מאמר זה נכתב במוצאי השבת האחרונה ונשלח לפרסום בעיתון, לפני הפרסומים אודות האפשרות שמדינות מרכזיות באירופה יחזירו את שגריריהן מישראל. ידיעות אלה, הנמצאות בסימטריה הפוכה לרעיון שהעליתי, מעוררות בי עצב רב. להלן המאמר:

למחרת החלטת העצרת הכללית של האו"ם להעניק ל"פלסטין" מעמד של מדינה משקיפה, שאינה חברה באו"ם, פורסם כי ממשלת ישראל החליטה להגיב על ידי בניית 3000 יחידות דיור חדשות ביהודה ושומרון ובירושלים וקידום תכניות בנייה באזור E-1. מדובר באזור שארה"ב רואה כחיוני על מנת לאפשר רציפות טריטוריאלית בין שני חלקי הגדה ואשר, לפי הפרסומים, ניתנה הבטחה של הממשלה הנוכחית לממשל האמריקני שלא לקדם את הבנייה בו.

ניתן להבין את התנגדותה של ממשלת ישראל לצעד הפלסטיני באו"ם. צעד זה עומד בניגוד מפורש להתחייבויות בהסכמי אוסלו, שלא לשנות את הסטטוס של השטחים באופן חד-צדדי.

ניתן גם להבין את רצונה של ממשלת ישראל לנקוט בצעדי-נגד בעקבות ההפרה הפלסטינית. גם אם שיקולי בחירות מילאו תפקיד בקבלת ההחלטות, המשפט הבין-לאומי מתיר נקיטת אמצעי נגד (countermeasures) כלפי צד המפר הסכם. בעולם, שבו אין רשות מרכזית בעלת סמכות וכוח לאכוף הסכמים בין-לאומיים, לזכותו של הצד הנפגע לנקוט בצעדי נגד תפקיד חשוב בהרתעה מפני הפרה ובאכיפת עיקרון היסוד כי הסכמים יש לכבד (pacta sunt servanda).

יחד עם זאת, בחירת התגובה אינה משקפת תבונה.

למעשה, אם צודקים הטוענים כי הפלסטינים אינם מעוניינים בפתרון הסכסוך בהסכמה, ניתן לדמיין איך יושבים האסטרטגים הפלסטינים בדריכות, אחרי החלטת העצרת הכללית, ממתינים לתגובה הישראלית. משבאה התגובה הישראלית, מחככים הפלסטינים את ידיהם בהנאה והולכים לספר בשמחה לראיס כי הישראלים פעלו בדיוק כפי שהם קיוו.

מול הצעד הפלסטיני, בחרה הממשלה להסב את תשומת הלב העולמית בדיוק לתחום, שלגביו יש קונצנזוס בעולם כי פעולות ישראל אינן חוקיות ולמצער, מהוות מכשול לשלום: הרחבתם של יישובים ישראלים בשטחים.

יתר על כן, הממשלה בחרה בצעד מתריס כלפי ארה"ב, המשענת האסטרטגית היחידה של ישראל. מדינה שהוכיחה, גם מול המהלך הפלסטיני האחרון באו"ם, נכונות לעמוד לצידה של ישראל גם כשהדבר אינו פופולרי.

יכולה הייתה הממשלה להגיב בדרכים יצירתיות יותר לצעד הפלסטיני.

אתן דוגמה אחת: ככלל, מדינות העולם נמנעות להכיר בירושלים כולה כבירת ישראל, לא רק בירושלים המזרחית. גם בארה"ב, למרות החלטות של הקונגרס, דחו הנשיאים לדורותיהם את העברת השגרירות לירושלים. והנה, עתה, ניתן לראות בהחלטה שיזמו וביקשו הפלסטינים גם את הצד השני של המטבע: ויתור פלסטיני  על כל טענה לשטח מעברו המערבי של הקו הירוק. במקום להפתיע את ארה"ב ולהפר הבטחה שניתנה לממשל, הייתה ממשלת ישראל יכולה לבקש הצהרה אמריקנית על העברת השגרירות לירושלים, מלווה בלוח זמנים ברור, ומתחייבת, בתמורה, להימנע מהצהרה פרובוקטיבית על הרחבת הבנייה בהתיישבות. אולי ניתן היה לרתום לכך גם מדינות ידידותיות נוספות. כך, ניתן היה ל"שחרר קיטור" ולהציג הישגים לבוחר הישראלי, תוך בניית שיתוף פעולה עם ידידתנו העיקרית בעולם. צעד זה לא היה נתקל בתגובות שליליות בעולם והיה מחזק את מעמדה הבין-לאומי של ירושלים כבירת ישראל, יותר מבניית יחידות דיור נוספות.

חבל שבמקום מחשבה, מעוף ויוזמה, מתנהגת ממשלת ישראל כמו הכלב של פבלוב, שלמד להגיב בהזלת ריר, כל אימת ששמע צלצול פעמון.