מאז תחילתה של הטלטלה האזורית ושינוי המשטר במצרים, נשמעו התבטאויות שונות במצרים באשר לכוונה לבחון מחדש את הסכם השלום עם ישראל או לבטלו. לאחרונה, לאחר הפיגוע האחרון בסיני, צוטט יועצו המשפטי של נשיא מצרים מורסי, מוחמד גדאללה, באומרו כי נשיא מצרים שוקל לערוך תיקונים בהסכמי קמפ דיויד על מנת לאפשר "ריבונות מלאה" של מצרים בסיני. התבטאויות אלה, מטבע הדברים, מעוררות דאגה בציבור הישראלי. ואולם, בצד המשמעויות המדיניות של הדברים, ראויה להתייחסות השאלה, האם מבחינת המשפט הבין-לאומי, יכולה מצרים לבטל או לשנות את הסכם השלום עם ישראל באופן חד – צדדי?

הסכם השלום בין ישראל ומצרים אינו מוגבל בזמן.[1] כמו כן, אין הוא קובע הליך המאפשר למי מהצדדים לבטלו. הסכם זה, כזכור, כונן יחסי שלום בין מצרים וישראל על יסוד נסיגה של ישראל מסיני והכרה ישראלית בריבונות המצרית המלאה על סיני.[2] בד בבד, קובע ההסכם הסדרי ביטחון, שעיקרם אזורי פירוז ודילול כוחות במרחב סיני, מפוקחים על ידי כוח רב לאומי.[3] הסכם השלום עצמו קובע, כי הסדרי הביטחון הקבועים בו ניתנים לבחינה ולתיקון, לבקשת אחד הצדדים ואולם תיקון ייעשה רק בהסכמה הדדית של הצדדים.[4]

לפיכך, יכולה מצרים לבקש מישראל בחינה ותיקון של הסדרי הביטחון ועל ישראל יהיה לבחון בקשה זו באופן ענייני ובתום הלב המתחייב בקיום הסכמים. ראוי לציין, כי בעבר, לנוכח שינוי הנסיבות הביטחוניות ברצועת עזה בעקבות ביצוע ההתנתקות בשנת 2005, הסכימו ישראל ומצרים על הסדר ביטחוני במסגרתו נפרסו כוחות של משמר הגבול המצרי בהיקף מוגדר מול רצועת עזה, מעבר לכוחות המותרים לפי הסכם השלום. כל זאת, מבלי לפגוע בתוקפו של הסכם השלום עצמו.[5] מעבר לכך, עולה מפרסומים בתקשורת, כי גם כאשר מתעוררים צרכים מוגבלים בזמן להכנסת כוחות נוספים, כמו שנדרש, למשל, במסגרת פעילות חיל האוויר המצרי כנגד מטרות טרור בסיני לאחר הפיגוע האחרון, מתקיים תיאום בין הצדדים וישראל מאפשרת פעילות נקודתית כנדרש.[6]

מצרים יכולה באופן סביר לטעון כי הנסיבות הביטחוניות בסיני השתנו, בשל התחזקות גורמי טרור, מקומיים וזרים, שהתבססו בשטח.[7] אפשר שהתמודדות עם אמצעי הלחימה שבידי גורמים אלה אינה אפשרית באמצעות כוחות שיטור ונשק קל בלבד ואולם, כל שינוי שתבקש מצרים בהסדרים הקיימים צריך להיות פרופורציונאלי לאיום החדש: בהיקף הכוחות הנדרש, בציודם ובמשך הזמן המבוקש. על מצרים לזכור שהעיקרון של הרחקת כוחות צבא מצריים משמעותיים העשויים לאיים על ישראל מגבולה עמד ביסוד ההסכמה הישראלית לסגת מסיני.

המשפט הבין-לאומי קובע, שאפילו שינוי יסודי ובלתי צפוי מראש של הנסיבות ששררו בזמן עשייתו של הסכם בין-לאומי, לא יהיה עילה לביטולו החד – צדדי, אלא במקרים חריגים ביותר.[8] בנוסף לכך, הוא קובע באופן מפורש כי עילה כזו לא תהיה בסיס לביטולו של הסכם הקובע גבול בין-לאומי.[9] מצרים אינה יכולה להחזיק בהישגים הטריטוריאליים שהשיגה בהסכם השלום עם ישראל ובו בזמן להתנער מהתחייבויותיה על פיו.


[1] ראה נוסח ההסכם בעברית באתר הכנסת:  http://www.knesset.gov.il/process/docs/egypt.htm.

[2] ראה סעיף 1(2) להסכם השלום.

[3] ראה סעיף 4 להסכם ונספח 1.

[4]  ראה סעיף 4(4) להסכם.

[6] ראה דיווח של א' יששכרוף ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/1.1801008

[7] אם יתנהל מו"מ על תיקון הסדרי הביטחון, גם ישראל תוכל להתייחס לנסיבות שהשתנו, למשל, להתגברות תופעת ההסתננות דרך גבול מצרים ולדרוש ממצרים להתחייב לנקיטת אמצעים משמעותיים יותר לצמצום התופעה.

[8] ראה אמנת וינה בדבר דיני האמנות, סעיף 62: http://untreaty.un.org/ilc/texts/instruments/english/conventions/1_1_1969.pdf

ראוי לציין כי מצרים אישררה את האמנה, אומנם לאחר חתימת הסכם השלום. יחד עם זאת, עקרונותיה של האמנה בעניין זה משקפים, ככל הנראה, משפט בין לאומי מנהגי.

 [9] ראה אמנת וינה דלעיל, סעיף 62(2)(a). להרחבה בנוגע לפרשנות הסעיף ראה: http://untreaty.un.org/ilc/texts/instruments/english/commentaries/1_1_1966.pdf