טור שכתבתי בנושא שבנדון פורסם היום באתר "העין השביעית", העוסק בתקשורת:

 http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/100213_Bring_the_handcuffs.aspx

להלן הטור במלואו:

ביום ד' השבוע (6/2) פרסמה ועדת טירקל את החלק השני של הדו"ח שלה. השאלה עליה משיב דו"ח זה, כפי שהוגדרה במנדט הועדה, היא: "האם מנגנון הבדיקה והחקירה ביחס לתלונות וטענות המועלות בדבר הפרות של  דיני הלחימה, הנוהג בישראל באופן כללי, וכפי שהוא מיושם ביחס לאירוע הנוכחי (תקרית המשט לעזה, ל.ל) , תואם את חובותיה של מדינת ישראל בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי."

לו הייתי שר בממשלה, למשל, הפותח את עיתון "הארץ" בבוקר יום ה' לאחר פרסום הדו"ח הייתה הכותרת בעמוד הראשון של העיתון מטרידה אותי: "ועדת טירקל: הדרג המדיני אחראי למנוע פשעי חיילים". כאשר הייתי עובר לעמוד 4 של העיתון על מנת לקרוא את המשך הדברים, הכותרת המרוחה באותיות קידוש לבנה לכל רוחב העמוד כבר הייתה גורמת לי כנראה להיחנק על קפה הבוקר שלי: "טירקל: הדרג המדיני אחראי לפשעי המלחמה של צה"ל". אם לא הייתי  ממתין לעיתון המודפס ובודק את אתר האינטרנט של העיתון עוד ביום ד', תגובתי, מן הסתם, הייתה דומה לאור הכותרת: "ועדת טירקל: להטיל אחריות פלילית על הדרג המדיני בגין פשעי מלחמה של חיילים".

מה משתמע מכותרת זו? ראשית, יש פשעי מלחמה שביצע צה"ל. שנית, הועדה ממליצה להטיל עלי, כחלק מהדרג המדיני, אחריות לפשעים אלה.

אם לא הייתי זורק מיד את העיתון והקפה על מנת להתקשר לפרקליט הצמרת שלי וממשיך לקרוא את הכתבה עד תומה, הייתי מגלה את הדברים הבאים: אין בדו"ח הוועדה ממצא לפיו בוצעו פשעי מלחמה ע"י חיילי צה"ל. הוועדה ממליצה לעגן, לעתיד לבוא, "הוראות בחוק המטילות על מפקדים וממונים אזרחיים אחריות פלילית ישירה לעבירות שעברו הכפופים להם, כאשר הם לא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע  עבירות או לא פעלו להביא את האחראים לדין כאשר נודע להם על העבירות לאחר מעשה".

אם הייתי מגדיל עשות ולא מסתפק בדיווח בעיתון, אלא מעיין בדו"ח הוועדה המלא (שאתר "הארץ" באדיבותו כולל קישור אליו), הייתי מוצא שאין המדובר ב"נורמות חדשות", כפי שנכתב בעיתון, שכן אחריות זו קיימת כבר במשפט הבין-לאומי המנהגי, המחייב את מדינת ישראל (עמ' 70-72, 308 בדו"ח). הוועדה מצאה כי מפקדים בצה"ל  נדרשים על פי פקודות הצבא לנקוט תגובה משמעתית כלפי עבירות של פקודיהם וכן כי בתי הדין הצבאיים כבר הרשיעו מפקד בגין אי מניעת עבירה על ידי פקודיו (עמ' 239, 309 לדו"ח). החידוש אותו מציעה הוועדה איננו בעצם קיום הנורמה, אלא בעיגונה המפורש בחוק הפלילי.

ומה באשר לשאלה עליה התבקשה הוועדה להשיב, על פי המנדט שלה? האם מנגנון הבדיקה והחקירה בישראל ביחס לתלונות בדבר הפרות של  דיני הלחימה תואם את חובותיה של המדינה בהתאם לכללי המשפט הבין-לאומי?

ובכן, ברק רביד, החתום על הידיעה (או אולי העורך), איננו סבור כי זה עניין חשוב דיו על מנת לכלול אותו בעמוד הראשון של העיתון. גם לא בששת "עיקרי הדו"ח" המופיעים במובלט בעמ' 4. מי שימשיך ויקרא את ה"אותיות הקטנות" בעמ' 4, ימצא דווקא כי הוועדה קבעה, שמנגנוני הבדיקה והחקירה בישראל   "מתיישבים, בדרך כלל, עם חובותיה של מדינת ישראל לפי כללי המשפט הבינלאומי". העיתון ממהר לסייג זאת ולציין כי "עם זאת, ממליצה הוועדה על שינויים רבים, חלקם מרחיקי לכת". עמוס הראל, בפרשנותו בעמ' 4 של העיתון, סבור כי הוועדה "מעירה ביובש" כי מנגנוני החקירות הישראלים עומדים בסטנדרטים הבין-לאומיים ולמעשה "בדרכה המנומסת, הוועדה מביעה אי-אמון  בהליך המשפטי המתקיים בפועל".

