו ילד בן ארבע עשרה ירה על חיילי צה"ל (בדו"ח "כוח מופרז", עמ' 13).

המקרים לדוגמא המפורטים בדו"ח

הדו"ח מפרט את נסיבותיהם של תשעה אירועים, מבין חמישים ואחד אירועים בהם נפגעו אזרחים, בהם סבורים אנשי בצלם כי קיים חשד להפרה של החוק. בארבעה מבין האירועים, מסרה הפרקליטות הצבאית כי בדיקת האירועים טרם הסתיימה.

 מקריאת התיאורים בדו"ח, לא תמיד ברור על מה מבוסס החשד להפרה של החוק. אתן להלן מספר דוגמאות, תוך שימוש במספור המקורי שבדו"ח.

 1. הריגתו של אחמד אבו עליאן (בן ארבע עשרה) –  לפי הנמסר, הנער היה עם עוד אדם במטע שבסמוך לו שוגרו רקטות קודם לכן. גם אם הנער לא היה מעורב באותו ירי, ייתכן שנהרג בשל טעות בזיהוי, שיכולה הייתה להיגרם בשל צירוף הגורמים הבאים: העובדה שירי בוצע מאזור סמוך; העובדה שפעילי החמאס לא לובשים מדים, על כן זיהוי לבוש אזרחי איננו אינדיקציה שלא מדובר בפעילי טרור; העובדה שפעילות חקלאית תמימה יכולה להיראות כמו הכנה לשיגור (התעסקות עם צינורות, למשל ויש בדו"ח אזכור לפעילות של דישון והשקיה) והעובדה שבתוך מטע, העצים מקשים על קליטת כל פרט מהפעילות מהאוויר. זו רק ספקולציה על מה שיכול היה להשתבש, אבל האם לאורה נכון בכלל להביא מקרה זה כדוגמה למקרה המעורר חשד להפרה? יש לזכור כי הבחינה איננה של התוצאה שנגרמה בדיעבד, אלא של מה שנתפס ב"זמן אמת".

 3. הריגתם של האחים אסעיפאן (בני ארבע ושנתיים) – לפי הדו״ח, נורו רקטות ע"י פלסטינים משטח הסמוך לבית מספר פעמיים ובכלל זה, ביום הפגיעה, פעמיים ממרחק של 100 – 200 מ׳ מהבית. גם לפי הדו"ח, הבית לא קרס כתוצאה מפגיעה ישירה, אלא כתוצאה מפגיעה במבנה סמוך. לפיכך, נראה שלא הייתה כאן פגיעה מכוונת. ברור שבירי טיל או פצצה למבנה באזור מאוכלס יש לקחת בחשבון גם השפעה אפשרית על מבנים סמוכים. יש כלים טכניים – סטטיסטים שמאפשרים חישוב כזה, אבל הוא אינו אמין במאה אחוז לאור העובדה שאי אפשר לבדוק הנדסית כל מבנה ומבנה בשטח אויב.

 4. הריגתו של אחמד אבו נקירה (בן ששים ואחת) – הדו"ח עצמו מתאר שגם במקרה עצמו וגם במקרה אחר שארע יום קודם לכן, נתנו כוחות צה"ל אזהרה ספציפית לפני תקיפה. הטענה, ככל הנראה, היא שלא ניתן זמן מספיק להתפנות ושצה״ל לא וידא שכולם התפנו. גם בהתעלם מהשאלה המשפטית האם יש חובה כזו (שהזכרתי לעיל), לא ברור על סמך מה יש לקבל כפשוטה הערכת זמן של עד, שסביר ואנושי שהיה בלחץ בזמן האירוע. יתר על כן, אם אכן הרחוב היה מלא בזמן הירי – למה היה רק הרוג אחד? הדבר מעלה אפשרות שרוב האזרחים הספיקו להתפנות ושכוחות צה"ל לא הבחינו בהרוג, או שבגלל חשיבות המטרה והחשש לאבד אותה, נאלצו לתקוף למרות הפגיעה הצפוי באדם אחד.

 5. הריגתו של איאד אבו ח'וסה (בן שנה וחצי) – לא ברור על מה מתבססת ההנחה שהירי בוצע מכלי טיס של צה״ל: הקטע של העדות שמצוטט בדו״ח לא מתאר כלי טיס שחג באזור, רק את הפיצוץ. לאור התייחסות הפרקליטות הצבאית, לפיה לא אותרה תקיפה באזור, מדוע נשללה האפשרות שמדובר ברקטה תועה של החמאס?

 מעניין לציין, כי בששה מבין תשעת המקרים שמביא בצלם בדו"ח, כלומר, שני שלישים מהמקרים, נהרגו קטינים, למרות, שלפי נתוני בצלם, קטינים היוו רק כשליש מן ההרוגים שלא השתתפו בלחימה. אני מקווה שהדבר לא נעשה בכוונת מכוון ומתוך מודעות להשפעה הרגשית הבלתי נמנעת של מקרים טראגיים אלה על הקורא. מכל מקום, מבחינה עניינית של המידע אודות המקרים בדו"ח, נדמה לי שעולה דווקא מסקנה הפוכה מאלה שמבקשי הדו"ח מבקשים להוכיח: אם אלה המקרים ה"חזקים" ביותר המצביעים על חשד להפרה של צה"ל, הרי מתחזקת דווקא ההערכה הכלולה בעדכון של הפרקליטות הצבאית לפיה:

 "מבדיקת האירועים הפרטניים שבוצעה עד כה, עולה תמונה כוללת לפיה כוחות צה"ל שהיו מעורבים בתקיפות במסגרת מבצע "עמוד ענן" פעלו ככלל במקצועיות רבה, תוך הפעלת שיקול דעת המיישם את דיני הלחימה (ובכלל זה עקרונות ההבחנה, המידתיות ואמצעי הזהירות לפני תקיפה). דגש משמעותי הושם על צמצום הפגיעה האגבית באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה וברכוש אזרחי, אף מעבר לדרישות של דיני הלחימה של המשפט הבין -לאומי".[12]

סיכום

מה שמחזיר אותי לעובדה הלא מפתיעה, שהכותרת שנתנו אנשי בצלם לדו"ח נגעה לעלייה במספר האזרחים שנפגעו בחלק השני של המבצע ולא להערכה הכללית של מדיניות האש של צה"ל, שנדמה שגם אנשי בצלם סברו שהייתה זהירה ומרוסנת. מדוע עובדה זו לא מפתיעה? משום שלא ניתן לצפות, כנראה, מארגון זכויות אדם המשקיע משאבים ניכרים באיסוף מידע על פעילות צבאית, להבליט מסקנה כי אין לו ביקורת משמעותית באשר להתנהלות של הצבא.

 צריך, כנראה, לקרוא בין השורות.


[1] עמ' 3 לדו"ח.

[2] עמ' 5 לדו"ח.

[3] ראו סעיף 51(4) לפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ג'נבה.

[4] עמ' 21 לדו"ח.

[5] עמ' 22 לדו"ח.

[6] ראו, למשל, בפרק המסקנות, עמ' 21: "מאחר שהצבא מסרב למסור מידע ממשי לגבי האירועים שבהם נפגעו פלסטינים שלא השתתפו בלחימה, אין לבצלם  אפשרות לבחון  את חוקיותה של כל אחת מההתקפות שנעשו במהלך המבצע, מאחר שברוב המכריע של המקרים לא ניתן לדעת מה היה היעד להתקפה ולכן לא ניתן לקבוע האם ההתקפה כוונה למטרה לגיטימית ואם כן – האם היא הייתה מידתית".

[7] ראו עמ' 127 – 128 לדו"ח.

[8] ראו סעיף 5 לעדכון הפרקליטות הצבאית.

[9] עמ' 20 לדו"ח.

[10] סעיף 9 לעדכון הפרקליטות הצבאית.

[11] ראו טבלה בעמ' 7 לדו"ח.

[12] סעיף 11 לעדכון הפרקליטות הצבאית.