האמנם אפשר להסיק "יובש" ממכתבו של הלורד דיויד טרימבל, חתן פרס נובל לשלום מצפון אירלנד ומשפטן מוערך, שדבריו מופיעים בפתח הדו"ח? הלורד טרימבל, אחד המשקיפים הבין-לאומיים בוועדה, כותב כי הדו"ח, שהוא מכנה מקיף, קפדני ועצמאי, מגלה "שהמשפט והפרקטיקה הישראליים כמכלול יכולים לעמוד בהשוואה לטובים ביותר בעולם". האמנם "יובש"? "חוסר אמון מנומס"?

אמנם, יש מקום לשיפורים והוועדה ממליצה שמונה עשרה המלצות מפורטות לשיפור. יחד עם זאת, כותבת הועדה: "יודגש, כי כאשר מצאה הוועדה שיש צורך בתיקונים או בשינויים אין בכך, בהכרח, כדי להצביע על פגמים מהותיים אלא התויית דרכים להשגת יעדים אידיאליים למנגנונים ולדרכי פעולתם" (עמ' 46 לדו"ח).

בעיתון "הארץ" בחרו לגבש את התרשמותם תוך התעלמות מאמירה מפורשת זו.

אכן, מקום בו מדינה חושפת את מנגנוניה הפנימיים לבדיקה רצינית ומעמיקה קיים "סיכון", הקרוב לוודאי, שיימצאו, במקרה הטוב, המלצות לשיפורים. כאן המקום להזכיר, כי הוועדה לא הסתפקה בניתוח החוק ובבדיקת נהלים והצהרות חגיגיות, אלא ערכה בדיקה מדגמית של החקירות בהן מדובר, על יסוד כ-60 תיקים ולפי קריטריונים שהיא בחרה.

מה חשבו המשקיפים הבין-לאומיים בוועדה על נכונות ישראלית זו לחשיפה? זה דווקא לא נשמר בסוד, או הושאר למשאלות לב של עיתונאים. כותב הפרופ' טימותי מק'קורמק, משפטן אוסטרלי ויועץ מיוחד למשפט בין-לאומי הומניטארי לתובע של בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג:

"בעיניי, ההתמקדות בשלב השני בחקירת הוועדה – המנגנונים הישראליים לבדיקת וחקירת טענות להפרות של דיני הלחימה – מסקרנת וגם ראויה לשבח. התרשמתי מכך שממשלת ישראל הייתה מוכנה לקבל על עצמה חקירה רחבת היקף זו של המנגנונים וההליכים לחקירת טענות בדבר הפרות של דיני הלחימה וכי היא עשתה זאת על ידי שיתוף משקיפים בינלאומיים במשך כל שלב של תהליך החקירה והדיונים שבאו בעקבותיה."

פרופ' מק'קורמק מציין כי דן בנושא עם התובע (דאז) של בית הדין הפלילי הבין-לאומי "והסכמנו כי כל מדינה – בין אם היא צד לחוקת רומא ובין שאינה צד לה – המעוניינת לבחון את הפרוצדורות הלאומיות שלה בחקירת טענות בדבר הפרות של דיני הלחימה, יש לעודדה לעשות כן."

במלים אחרות, לא רק שאזיקים אינם נדרשים כאן, מדינת ישראל ראויה לשבח על נכונותה לאפשר בדיקה, שיש בה תועלת לכל אומות העולם ואשר יש להניח, כי גם המתוקנות שבמדינות לא היו יוצאות ממנה מבלי שנמצאו עניינים ראויים לשיפור באופן התנהלותן.

הבסיס לדיון ציבורי חייב להיות העובדות. אולי זה נאיבי, בעידן של ניו-ג'ורנליזם ופוסט-מודרניזם, לדרוש מהתקשורת לידע אותי תחילה ב"שורה התחתונה", אחר כך ביתר העובדות ורק לאחר מכן להציע לעובדות פרשנות, אבל זו הציפייה שלי. גישה אחרת, כמו שמתבטאת לדעתי בסיקור דו"ח ועדת טירקל, מועלת בחובת העיתון כלפי קוראיו ומזלזלת בהם.

ברור לי, שגם בהבאת עיקרי הדברים מדו"ח מפורט מאוד, יש מקום לשונות סובייקטיבית באשר לדגשים. מה שחורג מן הסביר הוא הבלעת התשובה של הוועדה לשאלה שבמוקד המנדט שלה. לפי כל מבחן אובייקטיבי, תשובה זו חייבת הייתה להיות בכותרת או לפחות בפתיח.

מי שמציל במעט את כבודו של עיתון "הארץ" הוא דווקא פרופ' אייל גרוס, שאינו עיתונאי "מקצועי", אלא משפטן אקדמי ופעיל בארגוני זכויות אדם. לפרופ' גרוס יש  ביקורת על הדו"ח, אך הוא פתח את טור הפרשנות שלו ב"הארץ",  באותו יום, כפי שהייתה צריכה להיפתח הידיעה המדווחת על הדו"ח: בהצבת השאלה שעמדה בפני הוועדה והתשובה שהוועדה נתנה לה. מכאן, אפשר וראוי להמשיך ולהתווכח.


פורסם ע"י ב- משפט בין-לאומי, משפט ותקשורת, משפט פלילי תגיות: